שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שאול אמסטרדמסקי

כלכלה ישנה, כחדשה

כששר האוצר מוריד מסים ומודיע על צמצום תקציב המדינה, הוא בעצם מבטיח לכם שהמדינה תיתן לכם פחות שירותים, ותעודד אתכם לשלם יותר כסף על אותם שירותים, רק באופן פרטי

שאול אמסטרדמסקי 06:5527.11.13

בסוף מסיבת העיתונאים של שר האוצר שלשום סימס אחד מפקידי הממשלה את ההודעה הבאה: "רק בישראל… מורידים מסים כשיודעים שיצטרכו להעלות מסים עוד יותר בהמשך". הערכה דומה נשמעה אתמול גם מצד בנק ישראל, שכתב בהודעה קצרה כי "עמידה ביעדי הגירעון לשנת 2015 תחייב צעדי מדיניות בהיקף ניכר". בשפה של בנק ישראל, הכוונה היא להעלאות מסים דרמטיות או קיצוצי תקציבים נרחבים, או שניהם. כלומר אפילו הבנק המרכזי, יועצו הכלכלי של הממשלה, מתריע כי שינוי המדיניות התקציבית של שר האוצר אינו במקום.

 

ההסבר היחיד שנשאר, אפוא, למהלך של משרד האוצר הוא פוליטי. שינויים במס הכנסה אפשר לעשות רק בתחילת השנה ולא באמצעה, ומכיוון שאנחנו כבר בסוף נובמבר והמהלך מצריך חקיקה בכנסת בשלוש קריאות, חייבים לקדם אותו עכשיו או בדיוק בעוד שנה. ולפוליטיקאים, שנה זה נצח. ולכן בטווח הקצר לפיד ניסה להימלט ממוקש פוליטי בדמות כותרות ענק שהיו צצות בתחילת ינואר על העלאת המסים שנכנסה לתוקף, ולכן ביטל אותה מבעוד מועד.

 

כדי לא להגדיל את הגירעון, לפיד הודיע כי יקצץ את הוצאות הממשלה בשיעור מקביל של 3.3 מיליארד שקל, שמרביתו יגיע מהקטנת החזרי ריבית על החוב של הממשלה וכן מרזרבות תקציביות שיקוצצו.

 

לפיד. יישום המהלך יוביל לצמצום השירותים הציבוריים לפיד. יישום המהלך יוביל לצמצום השירותים הציבוריים צילום: עומר מסינגר

 

בקרב כל הכלכלנים בישראל שורר קונצנזוס שכדאי מאוד להקטין את היחס בין החובות של ישראל לבין התוצר של המשק, כדי להקטין את החזרי הריבית שהיא משלמת על חובותיה, שעומדים על יותר מ־40 מיליארד שקל בשנה. הסיבה לכך, אומרים הכלכלנים, היא שאם נקטין את החזרי הריבית, נפנה לנו כסף בשביל מטרות ציבוריות ממשיות.

 

והנה, לפיד הודיע שלשום כי עם קצת עזרה מהשינויים בשער החליפין, באינפלציה, בריבית וביצירתיות של החשבת הכללית, אפשר לכווץ את החזרי הריבית בשנה הבאה בכ־2 מיליארד שקל. אלא שהכסף הזה לא הולך לשום שירות ציבורי ממשי. לא לבריאות, לא לרווחה ולא לדיור. הוא סתם יקוצץ. בדרך הזו לא פלא שהאמינות הקלושה שמשרד האוצר זוכה לה מצד הציבור, מתכווצת עוד יותר.

 

1. וכעת לטווח הארוך. לפיד הודיע במסיבת העיתונאים גם על כוונתו לשנות את הנוסחה שקובעת בכמה המדינה תגדיל את תקציבה מדי שנה, כך ששיעור הגידול הזה יקטן ביותר מחצי. בכך הוא שם על השולחן את תפיסת העולם הכלכלית שלו, שלפיה צריך להוריד מסים ולצמצם בהתאם את גודלה של הממשלה ביחס למגזר הפרטי. או במילים פחות מכובסות, לתת לשוק החופשי לעשות דברים, במקום שהממשלה תעשה אותם.

 

כך הציבור ישלם פחות מסים, הממשלה תיתן פחות שירותים, והציבור יצטרך לרכוש אותם ישירות מכיסו מגורמים פרטיים. או כפי שהגדיר זאת מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב בשיחה עם "כלכליסט": "שר האוצר צועד בכיוון של מסים קטנים יותר, של ממשלה כבעיה ולא כפתרון".

 

2. לפיד הצהיר כי הוא מעוניין להפחית את קצב הגידול בתקציב המדינה ל־1.7% מדי שנה. ומכיוון שהקצב הזה זהה לקצב הגידול של האוכלוסייה, יישום המהלך יוביל לכך שהשירותים הציבוריים שהממשלה נותנת לכל ישראלי יישארו קבועים כל הזמן ולא יתרחבו.

 

אלא שהממוצעים משקרים. הם משקרים גם משום שקצב גידול האוכלוסייה אינו זהה בכל חלקי ורובדי האוכלוסייה. הממוצעים משקרים גם משום שלא כל התקציבים גדלים באותה מידה. בשנים האחרונות, בעיקר מ־2009, תקציבי החינוך וההשקעה בתחבורה למשל גדלו יותר מתקציבים אחרים. זה התאפשר, בין היתר, משום שהממשלה נקטה מדיניות תקציבית מרחיבה, והגדילה את התקציב בשיעורים ניכרים. הרבה מעבר לקצב הגידול של האוכלוסייה.

