"אם המדינה לא תתעשת, נצטרך למצוא מקצוע אחר"

בית הדין לעבודה הכריע הבוקר (א') באחת ההחלטות הגורליות בתולדות מערכת הבריאות הישראלית והחליט לקבל את עתירת המדינה להוצאת צווי מניעה למתמחים המתפטרים.

על פי גורמים המקורבים למתמחים, קבלת עתירת המדינה על ידי בית הדין תעצור רק חלקית וזמנית את מהלך ההתפטרות. על פי תוכנית המתמחים, מכתביהם יוגשו מחדש, שלא במרוכז, ובאופן כזה שימנע מן המדינה לעתור מחדש נגד מהלך כזה.

המתמחים מסרבים לקבל את ההסכם שנחתם בין ההסתדרות הרפואית, בראשות ד"ר ליאוניד אידלמן, למשרד האוצר, ודורשים כי שכר הבסיס שלהם יעלה ב־50% ולא ב־24%.

בתי החולים ברחבי הארץ נערכו בימים האחרונים לצעד הדרסטי של המתמחים. הפעילויות השונות של בתי החולים חולקו בהתאם לרמת החשיבות לחמש רמות: מציל חיים, דחוף, חשוב, רצוי, אפשרי. הצוות הקיים, הכולל את הרופאים המומחים, את המתמחים שלא התפטרו ואת הסטאז'רים (סטודנטים בשנה השביעית ללימודיהם שעוד לא קיבלו את רישיון העיסוק), אמור היה להתמקד בעיקר במתן שירותי רפואה מצילת חיים ודחופה - כלומר בחדרי המיון, טיפול נמרץ וכד'. בנוסף לכך, על פי התוכנית, לו עתירת המדינה הייתה נדחית - המומחים, שאינם עושים כמעט תורנויות מעבר לשעות העבודה הרגילות, היו מבצעים אותן בתדירות גבוהה יותר במקום המתמחים המתפטרים. כמו כן, חופשות והשתלמויות היו מתבטלות כדי להשאיר כמה שיותר מומחים בבית החולים.

משמעות הצעדים הללו היא שהפגיעה העיקרית בעקבות התפטרות המתמחים הייתה בשירותי אשפוז היום ומרפאות החוץ של בתי החולים, שבהם נעשים טיפולים שאינם דחופים ואינם דורשים אשפוז. כמו כן, גם הפעילות בחדרי הניתוח הייתה מצטמצמת ומתרכזת בניתוחים דחופים בלבד.

המשנה למנכ"ל בית החולים בילינסון בפתח תקווה ד"ר בועז תדמור, אמר ל"כלכליסט" בסוף השבוע, כי "שירותי אולטרא־סאונד וסי.טי במרפאות החוץ יצומצמו באופן ניכר אם ההתפטרות תצא לפועל, אך לפחות בשבוע הראשון לא ייפגעו שירותים המרפאות הפנימיות". מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ברמב"ם שבחיפה פרופ' יהודה אולמן מסר כי "בית החולים יצליח להחזיק מעמד כמה ימים ללא מתמחים".

בתוך כך, מאות בכירים ומנהלי מחלקות מבתי החולים איכילוב, בילינסון, רמב"ם ואסף הרופא הביעו תמיכה מלאה במאבקם של המתמחים. בהצהרה שהעבירו למשרד הבריאות ולהסתדרות הרפואית הם גיבו את צעדיהם, והודיעו כי הם שוקלים לפרוש מההסתדרות. הבכירים הודיעו כי כל אחד מהם תורם עשרה ימי חופשה, כדי להקים קרן שתתמוך במתמחים שהתפטרו מעבודתם. על פי ההערכות, שווים של עשרה ימי חופשה עומד על כ־5,000 שקל. כמו כן, בבית החולים איכילוב נאספו תלושי חג ותרומות של ימי עבודה בעלות של כ־250 אלף שקל.

כדי להבין כיצד מתמודדים המתמחים המתפטרים עם הצעד חסר התקדים שיזמו, פנה "כלכליסט" לארבע משפחות של מתמחים כאלו, שפתחו את בתיהן ומציגות תמונה הכוללת חשש גדול לצד תסכול, כעס וחוסר אונים. "איך ייתכן שלרופאים עם כל כך הרבה כוח בידיים, שכל המדינה תלויה בהם, אין כוח בשביל עצמם?", תוהות המשפחות. מרביתן לא ידעו לומר מה בדיוק הולך להתרחש בביתן כתוצאה מן ההתפטרות, שכן במהלך השבועות שחלפו מאז הוגשו המכתבים הן קיוו כי דבר מה יתרחש וכל התסבוכת תיפתר.

הדיון בבית הדין לעבודה צילום: נועם מוסקוביץ'

יעלה ומיקי הייפלר

"אם לא תהיה ברירה, נעזוב את הארץ"

"זה מאוד מלחיץ, אני כל הזמן בתקווה שהמדינה תתעורר ואני חוששת. בתור סופר ציונית יש לי אכזבה מהמדינה. פשוט לאף אחד לא איכפת", אומרת יעלה הייפלר (30), אדריכלית במקצועה הנשואה למיקי (34), מתמחה באורולוגיה זה שלוש שנים, השייך לבית החולים תל השומר. בשנה האחרונה הוא משלים שנת התמחות חובה בכירורגיה בבית החולים מאיר בכפר סבא.

