"השיח המשפטי הזדקן, אכזב והפך לקלישאה"

"המשפט הוא מותג עבש שהכזיב, לכן בחרו מנהיגי המחאה החברתית להתרחק ממנו". כך אומר פרופ' גד ברזילי, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, שחקר עם פרופ' שולמית אלמוג את זיקת המשפט למחאה של קיץ 2011.

הממצאים פורסמו במאמר שראה אור לאחרונה, "מחאה חברתית בלי שיח משפטי: הניסיון למצוא שיח מחאה אלטרנטיבי".

המחאה נגד הממסד לא פסחה, לטענת השניים, גם מהפניית אצבע מאשימה כלפי מערכת המשפט. ועם זאת, מעניינים ההבדלים בדחיית המשפט מצד "הנהגת רוטשילד" ומצד ההנהגות בשאר ערי ישראל, מקריית שמונה ועד באר שבע.

אלמוג: "השיח המתבקש במחאה חברתית הוא משפטי - ניסוח זכויות, הצעות חוק, פנייה לבג"ץ. למה להפריד את זה מהמחאה שברחוב?" צילום: פטריק מסטרסי

במאבקים חברתיים בעולם בולטים המשפטנים: המאבק לשוויון השחורים בארה"ב הגיע לשיאו בפסק הדין של "בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה", ובישראל מונים ברזילי ואלמוג את חוקה לישראל, הקשת המזרחית, עדאללה והתנועות לאיכות השלטון למיניהן שמנוסות במאבקים משפטיים בכנסת ובבג"ץ. והנה, דווקא בישראל רוויית עורכי הדין והמשפטיזציה, משליכה המחאה החברתית את המשפט לפח. "הופתעתי שבין מנהיגי רוטשילד לא נמצא עורך דין", אומר ברזילי. כמעט כל ההנהגה הגיעה עם השכלה מתחומי הקולנוע ומדעי החברה והרוח". אלמוג: "השיח המתבקש במחאה חברתית הוא שיח משפטי - ניסוח של זכויות, הצעות חוק, פנייה לבג"ץ. למה להפריד את זה מהמחאה של הרחוב? הציפייה היא לפחות לשמוע מה יש למשפטנים להגיד, וכאן לא שמעו".

כשל מיתוגי

במחקרם שוחחו ברזילי ואלמוג עם כ־30 ממובילי המחאה במרכז ובפריפריה. היו שם גם עורכי דין כמו ברק כהן, שסייע לשחרר עצורים אך לא שירת את המחאה כמשפטן מומחה מעבר לכך. לצוותי החשיבה של המחאה הוזמן גם צוות משפטי שכלל בין היתר את פרופ' מרדכי קרמניצר ועו"ד טליה ששון, אך תרומתם לא זכתה לאוזן קשבת. לפי המחקר, המומחיות הזו נדחתה ביודעין ובכוונה. ברזילי: "מהמחצית השנייה של שנות השמונים בית המשפט העליון כאילו אומר לארגונים החברתיים, 'בואו אליי, נפתור לכם את הבעיות'. ואילו החבר'ה הצעירים האלה אומרים, 'אנחנו יודעים שאתה מזמין אותנו אבל איננו רוצים בך'. את זה הם אמרו לנו במפורש - 'לא רק שמשפט המדינה ושיח הזכויות המשפטי איננו רלבנטי, הוא אף יזיק לנו. אנו רוצים לסחוף המונים באמצעות זמרים ומותגים עממיים'. השיח המשפטי הזדקן, אכזב בעבר ויאכזב בעתיד. השיקול המרכזי היה מיתוג, והאם משפט הוא מותג שכדאי להשתמש בו. הם הגיעו למסקנה שהמשפט לא רלבנטי לדור שקיוו להוציא לרחוב". את ההתנגדות למשפטיזציה הובילו בעיקר דפני ליף ורגב קונטס, שטענו כי המשפט יפחית מהאותנטיות של המחאה.

