תהיו דפני ליפים

חזרתה המסתמנת של המחאה החברתית בשבוע האחרון חידדה שוב את השאלה החדשה-ישנה – מי מנהיג אותה בכלל. במילים אחרות: מי אחראי ליצירת החשמל באוויר ולפרץ האנרגיות המלהיב שגורם לאזרחים לצאת שוב ושוב מהמזגן לרחובות, מזיעים וכועסים, צועקים לשינוי.

בקיץ שעבר ניתן היה לסמן בקלות את המנהיגה-מייסדת: היתה זו דפני ליף, צעירה אנונימית מכפר שמריהו, שיצאה לשדרות רוטשילד עם אוהל, ונתנה בכך את האות לאירועים ההיסטוריים של קיץ 2011. אחריה, כמו פטריות לאחר הגשם, צצו "מנהיגים" נוספים - רובם אגב אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות - שטענו כי הם-הם מובילי המחאה שנמשחו למלכות.

סתיו שפיר ואיציק שמולי היו עבור רובנו קלים יותר לעיכול מאשר ליף. הם ייצגו את הזרם ה"ממסדי", זה שאינו מעוניין בהתנגשות וב"מרד" נוסח ליף, אלא בשיג ושיח בשפה של "הסדר הישן". לשבור את הכלים? חס וחלילה. ניתן הזדמנות לטרכטנברג, ניפגש עם ביבי וברק, נהיה נחמדים וצדקניים – אך בשום פנים ואופן לא נפרוץ את קו הממלכתיות, שכן יום אחד בטח נגיע לכנסת, ואסור חלילה לעשות בושות.

דפני ליף מובלת למעצר ביום שישי שעבר בשד' רוטשילד צילום: ירון ברנר ynet

בכל הזמן הזה ליף נשארה מאחור, והפכה אט אט ל"שק החבטות" של המחאה. עם זאת, היא לא השתנתה במאום ונותרה אותנטית וטבעית. שפתה אמיתית, ולא התנגנה ממנה המוזיקה המוכרת והשחוקה של הפוליטיקאים. נדמה כי מחאתה באה עמוק מפנים, מאותה נקודה סמויה שבה נמצא ככל הנראה אותו "גן מנהיגות", שמצמיח מהפכנים אמיתיים.

דפני לא עזבה את השטח בדומה ל"ממסדיים", היא התעמתה עם שוטרים ברוטשילד, חטפה מכות ובילתה לילה במעצר. שוב, במעשיה הפשוטים כל כך והאמיתיים היא הצליחה ליצור מומנטום מחודש למחאה. ה"מנהיגים הממסדיים", שנשארו כל החורף על הגדר, מצאו את עצמם פתאום בקיץ לא רלוונטיים. ליף קיבלה מהציבור את המנדט המחודש להנהיג את המחאה של קיץ 2012.

צ'ה גווארה, המהפכן הקובני, אמר כי "מילים שאינן תואמות למעשים הן לא חשובות". אם להשתמש בפרפרזה על בקשת רה"מ מהשרים "להיות כחלונים", כדאי למנהיגים הטרמפיסטים של המחאה להיות "דפני ליפים", או לפחות להצטנע ולקבל את מעמדה כמנהיגת המחאה לא עורערין.