 

ברגע שהממשלה תקטין את הקצב שבו היא מגדילה את התקציב, הראשונים לתפוס את מה שנשאר יהיו מערכת הביטחון ועובדי המגזר הציבורי - שני מגזרים שכבר הובטחו להם תוספות תקציב ב־2015 ואילך. אז מה יישאר לחינוך? לבריאות? לרווחה? כל אלה יצטרכו לריב זה בזה על פירורי תקציב.

 

3. שר האוצר ופקידי משרדו סבורים כי הניתוח הזה אינו נכון, משום הממשלה יודעת לתת שירותים טובים לציבור גם מבלי שישפכו עליה עוד דליים של כסף. זה כרוך, הם אומרים, בהתייעלות של הממשלה. גם פרופ' דן בן־דוד, שעומד בראש מכון טאוב שמפרסם הבוקר את הדו"ח השנתי שלו על מצב החברה והמשק בישראל (ראו הרחבה בעמודים הבאים), סבור כי הבעיה היא לאו דווקא כמות הכסף, כמו האופן שבו מנהלים את הכסף. בנקודה זו הוא ודאי יסכים עם תפיסתו של שר האוצר.

 

אפשר להעריך שהציבור הישראלי היה מקבל בהבנה שיעורי מיסוי גבוהים לו היה יודע שני דברים. האחד, שכולם משלמים מסים בצורה הוגנת, בלי להשתמט ממסים, בלי להעלים אותם, ובלי להעסיק סוללת עורכי דין ורואי חשבון ממולחים שיצליחו לכופף כל אות שנייה בחוק בשביל לשלם פחות מס; או לחלופין, בלי שהמדינה בעצמה תכופף את החוק כדי לתת לגופים שונים לשלם פחות מס. עיין ערך הרווחים הכלואים.

 

שנית, הציבור הישראלי היה מסכים עם שיעורי מיסוי גבוהים לו השירותים הציבוריים שהוא היה מקבל היו ברמה גבוהה מספיק, עם רמת שירות טובה, וניתנים בצורה הוגנת למי שזקוק להם. בלי פרוטקציוניזם, בלי סחטנות פוליטית והטבות עודפות לקבוצות הכוח. בלי פנסיה תקציבית נדיבה אל מול פנסיה נשחקת של כלל העובדים. בלי מלגות לאברכים בישיבות אל מול כמעט אפס הטבות לסטודנטים. וכיוצא באלה.

 

4. ניסיון העשור האחרון מלמד שכשהממשלה שוחקת במכוון את השירותים שהיא נותנת לציבור, ובמקביל מורידה את
שיעורי מס הכנסה כדי שלציבור יהיה יותר כסף לקנות שירותים פרטיים, היא לא בהכרח משפרת את מצבו של הציבור.

 

דו"ח טאוב מראה יפה (כמו גם נתוני משרד הבריאות שפורסמו אתמול) כי הציבור הישראלי מתכסה בעוד ועוד שכבות יקרות של ביטוח, מבלי שהוא מקבל רמת בריאות גבוהה יותר. רק משום שהוא מרגיש שסל הבריאות הציבורי אינו מספיק. הדבר קורה גם בתחום החינוך, כשעוד ועוד הורים מממנים עוד ועוד תוכניות לימודים פרטיות, משום שהם מרגישים שסל החינוך הבסיסי אינו מספיק.

 

להוציא מובלעות של מצוינות, המגזר הציבורי רחוק מלהיות יעיל ורחוק מאוד גם מהיכולת להתייעל. התייעלות פירושה פיטורי עובדים, שמלווה בהתנגדות של ההסתדרות, שנגמרת לרוב בתוספות שכר ומענקים ללא שיפור השירות. התייעלות פירושה שהמדינה מבצעת הפרטות נרחבות בשיטת מיקור־חוץ, משום שהיא התייאשה מחוסר היכולת לנהל את עובדי המדינה המאוגדים. זאת אף שמיקור־חוץ לא תמיד חוסך כסף למדינה, לא בהכרח משפר את רמת השירות לציבור, ובעיקר מעשיר קומץ של גופים פרטיים שאינם נתונים לפיקוח נאות. וכך יוצא שאנחנו משלמים פעמיים: גם משלמים מסים ומקבלים שירותים מינימליים ולקויים, וגם משלמים מכיסנו על שירותים משלימים. זה בדיוק הדלק שמזין את חוסר המוכנות לשלם מסים גבוהים, וחוזר חלילה.

 

האתגר האמיתי שמונח לפתחו של שר האוצר מנוסח היטב בספר התקציב: הזדקנות האוכלוסייה והגידול בחלקם היחסי של המגזר החרדי והערבי יורידו את קצב הצמיחה השנתי הממוצע של ישראל בעשור הבא אל פחות מ־3% בשנה - אפילו אם החרדים והערבים ישתלבו מאוד בשוק העבודה. בקצב צמיחה כזה הפגיעה ברמת החיים של הציבור, ובעיקר של מעמד הביניים העובד, תהיה משמעותית, והצורך שלו להשלים עוד הוצאות מכיסו יגדל.

 

וזו כבר לא בעיה שתוכל להיפתר בעזרת התייעלות שולית, אלא תצריך שינוי של המגזר הציבורי מהקצה אל הקצה והתאמתו לעולם החדש. נראה את לפיד מתמודד עם זה.

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x