"מודלים כלכליים לא אומרים כלום. כדי להבין את המשבר, צריך ללכת להיסטוריה"
הגישה ההיסטורית של פרופ' בארי אייכנגרין סימנה אותו כעוף מוזר. אבל אז בא המשבר הפיננסי והוכיח שהכלכלה התיאורטית פשטה את הרגל, ושהתובנות של אייכנגרין, מהכלכלנים החשובים בעולם כיום, מתוות את הדרך היחידה החוצה מהבוץ
לפרופ' בארי אייכנגרין אין אשליות בנוגע לדרך שבה הדורות הבאים יתפסו את המשבר הכלכלי. בפרספקטיבה היסטורית, הוא מסביר, זה סיפור קלאסי של חידלון ואוזלת יד. "כשכלכלנים בעתיד יסתכלו עלינו, הם יתארו את התגובה של פוליטיקאים וחברות כיום באופן דומה לזה שאנחנו מתארים את השפל הגדול", הוא פוסק בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "הם יאמרו שהיו פתרונות ברורים למצב, או לפחות דרכים ברורות לשפר אותו. היו הזדמנויות לרפורמות בונות שהוחמצו. היתה פוליטיקה לא מתפקדת, שמנעה מארצות הברית לנקוט צעדים שיתמכו בביקושים ובהוצאות עכשיו, כשצריך אותם, וישכנעו את השווקים שאנחנו יכולים לטפל באופן אחראי במצב הפיסקאלי שלנו בעתיד. כשהבנק המרכזי של ארצות הברית היה צריך לתמוך בכלכלה, הוא ספג ביקורת מרושעת מהמתמודדים בפריימריז הרפובליקנים, ביקורת שגרמה לו להסס במקום לפעול. באירופה, באופן דומה, הבעיה היתה חוסר היכולת של פוליטיקאים לעבוד ביחד. אני חושב שאנשים יספרו סיפור על קיטוב פוליטי, וחוסר תפקוד פוליטי, שהובילו למדיניות כלכלית גרועה, וזו בתורה הובילה לתפקוד כלכלי מאכזב. יכולנו להיות במצב הרבה יותר טוב".
בארי אייכנגרין. אייכנגרין. "אני חיובי יותר לגבי מקצוע הכלכלה מאשר לגבי מצב הכלכלה עצמה" צילום: נמרוד גליקמן
אייכנגרין (59), המלמד באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, נחשב אחד הכלכלנים המבריקים ביותר בעולם, וממניחי התשתית הרעיונית לכלכלת המחר. בתחילת החודש הוא נבחר על ידי כתב העת הנחשב "פוריין אפיירס" לאחד ממאה האינטלקטואלים הבולטים של השנה החולפת, ובמשאל שערך השנה "האקונומיסט" בקרב כלכלנים, הוא נבחר לרשימת הכלכלנים בעלי הרעיונות החשובים ביותר למציאות של אחרי המשבר. מה שהופך את נקודת המבט שלו לייחודית הוא ההתמקדות שלו בהיסטוריה של הכלכלה: דווקא בעשורים שבהם גישה תיאורטית ומודלים מתמטיים דחקו את הגישה התצפיתית שלו, אייכנגרין התעקש לבחון את המציאות הכלכלית העכשווית מנקודת מבט היסטורית. העקשנות הזאת השתלמה כשהמשבר העולמי הוכיח שמציאות לחוד, ותיאוריות כלכליות לחוד. "המשבר הפיננסי היה קשה מאוד להבנה, להסבר ולניתוח באמצעות הכלים המסורתיים של הכלכלה", אומר אייכנגרין, שביקר בישראל בשבוע שעבר כדי להשתתף בכנס השנתי השישי של התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים. "להרבה מהמודלים שהכלכלנים התמקדו בהם בשנים האחרונות אין שום דבר לומר על המשבר הפיננסי, והרבה קובעי מדיניות נאלצו לפנות להיסטוריה, כדרך למקם את האירועים בהקשר שניתן לפענוח".
אז הגישה שלך חוזרת לאופנה.
