שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

עמוד ענן

2.2 מיליארד שקל בשביל שקט: כך עובדת התעשייה של כיפת ברזל

איך הצליחו להקדים בחודשיים את פריסת כיפת ברזל בגוש דן, מי פיתח את המערכת למרות כל ההתנגדויות והאם קרב היום שבו ימוזגו תעש, רפאל ותע"א

שאול אמסטרדמסקי 07:0719.11.12

הצבת סוללת כיפת ברזל החמישית באזור גוש דן נעשתה, כך נדמה, בזמן פציעות ממש, תרתי משמע. עובדה, זמן קצר לאחר שנפרסה כבר הספיקה למנוע פגיעות באזור גוש דן. איך התאפשרה פריסת הסוללה הזו לפני המועד המתוכנן, שהיה ינואר 2013? מתברר שבעיקר על ידי עיגול פינות בירוקרטיות. בימים האחרונים, מספר גורם בתעשייה הביטחונית, יותר מ־200 איש עבדו מסביב לשעון, עם הרבה מאוד קפה ומעט מאוד שעות שינה. זה מתחיל במהנדסים ובאנשי הייצור של רפאל, המייצרת המרכזית של כיפת ברזל, דרך עובדי אלתא, שמייצרת את המכ"מ ודרך עובדי חברות אחרות שמשמשות כקבלניות משנה של רפאל - יש בערך 15–20 כאלה. אפילו אנשי מפא"ת - המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון - התגייסו למאמץ, למשל בהשגת אישורים ממשרד התמ"ת כדי שהחברות יוכלו להעסיק עובדים בשבת מבלי לעבור על חוקי העבודה.

 

בסופו של דבר, מה שאפשר את הקמת הסוללה החמישית הוא העובדה שכבר ידעו שהמערכת עובדת על סמך הסוללות האחרות. כך הכיול וההדרכה של הכוחות הצבאיים נעשו בזמן אמת, בצורה מבצעית ולא על יבש. ככה זה במדינת ישראל, המציאות הופכת לשדה הניסויים הכי אפקטיבי.

 

מערכת כיפת ברזל מערכת כיפת ברזל צילום: שאול גולן

 

למי שחושב שסמנכ"ל הכספים של רפאל מתמוגג בכל פעם שכיפת ברזל יורה עוד טיל, גורם בתעשייה אמר אתמול ל"כלכליסט" כי הצבא היה צריך לירות פי כמה וכמה טילים ממה שירה עד כה כדי שכיפת ברזל תחזיר את ההשקעה, וכי ללא יצוא הפרויקט, הוא לא יהיה רווחי. הבעיה היא, כפי שציין אותו גורם, שלא כל כך פשוט למצוא מדינות עם אותם צרכים ביטחוניים שעליהם עונה המערכת.

 

הדמות הלא מוכרת מאחורי כיפת הברזל

 

העובדה שכיפת ברזל פועלת היא כמובן הישג טכנולוגי והנדסי, אבל לא רק. בישראל כמו בישראל, היא גם הישג בירוקרטי ותקציבי. ישנם כמה אנשים שצריכים לקבל על כך את הקרדיט. בהם שר הביטחון לשעבר ח"כ עמיר פרץ, שהכריע לטובת פיתוח כיפת ברזל ולא מערכות הגנה אחרות שהוצגו כחלופות וכן שר הביטחון הנוכחי אהוד ברק שהכריע לטובת תקצוב ייצור המערכת והצטיידות בה למרות התנגדות מצד הדרג הצבאי, והבאת כסף משלים מהאמריקאים.

 

כשמשרד הביטחון ביקש באוגוסט 2004 לקבל הצעות לטכנולוגיות של הגנה מפני איום רקטי, הוא קיבל 24 הצעות. כיפת ברזל, בגרסה הרבה יותר מוקדמת שלה, היתה רק אחת מהחלופות שהגיעה לשלב הסופי עם חלופה אחרת מבוססת לייזר בשם נאוטילוס (שבהמשך שונה לסקייגארד), שהיתה תולדה של שיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי שכבר הושקעו בו כ־600 מיליון דולר. כאן נכנסת דמות נוספת לסיפור, אנונימית למרבית הציבור, היא תא"ל (במיל') דני גולד, שכיהן אז כראש מחקר ופיתוח במפא"ת. גולד, עם כמה אנשים ספורים, היה צריך להכריע במי לבחור. גולד סבר כי הפתרון שהאמריקאים הציעו לא ייתן מענה לדרישות המבצעיות, יהיה יקר בהרבה מהחלופות ולא יינתן בזמן.

 

"פסלנו את זה מיידית", אמר אתמול גולד ל"כלכליסט", "כל מי שבעניינים ידע שזה לא יעבוד. היתה לנו הדגמה טכנולוגית עם האמריקאים, אבל היה ברור שזה מרחק גדול ממה שהיינו צריכים. לא שאנחנו נגד לייזר, אנחנו בעד. יש שש תעשיות בארץ שמעורבות בטכנולוגיית הגנה על בסיס לייזר, אבל זה יהיה בשל רק עוד כמה שנים, וגם אז זה יהיה רק האח הקטן של כיפת ברזל".

 

כך ביצע מפתח כיפת ברזל את המחטף

 

"התנגדויות מבית ומחוץ", כפי שמתאר אותן גולד, עיכבו את הפרויקט בכשנתיים, כפי שגם מראה דו"ח מבקר המדינה. אלא שגולד, במעין מעשה אריק שרון, החליט ש"פרויקט פורץ דרך מחייב דפוסי פעולה פורצי דרך".

