שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

המדינה גובה פחות, מוציאה פחות והאזרח מקבל פחות

המדיניות שהונהגה בעשור האחרון, במידה רבה על ידי נתניהו, כיווצה את הוצאות המדינה. כך הציבור קיבל פחות שירותי חינוך ובריאות, ואי־השוויון רק גדל. כלכליסט בעקבות המספרים שמתדלקים את המחאה

1. מה קונה האזרח במסים שהוא משלם?

"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה איתם ציביליזציה". כך הכריז שופט העליון האמריקאי אוליבר וונדל הולמס, בתחילת המאה שעברה. הולמס ביטא עובדה בסיסית שקל לשכוח לפעמים, במיוחד כשמסתכלים בתלוש המשכורת - המסים שהציבור משלם מממנים את הוצאות הממשלה, וכך קונים חברה מתורבתת שמספקת שירותי חינוך, בריאות, רווחה וגם ביטחון.

 

דרך משוואה בסיסית זו של הוצאות והכנסות, אפשר לספר גם חלק גדול מהסיפור הכלכלי של עשר השנים האחרונות במדינת ישראל. זו תקופה שעוצבה במידה רבה על ידי בנימין נתניהו, תחילה כשר האוצר בממשלת שרון, ובשנים האחרונות כראש ממשלה ושר־על לענייני כלכלה. באופן מפתיע, תקופה זו מתחילה ומסתיימת עם אותה רמת גירעון בתקציב. כלומר, גם בראשית אותה תקופה וגם בסופה, היה פער דומה בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה. אז מה כן השתנה? הרבה מאוד.

 

בנימין נתניהו בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

 

2. המדינה הקטינה הוצאות, אך לא את הגירעון

את השינוי שעברה הכלכלה הישראלית בעשור האחרון היה אפשר לראות היטב במחקר מאלף שהציג ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל לפני כחודש, בכנס השנתי של החברה הישראלית לכלכלה. המחקר של ברנדר עוסק בניסיונותיהן, הכושלים לרוב, של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים לעמוד ביעד הגירעון שקבעו לעצמן - תופעה מוכרת, מתברר. השאלה שבמרכז המחקר היא מתי הממשלות בכל זאת מצליחות להקטין את הגירעון (התשובה: בזמן משבר). אבל כחלק מהמחקר, ברנדר הציג גם נתונים על הוצאות הממשלה ועל נטל המס בעשור האחרון, והנתונים האלה אינם משתמעים לשתי פנים: משקלה של ההוצאה הממשלתית בכלכלה הישראלית הולך ומתכווץ כבר עשור, וכך גם נטל המס.

 

לשם רענון הזיכרון, כשנתניהו נכנס למשרד האוצר ב־2003, שרר במדינה משבר כלכלי: מיתון ממושך, אבטלה בשמים וחוב לאומי ברמות מסוכנות, שנשא ריביות שכיום רואים בדרום אירופה. על רקע משבר זה, הממשלה הכריזה על תוכנית ייצוב, ובמקביל האיצה את הרפורמה במסים. הדימוי שבחר אז נתניהו כדי להסביר את הצעדים האלה הוא של האיש הרזה, המגזר הפרטי, שנושא על גבו את האיש השמן, המגזר הציבורי. והתרופה היתה ברורה: דיאטה לשמן.

 

 

כמה שנים לאחר מכן, עמוק בתוך תוכנית הייצוב, התמונה נראתה אחרת: המשק חזר לצמוח, האבטלה ירדה והגירעון צנח לרמה אפסית. עד כאן הסיפור מוכר, גם אם אין הסכמה לגבי כמה מההתאוששות יש לתרום לצעדים שנקט נתניהו, וכמה בכלל צריך לייחס לגורמים חיצוניים. אבל מה שמעניין הוא המשך הסיפור, במחצית השנייה של העשור: הדיאטה המשיכה, הוצאות הממשלה המשיכו לרדת יחסית לתוצר (שגם צמח מהר), ובמקביל גם הפחתת נטל המסים הואצה. כך קרה שהוצאות המדינה קטנו יחסית, אבל ההכנסות שלה קטנו אף יותר. שוב נוצר פער בין ההוצאות לגביית המסים, והתוצאה היתה, באורח לא מפתיע, גירעון. עניין של חשבון פשוט.

 

במצגת שלו בכנס החברה הישראלית לכלכלה, ברנדר קבע חד־משמעית כי "במחצית השנייה של העשור החולף, הפחתות המסים הגדילו את הגירעון". דברים דומים ניתן למצוא בנייר עמדה שגיבש צוות בראשות פרופ' צבי אקשטיין לרגל כנס קיסריה שנערך בשבוע שעבר, וקובע נחרצות כי "למרות המשך ריסון ההוצאות החזירו הפחתות המסים האגרסיביות, שביצעה הממשלה במחצית השנייה של העשור הקודם, את גודלו של הגירעון המבני של הממשלה לרמתו בשנים שקדמו להפחתות". עמדה דומה ניתן למצוא גם בדו"ח טרכטנברג, שהביא לבלימה במגמה זו. התמונה המצטיירת היא זו: מה שהתחיל כתוכנית לייצוב המשק והשתלטות על הגירעון והחוב החיצוני, הפך עם השנים לתוכנית להקטנת ההוצאה הציבורית ונטל המס. הוצאות הממשלה צנחו, אבל הגירעון חזר.

 

כל זה מוביל למצב עניינים מתסכל: גם העלאת המסים שמדובר עליה כיום תשמש בעיקר להקטנת הגירעון, שמאיים לזנק גם כך, ועדיין תשאיר אותנו עם מצב שבו הוצאות הממשלה, ובעיקר ההוצאות על שירותים לאזרח, נמוכות יחסית.