"אני אוהב לחשוב שמקצוע הכלכלה נע לכיווני לאורך זמן. ואני חיובי יותר לגבי מקצוע הכלכלה מאשר לגבי מצב הכלכלה עצמה. לאורך הרבה זמן כלכלנים תיאורטיים משלו בדיסציפלינה ביד רמה. היום מה שאתה רואה זה עוד ועוד כלכלנים אמפיריציסטים רציניים שיוצאים מתוך האוניברסיטאות הטובות ביותר. אף על פי שהרבה מחלקות כלכלה לא דורשות קורס חובה בהיסטוריה, ואין להן תקן להיסטוריון, עוד ועוד כלכלנים משתמשים בעדויות היסטוריות במחקר שלהם, וזו התפתחות חיובית".
"הפוליטיקאים מעדיפים לעשות כותרות, ולא לטפל במשבר"
הגישה התיאורטית אולי פשטה את הרגל, אבל גם לגישה ההיסטורית יש אתגר משלה, כפי שהסביר אייכנגרין בהרצאת אורח שנשא בכנס של מכון ון ליר, שבה סקר היסטוריה של משברים כלכליים (הוא אף השתתף ברב־שיח בנושא משבר היורו). קשה ללמוד מההיסטוריה: הזיכרון האנושי מתעמעם, לקחי העבר נשכחים, וגם כשאנחנו פונים ללמוד מהעבר, קשה לדעת מה קרה שם בדיוק ואיך להבין את המאורעות. נוסף על כך, קשה לדעת אילו אירועים בעבר בכלל רלבנטיים עבורנו: האם אנחנו צריכים ללמוד מהשפל הגדול, או אולי מהמשברים של 1873, או 1907?
"העולם האמיתי הוא מקום מבלבל ומורכב", אומר אייכנגרין, "אבל אני חושב שמחקרים במדע קוגניטיבי ועל חשיבה אנלוגית יכולים להצביע על דרכים שבהן אנחנו יכולים להשתמש בחשיבה היסטורית באופן יעיל יותר כדי לעזור בעיצוב המדיניות. אני אוהב, למשל, איך שהנשיא קנדי השתמש בחוויות היסטוריות שונות כדי לעצב את התגובה של ארצות הברית למשבר הטילים הקובני. קנדי בחן משברים קודמים, כמו משבר סואץ ב־1956, האירועים שהובילו למלחמת העולם הראשונה, והמשבר בקוריאה - והשתמש בהיסטוריה כדי ליצור מגוון של אופציות, שמתוכן הוא יוכל לבחור. כלכלנים וקובעי מדיניות לא חושבים ככה באופן מפורש. דיברתי עם כמה מהם שאמרו שנעזרו בהיסטוריה, אבל לא שמעתי אף אחד שדיבר על שימוש שיטתי בהיסטוריה".
לקוחות בבריטניה צובאים על דלתות בנק נורת'רן רוק הקורס צילום: אי פי אי
בכלל, נוכח הכלכלה העולמית המקרטעת, הביצועים של הפוליטיקאים רחוקים מלהרשים: מנהיגי אירופה משחררים הרבה הצהרות ומעט מעשים בפועל, ובארצות הברית הקרבות בין המחוקקים הרפובליקנים לבין הבית הלבן מביאים את המערכת לשיתוק. מצד שני, צריך להודות שהפוליטיקאים מנסים לפתור מצב בלתי אפשרי שנבנה לאורך שנים.
"חשוב להבין שהבעיות אכן מאוד מסובכות, קשות לאבחון ולהבנה", אומר אייכנגרין. "הדוקטורט שלי, והספר הראשון שלי, היו על השפל הגדול של שנות השלושים. לאורך השנים, כשלימדתי על המשבר, תמיד אמרתי שהיה צריך להיות ברור מה התגובה הנכונה לשפל הגדול: הבנקים המרכזיים היו צריכים להתערב כדי למנוע פאניקה בבנקים, והממשלות היו צריכות להתערב באופן יותר אגרסיבי כדי לפצות על התמוטטות הביקוש הפרטי. למרבה הצער, הם היו כבולים לאידאולוגיה מיושנת ולא הגיבו כראוי. אבל אחרי שחייתי במשבר כזה בזמן אמיתי, יש לי הבנה טובה יותר של העובדה שיותר מסובך להבין מה קורה בזמן שזה קורה לך.