השניים נפגשו בטכניון לפני כשבע שנים, התחתנו לפני כשנתיים ולפני ארבעה חודשים נולדה בתם הבכורה מאיה, ומתגוררים בתל אביב. "אני יכולה לחלק את תקופת ההתמחות של מיקי לשניים - לפני שהילדה נולדה ואחרי כן. לפני הלידה החיים היו קלים יותר, כי אני טיפוס עצמאי מיסודי והסתדרתי עם הלבד הזה. בשנות הנישואים שלי עם מיקי ישנתי יותר לבד מאשר בימי הרווקות. לא חשבתי מה הולך לקרות אחרי הלידה. היום מיקי לא עושה כלום בבית, הוא לא מסוגל. או שהוא עייף וישן או שהוא עובד. זה אומר שאני צריכה לדאוג לילדה, למצוא גן ולשלב זאת עם העבודה שלי. יום אחרי שילדתי, מיקי כבר היה בתורנות".

היציאה של מיקי למאבק והחתימה על מכתבי ההתפטרות די הפתיעה את יעלה. "הופתעתי שהוא יצא לפרונט בהפגנות, כי זה פחות הוא. אני הייתי תמיד לוחמת הצדק במשפחה", היא מסבירה. "מצד שני אני יודעת על התסכול שהצטבר אצלו. הוא עובד קשה, מוותר על חברים ובילויים, פשוט לא עושה כלום חוץ מעבודה. היה לו די ברור שהוא חותם על מכתב הפיטורים, אף שהוא לא רצה להגיע לזה. כשהחלו לדבר על התפטרות הוא תמיד היה זה שלקח את הצד ששאל 'למה זה נחוץ', וניסה להסביר לכולם שמדובר בצעד לא פשוט".

למרות הניסיונות להדחיק, ולמרות התקוות שהכל בסוף יהיה בסדר, המחשבות על העתיד שלאחר המחאה לא פסחו על בני הזוג הייפלר. "אני מאמינה שאם לא תהיה ברירה, אז בשלב מסוים נעזוב את הארץ", אומרת יעלה. "אני רוצה בן זוג לגדל איתו את הילדים. אמרתי לו שביום שהוא יהפוך למומחה שצריך לעשות תורנויות - אנחנו נעזוב את הארץ. ברור שיש חשש לגבי מה יקרה אם ההתפטרות תצא לפועל. כנראה ניכנס למינוס גדול יותר. מיקי כבר התחיל לבדוק אפשרות להתמחויות בחו"ל, ולצערי אם הוא לא יוכל לחזור למערכת נצטרך לעזוב".

משפחת הייפלר, תל אביב צילום: תומי הרפז

יפית ועמיחי סגמן־רוזנצווייג

"לא מבקשים ריבה, רק טיפה חמאה"

צעד המחאה הנוכחי של המתמחים נעשה מורכב יותר כאשר שני בני זוג הגישו מכתבי התפטרות - כמו במקרה של יפית ועמיחי סגמן־רוזנצווייג (30). כל תקופת ההתמחות ילדיהם, קורן (5) ואניקו (3), מעבירים את סופי השבוע אצל סבא וסבתא. "אנחנו שולחים אותם לבאר שבע להורים של עמיחי מחמישי עד ראשון כי אני בתורנות מחמישי עד שבת והוא בתורנות משבת עד ראשון, ואין מי שיהיה איתם בתפר", מספרת יפית על השגרה המשפחתית.

משפחת סגמן-רוזנצווייג, תל אביב צילום: אריאל בשור

יפית ועמיחי הכירו כשהיו בצבא והחלו אחר כך את לימודי הרפואה ביחד, ומתגוררים כיום בתל אביב. יפית מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב, ואילו עמיחי מתמחה באורתופדיה בבית החולים אסף הרופא. "אני מבני המזל שעושים שש תורנויות בחודש בלבד, אבל עמיחי עושה תשע תורנויות", אומרת יפית. "אנחנו ישנים ביחד פחות משבועיים בחודש ואנחנו תמיד מתראים כשאחד מאיתנו עייף ורצוץ".

המחשבה על ההתפטרות לא היתה קלה במקרה של שניהם, שכן שניהם צפויים לאבד את פרנסתם. "כשחתמנו על המכתבים, הנחת היסוד היתה שהצעד לא ייצא לפועל בסופו של דבר", מתוודה יפית.