 

3. ישראל צונחת בהשוואה הבינלאומית

את אותו הסיפור אפשר להציג גם מזווית אחרת, בינלאומית: אם את העשור הקודם ישראל החלה עם הוצאות ציבוריות גדולות יותר מהממוצע במדינות המפותחות, וגם עם נטל מסים גבוה יותר, הרי שכיום גם ההוצאות של הממשלה וגם המסים שהיא גובה נמוכים יותר מממוצע זה. ההוצאה הציבורית בישראל ב־2011 עמדה על 43% מהתוצר, לעומת ממוצע של 45.7% במדינות ה־OECD. אם מנכים מההוצאות הציבוריות את הכסף שהולך לביטחון ולתשלום ריבית על החוב, מגלים שההוצאה הציבורית האזרחית - קטגוריה שבה מסתתרים חינוך, בריאות, ביטוח חברתי וסעד ועוד - היא מהנמוכות בקרב הכלכלות המפותחות. ב־2010 עמדה הוצאה זו על 32.8% מהתוצר בישראל, לעומת 43.8% בממוצע ב־OECD. את זה שישראל רחוקה שנות אור מסקנדינביה כולנו יודעים, אבל אפילו ארה"ב, לא בדיוק מעוז הסוציאל־דמוקרטיה, מוציאה על אזרחיה יותר מישראל.

 

לא קשה לראות איזה ביטוי מקבלים מספרים אלה במציאות. למשל, מנתונים שפרסם ה־OECD בסוף השבוע עולה שמספר המיטות בבתי החולים לנפש בישראל הוא רק מעט יותר ממחצית מהממוצע בקרב המדינות החברות בארגון. דירוג שערך המגזין "אקונומיסט" מראה כי מצב גני הילדים בישראל הוא מהגרועים ב־OECD - מציאות שתשתנה כנראה בעקבות יישום המלצות טרכטנברג בנושא (שימומנו על ידי קיצוץ רוחבי בהוצאות משרדי הממשלה).

 

4. מי נהנה מפירות הצמיחה במשק?

את המגמה ארוכת הטווח של הקטנת הוצאות הממשלה והקטנת המסים, אפשר כאמור לייחס במידה רבה לנתניהו. זו גם העמדה שאיתה הוא רץ בבחירות האחרונות. הרעיון שמאחורי הקטנת הוצאות הממשלה והפחתת המסים היה שאלה יביאו לגאות שתרים את כל הסירות, לעושר ורווחה שיחלחלו אל כל שכבות החברה. בקרב כלכלנים אין תמימות דעים לגבי הקשר בין רמת ההוצאות הציבוריות לשיעור הצמיחה. כלומר: לא כולם מסכימים שהמתכון של ממשלה קטנה ופחות מסים מסייע ל"עוגת" הכלכלה לגדול.

 

בכל מקרה, העושר שנוצר בישראל בעשור האחרון לא חלחל אל כל שכבות החברה. כמו שבנק ישראל הראה לפני כמה חודשים, בעוד שההכנסה הריאלית נטו של מעמד הביניים עלתה בעשור האחרון בשיעור דומה לזה של התוצר לנפש, הרי שההכנסה של המעמד הנמוך פיגרה מאחור, ואילו בעשירונים העליונים נהנו יותר מפירות הצמיחה. בשנים האחרונות, גם ההכנסה הריאלית של מעמד הביניים החלה לפגר אחרי עליית מחירי מוצרים ושירותים שהיו בבסיס המחאה הקודמת - דיור, מזון, חשמל, גז ומים.

 

בקיצור, אחרי עשור של קיצוצים בהוצאות ובהכנסות, בגודל הממשלה ובנטל המס, גם אם בהרבה מדדים מצבה של הכלכלה הישראלית מצוין, הרי לא רק שהממשלה מצאה את עצמה עם אותה רמת גירעון, אלא שבסופו של דבר שכבות נרחבות בישראל לא קיבלו את החלום האמריקאי, אלא את המציאות האמריקאית.

 

ישראל נמצאת במקום החמישי והמפוקפק ברמת אי־השוויון בקרב מדינות ה־OECD אחרי צ'ילה, מקסיקו, טורקיה וארה"ב.

 

5. שינוי הכיוון של המשק תלוי במעמד הביניים

אחד הכלכלנים החשובים בעולם, ג'פרי סאקס, ביקר לפני חודש בישראל ונשא הרצאה חוצבת להבות שבה שפך אש וגופרית על כלכלנים, פוליטיקאים ובנקאים, ועל האליטות שבורחות מאחריותן לשאר החברה.

 

סאקס ביכה את נתיב הפחתת המסים והקטנת הוצאות הממשלה, ואת הזינוק באי־השוויון שנרשם בעקבותיו. הוא גם האיר נקודה חשובה נוספת: בעשורים שבהם ננקטה בארה"ב מדיניות מבית היוצר של רייגן (מדיניות שנתניהו אימץ בשתי ידיו), נרשמו פגיעה במרקם החברתי, ירידה באמון שאנשים נותנים זה בזה וירידה באמון בחברה ובשלטון.

 

תופעה זו קיימת כמובן גם בישראל, והיא עשויה להקשות על הפיכת הכיוון שבו צעד המשק בעשור האחרון. גם כלכלנים שתומכים בנתיב של העלאה משולבת של המסים ושל הוצאות הממשלה מודים שיהיה קשה להשיג תמיכה בצעדים כאלה, אם מעמד הביניים לא ישתכנע כי העלאות המסים יגיעו בסופו של יום באופן מידתי גם אליו, ויקנו גם לו עוד ציביליזציה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x