"כך שזה נכון שצריך לגלות סלחנות מסוימת כלפי המגזר הפוליטי, כי הבעיות מורכבות באופן יוצא דופן. אבל אני כן חושב שבארצות הברית, לדוגמה, היו הרבה מכשולים שהוצבו באופן הרסני על ידי פוליטיקאים שחיפשו כותרות, והיו יותר מעוניינים בצבירת נקודות פוליטיות מאשר בלהתניע מחדש את הכלכלה. קח את הדיונים על הארכת ההקלות במס לשכירים: יש היגיון מוחץ בהארכת ההטבות האלה, אבל בשנת בחירות אי אפשר לגרום לבית הנבחרים לעשות את הדבר המתבקש. ובנקודה הזאת לא הייתי סולח לפוליטיקאים".
יש לא מעט כלכלנים שצופים שהשילוב בין כלכלה במשבר לפוליטיקאים לא מתפקדים יביא את כלכלת העולם להתרסקות ב־2012, אבל אייכנגרין חושב שתחזיות האימים מוגזמות. "יש בעיות כלכליות בארצות הברית, אבל לא סביר שהיא תהיה מקור למשבר ב־2012, כי הכלכלה בארצות הברית צומחת. סין מאטה, אבל לא סביר שיהיה בה משבר ב־2012. אם יהיה אסון ב־2012 הוא יבוא מאירופה - אבל אני חושב שתרחישי האסון שאנשים טווים לגבי אירופה מוגזמים. האירופים נכשלו בפתרון המשבר שלהם, אבל הם ממשיכים לעשות בדיוק מספיק כדי למנוע את הגרוע ביותר".
זה לא אומר שאייכנגרין אופטימי: העולם יצליח לחמוק מקריסה מוחלטת, הוא מעריך, אבל "2012 לא תהיה שנה מאושרת מבחינה כלכלית. בארצות הברית הכלכלה תצמח במקרה הטוב ב־2%". לדבריו, המצב באמריקה יכול היה להיות טוב יותר, עם עוד תמריצים בטווח הקצר, תוכנית לאיזון התקציב בטווח הארוך, והתערבות נוספת של הבנק המרכזי. "אבל אין שם תמיכה במדיניות הדרושה כדי להביא לצמיחה מהירה יותר, ואין נכונות להתערבות עמוקה בשוק הדיור כדי לבנות מחדש משכנתאות של בעלי בתים ששווים פחות מהמשכנתה. ואילו בסין הכלכלה חוותה בועת נדל"ן שהתפוצצה, והם תלויים בביקושים של שאר העולם, ואלה נחלשו. כך שהכלכלה הסינית תצמח בקצב נמוך יותר מזה של השנה. ואירופה תחזור למיתון. זו לא תמונה מלבבת — גם לא עבור הכלכלה הישראלית, שתלויה בשוק האמריקאי, בשוק האירופי ובשוק הסיני".
"שאלת המשבר תלויה יותר בפוליטיקה, ופחות בכלכלה"
האיום המיידי לשלום הכלכלה העולמית, חוזר אייכנגרין ומדגיש, הוא אירופה. "יש שם שתי בעיות מיידיות", הוא מנתח: "הראשונה היא מעגל קסמים שקושר בין משבר החובות הלאומיים של החברות בגוש היורו לבין המשבר במערכת הבנקאות, וגורם לחוסר יציבות. השנייה היא מעגל קסמים דומה הקושר בין משבר החובות למשבר הצמיחה. כאשר בעיית החובות הלאומיים מחריפה, גם הבעיות של הבנקים באירופה מחריפות, כי הבנקים מחזיקים הרבה מאיגרות החוב המסוכנות. ומצד שני, כאשר בעיות החוב מחריפות, גם הצמיחה הכלכלית הופכת לבעייתית, כי שערי הריבית עולים ורמת הביטחון יורדת.
"על הבעיה הראשונה כבר הצליחו להתגבר, למעשה: לפני שבועיים הבנק המרכזי האירופי התחיל לספק לבנקים כמות בלתי מוגבלת של אשראי בריבית של 1% לשלוש שנים. כך הם נותנים לבנקים את הזמן שלו הם זקוקים כדי לחזור לעמוד על הרגליים, ומבודדים אותם מבעיות החוב הלאומי.
"אבל הבעיה השנייה טרם נפתרה: אם אירופה לא תצמח, יהיה קשה לשמור את משבר החובות בשליטה, ולגייס תמיכה פוליטית ברפורמות מכאיבות. השאלה אם יהיה משבר ב־2012 תלויה יותר בפוליטיקה ופחות בכלכלה. השאלה היא אם תהיה תמיכה מתמשכת בממשלות הטכנוקרטים ביוון ובאיטליה".