הפאזל המשפחתי שלהם מושלם על ידי הסבא והסבתא בבאר שבע, ואמונים ימים רבים על השמירה על הנכדים. "הגענו לפני 30 שנה לארץ מברית המועצות במטרה לבנות את עצמנו פה, ואנחנו מאוד חוששים שעוד שנה עמיחי ויפית יבואו ויגידו לנו שהם רוצים לעזוב. הם מאוד מתוסכלים ואני מפחדת שהמערכת תשבור אותם והם יחזרו לעבודה שבורים ושונאים", מסבירה עמליה רוזנצווייג, אמו של עמיחי. עמליה ובעלה ווסבולוד הם רופאים בכירים בעצמם. ווסבולוד הוא סגן מנהל מחלקת הרדמה בבית החולים סורוקה בעיר, ואילו עמליה היא רכזת מתמחים ברפואה לבריאות המשפחה בשירותי בריאות כללית. "אני לא מבקשת עבורם את הריבה, רק טיפה חמאה".

"הם למדו בהונגריה, וזה עלה 110 אלף דולר, בעוד שסטודנטים ממדינות אחרות זכו לסבסוד של המדינה ולהלוואות נוחות. אנחנו עדיין תומכים בהם כלכלית, משלמים להם מדי חודש את שכר הדירה של 4,500 שקל בחודש, סופי שבוע לא ברשותינו, ואנחנו מחזיקים את הנכדים. גם באמצע השבוע אני מגיעה בימי רביעי מבאר שבע לתל אביב כדי להוציא את הנכדים מהגן. גם ההורים של כלתי כל הזמן בתורנויות בייבי סיטר".

ליהי ויניב דותן

"תהיה לנו תקופה קשה, וגם למדינה"

עבור משפחת דותן המחשבה על התפטרותו של יניב (36), מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים בני ציון בחיפה, מדאיגה לא פחות. הוא וליהי (30), מתגוררים בחיפה, הורים לאביגיל (3) ומצפים ללידה נוספת. הם הכירו לפני 12 שנה על ספסל הלימודים בטכניון, והתחתנו לפני כ־4 שנים. למרות כל הקשיים הצפויים, ליהי, מנהלת מרכז לוגיסטי בעלת תואר שני בהנדסה, לא חושבת שעל בעלה לוותר.

"אסור להם להפסיק את המאבק שלהם, גם אם זה אומר שרק אני אפרנס בינתיים", היא אומרת. "לחיות עם יניב זה אומר שלפחות שני לילות בשבוע הוא לא נמצא בבית. פעמיים בחודש זה יוצא בסופי שבוע. נוסף לתורנויות הוא משתתף גם במחקרים בבית החולים, ואלו שעות שעליהן לא מקבלים תוספת שכר. אנחנו בקושי מתראים, הרבה סופי שבוע אני מעבירה לבד, כי גם אחרי תורנויות הוא צריך לישון".

ליהי תומכת בצעדי המאבק וגם במכתב הפיטורים שהגיש בעלה לפני כחודש. "לאנשים מבחוץ קשה לראות ולהבין עד כמה המצב שלנו קשה", היא מסבירה. "אני מודאגת בעיקר כי אנחנו מרחיבים את המשפחה בקרוב, אבל הגענו למסקנה שאין ברירה אחרת. אם המדינה לא תתעשת, אני לא רואה ברירה אחרת לבד מלחפש מקצוע אחר או לחפש מדינה אחרת. המצב בלתי נסבל ואנחנו לא יכולים לחיות ככה. אין לנו עדיין תוכנית אופרטיבית, אבל אנחנו מקווים שלא נצטרך להגיע לכך. הולכת להיות לנו תקופה קשה באופן אישי, אבל גם למדינה".

משפחת דותן, חיפה צילום: ערן יופי כהן

סיוון פרל וארן אונגר

"היא במצוקה, ואין לי איך לעזור לה"

ארן אונגר (34), מורה לפסיכומטרי, וסיוון פרל (30), מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים אסף הרופא, הפכו לבני זוג לפני כחצי שנה לאחר היכרות בת 10 שנים, והם מתגוררים כיום בתל אביב. אונגר מיואש עבור בת זוגו, ופשוט לא רוצה להאמין שההתפטרות תיכנס לתוקפה. "זה מתסכל כי שולחים אותם למשימות על־אנושיות, בתדירות שהיא לא אנושית גם כלפי החולה וגם כלפי הרופא. היא נמצאת במצוקה ואין לי איך לעזור לה", הוא מסביר.

ארן עדיין מאמין שמכתבי ההתפטרות ייכנסו לתוקף. "בסוף יימצא הסופר־טנקר לרופאים. אני תומך נלהב במאבק שלהם, גם אם זה אומר שלא תהיה לסיון עבודה בקרוב. מה שהם עוברים הוא בלתי נסבל. התהליך היה מאוד ברור לשנינו, והתחושה היא שהפעם באמת עושים משהו ואי אפשר אלא לחבק ולתמוך. אני לא מאמין שיהיה מצב שלא יחזירו אותם. זה לא ריאלי. אם בכל זאת הם יישארו מחוץ למעגל העבודה, זה יהיה ליקוי מאורות גדול. אם כלום לא יסתדר, אז פשוט לא נהיה פה. אני מוכן לעבור איתה לכמה שנים לחו"ל".

סיוון פרל וערן אונגר, תל אביב צילום: תומי הרפז