ברזילי: "מנהיגי המחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלו כשהגיבו לא טוב לדו"ח טרכטנברג, כי הם לא דיברו בשפת המומחים"

היחס למשפט היה חשדני בשתי ההנהגות, מסכמים ברזילי ואלמוג, אבל מסיבות שונות לחלוטין - ברוטשילד הוא נתפס כמזיק למיתוג, בפריפריה הוא נתפס כמשת"פ של הממסד: "עבור הנהגת רוטשילד בג"ץ זו קלישאה, מותג עבש", אומרת אלמוג. "בפריפריה, להבדיל, דווקא האמינו בכוחו העקרוני של המשפט, אבל גרסו שהכוח הזה מגויס לטובת האליטות והטייקונים. הם אמרו לנו - המשפט לא יעזור לנו, הוא משמר את המצב הקיים ומשתף פעולה עם הכוחות שנגדם אנחנו יוצאים". "בירושלים", נזכר ברזילי, "דנו בכלל אם לבקש רישיון מהמשטרה".

ובחזרה לרוטשילד. דחיית המשפט היתה עמוקה יותר מההסתייגות ממנו כמנוף מיתוגי. אלמוג: "דפני ליף אמרה לנו, 'נמאס לי לדבר בשפה שלכם, ואם אתם לא מבינים אותי תקנו מילון'. השפה החדשה שלה רצתה לגרום לשלטון להשתנות בהוצאת ההמונים לרחוב, ולא בדרכים האטיות והמוכרות. בשבועות המלהיבים שאנו זוכרים, נדמה היה שזה יצליח. היה ניצוץ של אמונה שהשפה החדשה תניע את השינוי הגדול". זה הצליח כל עוד התקשורת חיבקה את המחאה, אבל זה כבר נושא למחקר אחר. הירידה בהתעניינות התקשורתית סייעה לפוליטיקאים להתמודד עם המחאה בדרכים המוכרות להם: לקנות את מנהיגיה באמצעות ג'ובים או כיסאות בכנסת (מה שהצליח חלקית), ולהקים ועדות. "ועדת טרכטנברג היתה תגובה שסימנה את התבוסה הגדולה של המחאה", אומר ברזילי. "נתניהו הסיט את עוצמות המחאה לממסד, ומנהיגי המחאה נכשלו כשהגיבו לא טוב לדו"ח כי הם לא דיברו בשפת המומחים". אלמוג: "זו נקודת ההתגברות של השיח הישן. התברר ששפת המשפט היא עדיין דומיננטית וחיונית".

דרושה הנגשה

ובכל זאת, אם תשאלו את עורכי הדין, למחאה החברתית היתה הצלחה. רוחה, לדבריהם, שורה על תיקוני החקיקה בחוקי החברות והמזון, על הרגולציה המחמירה, על רשות ההגבלים העסקיים, על פסיקות בית המשפט הכלכלי. ורוח זו נועדה לרסן את בעלי השליטה, את שכרם החזירי ואת יכולתם לחלוב את החברות הציבוריות שבשליטתם. "אבל אני שומעת גם השקפות מנוגדות", טוענת אלמוג. "שכר הבכירים רחוק מפתרון וכך גם יוקר הדיור, ובעליון לא נעשה הרבה".

ואולי זו התשובה לאכזבה שתלו מנהיגי המחאה - במרכז ובפריפריה - במערכת המשפט. אלמוג: "למדנו כאן על הפער העצום בין הדרך שבה המשפט תופס את עצמו לבין איך שהציבור תופס אותו". וברזילי מוסיף: "המחאה הראתה שאתוס ומיתוס המהפכה החוקתית הם מוגבלים, שהמשפט הוא לא כל יכול. זו התפכחות בריאה לדעתנו. היה כאן גם מרי חברתי בתפיסת המשפט כמושיע. כישלונו של המרי החברתי מלמד שלמרות הכל אין מנוס ממשפט המדינה, אבל יש לעצבו תוך שימת דגש על צרכים וזכויות חברתיים. במקום לדבר בעלמא על 'מהפכה חוקתית' ראוי להנגיש את המשפט".