כרגע האמון שנותנים בהן נראה רעוע. אתה מאמין שהתמיכה הנדרשת תגיע לבסוף?
"אני מאמין שכאשר הם יהיו על סף תהום, גם קובעי המדיניות וגם הציבור באירופה יבינו שהמחיר של כישלון יהיה כל כך גבוה, שהם יבלעו חזק, וינקטו את הצעדים הנדרשים. אני חושב שהיורו לא יתמוטט. יוון לא תעזוב את גוש היורו, ולא תחזור להשתמש בדרכמה; תהיה בנייה מחדש של החוב היווני, אבל כנראה לא יהיו הסדרי חוב במדינות אחרות. 2012 תהיה שנת מיתון באירופה, אבל לא נראה משבר פיננסי נרחב".
במילים אחרות, הוא מסביר, המקור לאי־ודאות טמון במחיר שהציבור צריך לשלם כדי שהכלכלה תחזור לצמיחה. "איטליה, למשל, חייבת להסיר רגולציה בשוק העבודה, ולהפוך אותו לגמיש יותר. כשהיא תוריד את עלויות הפיטורים, חברות שקודם לכן לא היו מסוגלות לפטר עובדים מיותרים יעשו את זה. לכן בהתחלה המצב יהיו גרוע יותר. חייבים להיות באופק זמנים טובים יותר והבטחה לצמיחה מהירה יותר, ולא ברור אם הממשלה תמשיך לקבל את התמיכה הנדרשת כדי להעביר את הרפורמות האלה".
2010. ראשי ארבעת הבנקים הגדולים בארצות הברית מעידים בפני ועדת החקירה הממשלתית לנושא המשבר הפיננסי צילום: בלומברג
יש עוד בעיה שמעיבה על שמי הכלכלה האירופית, וגם העולמית, והיא העובדה שהעולם צריך לחזור לאיזון: חלק מהמדינות צריכות לייצא יותר, וחלקן צריכות לייבא יותר - ואת האיזון הזה קשה להשיג. "דרום אירופה היא אזור שצרך יותר משייצר", אומר אייכנגרין, "והיא צריכה לצרוך פחות ולייצא יותר. ואם דרום אירופה צריכה לייצא יותר, וארצות הברית צריכה לייצא יותר, השאלה היא מי עומד לייבא יותר".
מי, באמת?
"התשובה היא אסיה, ובעולם אידאלי גם צפון אירופה. הבעיה של אירופה, בחלקה, היא שהיא צריכה לעבור תהליך של איזון פנימי. מדינות דרום אירופה צריכות לאזן את החשבון השוטף שלהן, ומדינות הצפון, שיש להן עודף בחשבון השוטף, צריכות להתאזן גם הן. אבל על הדרום נכפה לבצע את חלקו, ועד כה הצפון לא עושה את חלקו".
אפשר להבין את גרמניה, למשל. למדינה שנהנית מעודף במאזן המסחרי קשה לוותר עליו מרצונה.
"לגרמניה היה עשור טוב, אבל זה לא אומר שהיא יכולה להמשיך עם האסטרטגיה הזאת, ושמה שעבד בעבר יעבוד גם בעתיד. זה נכון גם לגבי סין: היא נקטה מדיניות מוכוונת־יצוא לאורך עשורים, אבל לא ברור אם זו מדיניות שיכולה להמשיך לעבוד - גם במישור הפנימי, בגלל דרישה למשכורות גבוהות יותר ותנאי מחיה טובים יותר, וגם במישור הגלובלי, בגלל החיכוכים בנושאי סחר עם ארצות הברית ואירופה".
"הדיאגנוזה שונה בכל מדינה. זה בדיוק הקושי הגדול"
אז ממה נובע המשבר באירופה? זו שאלה חשובה, כי יש אנשים שמנסים לצייר אותו כראיה לכישלון מדינת הרווחה, ולהפוך אותו לסיפור על אירופים שלא רוצים לעבוד וכן רוצים שירותים בחינם מהמדינה - סיפור שהלקח שלו אמור להיות תמיכה במדיניות הכלכלית המוכרת של הפרטה וקיצוצים.