 

על אילו התנגדויות אתה מדבר?

"אני לא אזכיר שמות, אבל מלבד ההתנגדויות שהונעו מאינטרסים מסחריים (הכוונה לחברה שפיתחה את הלייזר - ש"א) היו מתנגדים בצה"ל ובמערכת הביטחון. הובלתי הרבה מאוד פרויקטים אבל אני מודה שהתנגדויות כמו בעוצמה שהיו לכיפת ברזל לא הכרתי. חלק חשבו שזה פשוט לא חשוב, או חשוב פחות מעדיפויות אחרות. חלק ניכר מהאנשים חשבו שזה לעולם לא יעבוד כי זה אתגרי מאוד מבחינה טכנולוגית ושזה ידרוש הרבה יותר זמן, כסף ולא ייתן את הביצועים. וחלק התנגדו בגלל קיבעונות של ניסיונות לא מוצלחים מהעבר. אני אגיד לך את האמת? אפשר לכתוב תורה שלמה של למה מתנגדים לפרויקטים עתירי סיכון אבל פורצי דרך".

 

גורם אחר ששימש עד לאחרונה בתפקיד בכיר במערכת הביטחון סיפר אתמול, כפי שגם מצוין בדו"ח המבקר, כי המתנגד העיקרי מקרב הצבא היה הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי. דו"ח מבקר המדינה מראה כי למפא"ת נדרשו כשנתיים - בין אוגוסט 2005 לפברואר 2007 - כדי לגרום לדרג הפוליטי להעדיף את כיפת ברזל על פני טכנולוגיית הלייזר. וגם אז, באפריל 2007, לאחר שרפאל ומשרד הביטחון כבר חתמו על הסכם לפיתוח והצטיידות בכיפת ברזל, אשכנזי סירב לאשר את הפרויקט כל עוד אין לו מקור תקציבי. רק ביולי באותה שנה אישר שר הביטחון ברק כי התקצוב לפרויקט יבוא מהתוכנית הרב־שנתית של הצבא, ובהמשך אישרה זאת גם ועדת השרים לענייני הצטיידות.

בפועל כבר ב־2005, הרבה לפני שניתנו אישורים פורמליים, גולד החליט שהוא יבחר בכיפת ברזל. גולד וצוותו, כפי שהוא מעיד, הכריעו מה יהיו המאפיינים של הפרויקט, באילו לוחות זמנים, מה יהיו העלויות ואיזו חברה תייצר כל חלק. ואז, בדרכים לא דרכים, הוא התחיל להזרים כסף למחקר ולפיתוח, תוך שהוא מגייס את רפאל לשים כסף מכיסה במקביל.

 

ראש מו"פ במפא"ת לשעבר, תא"ל דני גולד ראש מו"פ במפא"ת לשעבר, תא"ל דני גולד

 

למה החלטתם דווקא על רפאל ולא על חברה ממשלתית אחרת, למשל התעשייה האווירית?

"עשינו אנליזה של כל התעשייה. מבחינת טכנולוגיית טילים לרפאל היה יתרון על פני התעשייה האווירית. אבל במקביל הגדרנו להם גם את כל קבלני המשנה, והבאנו אותם לשים כסף במצ'ינג כדי שנוכל להתחיל לרוץ עד שנשכנע את כל המערכות להצטרף".

 

למה התעשייה הביטחונית לא מצליחה להתייעל?

האופן הכמעט פרטיזני שבו פותחה מערכת כיפת ברזל מעורר תהיות לגבי יעילות התעשייה הביטחונית הישראלית. המדינה מחזיקה בשלוש חברות ביטחוניות - הרפאל, התעשייה האווירית והתעשייה הצבאית (תעש). שתי הראשונות הן חברות מרוויחות והשלישית בצרות פיננסיות זה זמן רב. למעשה, הבור הפיננסי של תעש - שמייצרת בעיקר פצצות - הוא כה עמוק עד שבעשור האחרון ועדת הכספים אישרה במצטבר להזרים לחברה סכום אדיר של 2.94 מיליארד שקל, שנועדו להנשים מלאכותית את החברה.

 

הכוונות להפריט את תעש או למזגה עם רפאל ישנות בערך כמו הכוונות לבצע רפורמה בחברת החשמל. מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר עמוס ירון הסביר ל"כלכליסט": "לא עושים את זה כי יש גורמים שיש להם אינטרסים להשאיר את תעש חברה - למשל העובדים וההסתדרות. אפילו כשמדובר באינטרסים של ביטחון לאומי יש דרגים פוליטיים שיש להם קושי מסוים להתמודד מול עובדים".

 

בינתיים, הדעות חלוקות אם היה יעיל יותר למזג את התעשיות הביטחוניות הממשלתיות לחברה אחת מפלצתית בגודלה. חלק טוענים כי המהלך היה מייעל את המערכת ומונע מצב שבו כמה תעשיות משקיעות במקביל כספי ציבור עבור פיתוח של מערכות דומות. המתנגדים טוענים כי מיזוג היה מקטין את כוח המיקוח של צה"ל ומערכת הביטחון מול התעשייה הביטחונית, דבר שהיה מעלה את המחירים שהן היו דורשות עבור מוצריהן. שנית, מיזוג היה מקשה על צמיחתן של חברות קטנות ובינוניות בתחום הביטחוני, שכבר היום מופלות לרעה במכרזים של מערכת הביטחון, ונאלצות לשמש רק כקבלניות משנה לחברות הגדולות.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x