הון אנושי: לזכור ולשכוח

היה צפוף ביום חמישי בערב בבית התפוצות, בפתיחת התערוכה "מבצע פינאלה: סיפור לכידתו של אייכמן". "איך ייתכן שמספר כזה של אנשים מתעניינים בנושא?", תהה דב תדמור, "מילא הדור שלי, אבל הצעירים?!". העדפתי להיות אקטואלי, ושאלתי מה הוא אומר על הסיכוי של השביתה במשק, שהיתה אז בעיצומה, לשנות את מצבם של עובדי הקבלן. תדמור אמר: "השביתה תחלוף, ושום דבר לא ישתנה. עובדי קבלן ימשיכו להיות עובדי קבלן. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה לא מענייני".

ניסיתי לדבר על זה עם איתן בן־אליהו. "עכשיו זה מה שמעניין אותך?", הוא התרעם, "אנחנו נמצאים באירוע חשוב ומרגש הרבה יותר, אם כי אני לחלוטין בעד העובדים". איכשהו נראה לי שכל העניין של עובדי הקבלן גורם לבכירים אי־נוחות כאילו נתקלו ביתוש טורדני, וזה לא משנה אם הם בכירים במשק או בכירים ביטחוניים או בכירים שהם גם וגם, שהולכים ומתרבים לאחרונה. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, למשל, אמר לי: "אני לא אוהב שאתם מדברים בפומבי על נושא התקיפה באיראן, ובעצם אני גם לא אוהב את סוגיית עובדי הקבלן".

תמי נווה, יוסי פלד ושבתאי שביט צילום: אוראל כהן

אז התרכזנו באייכמן. התערוכה הציגה חפצים ממבצע החטיפה וההברחה, את תא הזכוכית מבית המשפט וגם קטע וידיאו מהמשפט עצמו - עדותו של אבא קובנר. השר יוסי פלד, ניצול שואה בעצמו, סיפר על השתתפותו לאחרונה באירוע שציין 70 שנה לוועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי. פלד אמר: "הבטחתי לגרמנים שאני אגיע לאותה וילה בוואנזה עם גדוד של לוחמי צה"ל. זאת תהיה הנקמה שלי", והגדיר את תמצית הקיום הישראלי, שבו הצבא צועד על שואתו.

אוצר התערוכה הוצג בפניי כאיש מוסד, ששלף את כרטיס הביקור שלו: אבנר א'. הוא הכיר לי את התליין של אייכמן, שלום נגר. "הוא תימני", אמר א', "נתנו רק למזרחים לשמור על אייכמן ולתימני להוציא אותו להורג". נגר, שחזר מאז בתשובה, החזיק בידו קלסר עם כל הכתבות שנכתבו עליו, ואמר: "אסור לעשות את כל הרעש הזה, זה רק גורם לנו לזכור אותו. הוא לא ראוי לזה".

יוג'ין קנדל צילום: אוראל כהן

ליד המזרק שבאמצעותו הורדם אייכמן כשנחטף בארגנטינה פגשתי את פרופ' יוג'ין קנדל, יושב ראש המועצה הלאומית לכלכלה. קנדל אמר: "אסור לעובדי הקבלן להיות עובדי ממשלה, זה רק יזיק לכלכלה. בסקנדינביה לא עושים את זה". ניסיתי לשאול אותו על הריכוזיות, והוא אמר: "גם הריכוזיות במשק הישראלי היא ייחודית וחלוצית". ומה עם המחאה של הקיץ, שאלתי, וקנדל השיב: "המאבק היה של האליטות ולא של עובדי הקבלן. זה מה שהיה מיוחד בזה". אמרתי לו שחלק

ממעמד הביניים נשחק ונהפך לעובדי קבלן, וקנדל לא הסכים איתי: "הבעיה המרכזית היא שההוצאות גדלו. צריך לשלם על כבלים וטלפון. אנשים חיים יותר זמן ומבזבזים את כל הכסף שלהם בלי להוריש לילדים. בגלל זה פרצה המחאה של הנוער האליטיסטי התל־אביבי".

בסוף פגשתי את מזכיר הממשלה צבי האוזר. שיבחתי אותו על שהיה לו אומץ להתלונן נגד נתן אשל, ואמרתי שהוא בעצם עשה את הסיפור של החורף. האוזר אמר: "מה? לא ידעתי. חשבתי שהגשם זה מה שמעניין את האנשים בחורף, ולא האשל". ניסיתי לדבר איתו על השביתה, על הריכוזיות, על המדיניות הכלכלית של הממשלה. האוזר נמנע: "עכשיו בוא נתרכז בתערוכה שעזרתי להוציא ממרתפי המוסד לעיני הציבור". טוב לדעת שמזכיר הממשלה עוסק בדברים חשובים.