אייכנגרין. "ישראל נמצאת במצב טוב מבחינת המדיניות הכלכלית, אבל היא חשופה מאד להאטה בשאר העולם" צילום: בלומברג
אייכנגרין לא מסכים: "אני חושב שהמשבר האירופי הוא מבחן רורשך: אנשים שונים מחברות שונות מסתכלים על כתם הדיו, ורואים אותו באופן שונה מאוד. הרבה אנשים בארצות הברית רואים את המשבר באירופה כמשבר של מדינת הרווחה. וזו טעות, כי מדינת הרווחה מפותחת אפילו עוד יותר במדינה כמו שבדיה מאשר בדרום אירופה. הדיאגנוזה המדויקת של המשבר משתנה ממדינה למדינה, וזה חלק ממה שהופך את הדיאגנוזה והפתרון של המשבר לכל כך קשים.
"המשבר ביוון הוא משבר של מגזר ציבורי שיצא משליטה, עם גירעון תקציבי כרוני, כך שזה משבר של חוב לאומי. בספרד, ובייחוד באירלנד, היה משבר בנקאות: נתנו לבנקים לצאת משליטה - ואז, כשהם נקלעו לצרות, היה צריך להעביר את החוב שלהם למאזן הממשלתי. לעומת זאת, המשבר של איטליה הוא משבר של צמיחה: הכלכלה לא צמחה כבר עשור. לאיטליה היו גירעונות קטנים, ואפילו עודף תקציבי, אבל כשיש לך הרבה חוב והכלכלה שלך תקועה, אתה עדיין תיתקל בבעיות של החזרת החוב. בפורטוגל הבעיה היא של מאזן התשלומים: המגזר הפרטי חי מעבר ליכולתו ומימן את הצריכה הזאת באמצעות חובות חיצוניים, שהכניסו אותם לצרות.
"כך שאני חושב שיש באירופה הרבה סיפורי אזהרה: לא לתת לסקטור הציבורי לצאת משליטה, לא לתת למגזר הפרטי ללוות באופן פזיז בחו"ל, כן לעשות רגולציה למערכת הבנקאות ולהצמיח את הכלכלה שלך. היו הרבה בעיות שארבו מתחת לפני השטח באירופה, וב־2008–2009 - ואז אירופה נסחפה למשבר הפיננסי, וכל החולשות עלו לפני השטח. למרבה הצער כל המדינות היו כבולות לשימוש ביורו, מה שהגביל מאוד את היכולת שלהן להגיב למשבר".
וממה נבע המשבר בארצות הברית?
"משברים הם דבר מורכב, ואין להם גורם יחיד, אבל בדרך כלל יש להם גורם מרכזי. אני חושב שבארצות הברית זו היתה דה־רגולציה מואצת, מופרזת ופזיזה של המערכת הפיננסית. ביטול חוק גלאס־סטיגל ב־1999 אפשר לבנקים מסחריים ובנקי השקעות להתחרות באופן חופשי יותר זה בזה, וזה גרם לבנקי השקעות להשתמש ביותר הלוואות ומינוף, ולהגדיל את ההימורים שלהם. הם חוו יותר תחרות, והיו צריכים לנקוט מדיניות מסוכנת יותר כדי לשרוד. זה הזין את בועת הדיור, וכשהבועה התפוצצה זה הפיל את הבנקים".
"המחאה החברתית הכניסה את האי־שוויון לדיאלוג הפוליטי"
המצב שאייכנגרין מתאר, של שילוב בין בעיות עמוקות בכלכלה לפוליטיקאים שאינם מבצעים את תפקידם, יכול לגרום לתחושות של תסכול עמוק אצל אדם מהשורה: תחושה שאתה נדפק שלא באשמתך, או שנקלעת לתקופה הלא נכונה.
"יש כאן שילוב בין בעיה שנוצרה על ידי מגמות ארוכות טווח לבעיה מיידית שנוצרה על ידי המשבר הפיננסי", מסכים אייכנגרין. "המגמות ארוכות הטווח הן הגלובליזציה והקשיים שהיא יוצרת לעובדים לא־מיומנים במדינות כמו ארצות הברית: פתאום הם מוצאים את עצמם מתחרים עם עובדים סינים, ואם אין להם השכלה תיכונית, הם נותרים מאחור. כתוצאה מכך, רמת המחיה שלהם נמוכה משל הוריהם. באופן מובן, הם כועסים.
"לזה נוספה דה־רגולציה שתרמה להתפוצצות בשכר, במגזר הפיננסי ובמשכורות למנהלים. השילוב של הדברים האלה מכעיס אנשים, ובצדק - וכשאתה מלביש על כל זה משבר פיננסי, ואת המיתון החמור ביותר ב־80 השנים האחרונות, אנשים מרגישים שהם נותרים מאחור. וזה די מתבקש שהם יהיו נסערים, ויכעסו על הפוליטיקאים שלהם שלא רוצים או לא יכולים לעשות יותר לגבי המצב הזה.
"יותר מכך, אנחנו יודעים מהרבה מאוד מחקרים אקדמיים שמה שאנשים חווים כשהם נכנסים למעגל העבודה עם סיום הלימודים נשאר איתם לכל החיים. אם אתה נכנס למעגל העבודה ומצליח יחסית, אתה תצליח יחסית עשורים לאחר מכן. אבל אם אתה מתחיל כמובטל, שלא באשמתך, אתה תישא צלקת של הכנסות נמוכות יותר לאורך כל הקריירה שלך".
התסכול שאתה מתאר הוא בעצם מה שהוליד תנועות מחאה כמו Occupy Wall Street.
"תנועת Occupy בארצות הברית אינה קלה להבנה. היא ספונטנית, היא בחלקה תוצר של מדיה חברתית, והיא כוללת פעילים פוליטיים מהשמאל, סטודנטים בקליפורניה, שעלות דמי הלימוד עלתה בה באופן אדיר בשנים האחרונות כתוצאה מהמשבר הכלכלי, וגם חסרי בית ואנרכיסטים. אני לא יודע אם זו תנועה קוהרנטית. אני מטיל בזה ספק, ואני גם לא חושב שיהיה לה כוח פוליטי מתמשך, במובן זה שהיא תהפוך לתנועה פוליטית מתמשכת או למפלגה. אבל היא הכניסה לדיאלוג הפוליטי את נושא האי־שוויון, שלא היה על סדר היום, וזה דבר חשוב וטוב. זו תופעה מקבילה למה שקרה כאן בישראל בקיץ. כאן זה היה סביב נושאים ספציפיים כמו עלות הדיור; בארצות הברית זה מתמקד בנושאים אחרים, כמו אבטלה ושכר לבנקאים, אבל תחושת הזרות וחוסר הביטחון שעומדות בבסיס המחאה הן זהות".
האם האי־שוויון הוא גם בעיה כלכלית, ולא רק בעיה של צדק חברתי?
"אני חושב שאי־שוויון אחראי אולי לחלק מההיבטים הלא בריאים של תקופת השגשוג. ראגוראם רג'אן מאוניברסיטת שיקגו כותב על איך כאשר ההכנסה של המעמד העובד צונחת, חברי המעמד ניצבים בפני פיתוי ללוות כדי לשמור על סטנדרטים גבוהים של צריכה, וכדי לשפר דיור, כמו שההורים שלהם שיפרו דיור. זה גורם לכניסה של משקי בית לחובות, למינוף יתר, ואז כל העסק יכול להתמוטט. במובן הזה, אפשר באמת לומר שהאי־שוויון תרם לחוסר האיזון ולשבריריות שהובילה למשבר: זה לא הסיפור הישן על היעדר צריכה, שבו כתוצאה מאי־שוויון המעמד העובד לא יכול היה לצרוך מספיק כדי להמשיך להניע את התעשייה. בגרסת המאה ה־21 אפשר להמשיך לצרוך על ידי נטילת חובות לא בריאים, וזה מכין את הקרקע לבעיות פיננסיות".
"לכלכלן הרבה יותר משתלם להיות קונפורמיסט"
אחת השאלות המופנות לכלכלנים בימים אלה היא לא רק מה צריך לעשות, אלא גם איפה הם היו בשנים שקדמו למשבר, ומה חלקם בהגעתנו למצב העניינים העגום הזה. "אני חושב שחשוב שכלכלנים ייקחו צעד אחורה וישאלו למה לא הצלחנו לחזות את המשבר הפיננסי", אומר אייכנגרין, "ואני חושב שהוגן לומר שבגדול נכשלנו.
"למה לא היינו יותר משכנעים בעיצוב התגובה למשבר? כלכלנים לא סיפקו מסר ממוקד, ונתנו עצות מנוגדות לגבי מה צריך לעשות כתגובה למשבר. יש אנשים שאומרים שזה משום שכלכלה היא מופשטת, ומשום שהיא מניחה שווקים יעילים ואינדיבידואליים רציונליים, וכשאתה משלב את האלמנטים האלה אתה מקבל תמונה שאין לה שום דבר להגיד על העולם האמיתי. אבל אני חושב שלמעשה כלכלה היא תחום מאוד עשיר ומגוון, וכלכלנים עשו הרבה מאוד עבודה שלא מניחה שווקים יעילים או סוכנים רציונליים. אבל הרבה מאוד מהעבודה הזאת לא עיצבה את תהליך המדיניות".
במילים אחרות, היו כלכלנים שהצביעו על כשלי שוק, על מידע לא סימטרי בשווקים, ועל הסכנה שבמבנה השכר של מנהלי חברות ושל סוחרים בבנקים - אבל המחקרים שלהם, שחלקם הובילו לזכייה בנובל, לא תורגמו למדיניות בפועל. למה זה קרה?
"חלק מהסיבה היא שקובעי מדיניות יכולים לבחור את היועצים שלהם ואת התיאוריות הכלכליות שבהן הם רוצים להשתמש. מעבר לכך, כשהעסק דופק, כמו שהיה לכאורה ברוב העולם ב־2002–2007, אז תיאוריות של שווקים יעילים שמצביעות על הצורך בעוד דה־רגולציה הופכות לקו הדומיננטי. ואז זה נהיה יקר מבחינה אינטלקטואלית, וגם מבחינה כספית, להפוך לנון־קונפורמיסט. הקונפורמיסטים שכתבו על פלאי השוק הוזמנו לדבר בוועידות והתבקשו לייעץ לבנקי השקעות. נון־קונפורמיסטיות יכולה להיות דבר יקר, וזה היה חלק מהעניין".
"אתה חייב לשקול אלטרנטיבות היסטוריות לפני שאתה מתקדם"
האזהרות של אייכנגרין על האופן המתוחכם שבו צריך להשתמש באנלוגיות מההיסטוריה מזכירות אנלוגיה שבה אוהב להשתמש ראש הממשלה נתניהו: השנה היא 1938, ואחמדינג'אד הוא היטלר. "אפשר לשאול למה טרומן יצא למלחמה בקוריאה", אומר אייכנגרין כשאני מספר לו על האנלוגיה של נתניהו, "והתשובה היא שהוא ראה בקוריאה את 1938, באופן דומה, וחשב שפייסנות כמו של צ'מברליין ב־1938 הובילה לתוצאות נוראות. יכול להיות שזה היה נכון ויכול להיות שזו היתה טעות. אני חושב שאתה צריך לשקול אלטרנטיבות לפני שאתה מתקדם".
מה היתה ההתרשמות שלך מהביקור בישראל?
"עברו יותר מעשר שנים מאז ביקרתי פה לאחרונה, ומדהים לראות, אפילו בתקופה קצרה יחסית, כמה תשתית חדשה הוקמה. מדהים גם לראות כמה בנייה למגורים הוקמה - גם אם לא ברור בהכרח אם זה דבר חיובי או שלילי. גם ההייטק התפתח בצורה מאוד מרשימה בתקופה הזאת. בסטנדרטים אמריקאיים, נראה שזו כלכלה שמנוהלת באופן טוב מאוד. ומצד שני, להיות כלכלה כל כך קטנה, שמקושרת באופן כל כך הדוק לאירופה וארצות הברית, זה דבר מדאיג, בהתחשב במצב בעולם".
זה שאנחנו קטנים ותלויים בעולם זה מצב נתון. אפשר לעשות משהו בנידון?
"זה המבנה של הכלכלה שלכם. ובנסיבות האלה, מה שאתה רוצה לעשות זה קודם כל לוודא שהמערכת הבנקאית שלך חסינה מפני זעזועים. דבר שני, אתם צריכים לשמור על אבקת השריפה הפיסקאלית שלכם יבשה, כך שאם תצטרכו להשתמש בכלים פיסקאליים הם יעמדו לרשותכם. במילים אחרות, שלא יהיו לכם גירעונות גדולים כשאתם נכנסים למה שעלולים להיות זמנים קשים יותר. ושלישית, רצוי שקובעי המדיניות יהיו אנשים עם גמישות אינטלקטואלית, ולא אידאולוגים.
"אני חושב שאתם במצב טוב מבחינת המדיניות הכלכלית. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שאתם מאוד חשופים פוטנציאלית להאטה בשאר העולם. נקווה לטוב".
