• תפריט
בארץ

בדיקת "כלכליסט": האם הגיע הזמן להפריט את שירותי הדת?

הציבור מממן את מערך שירותי הדת במאות מיליוני שקלים בכל שנה, אף על פי שהוא מעדיף להשתמש בשירותים פרטיים. המשרד לשירותי דת מקים עוד ועוד מועצות דתיות למרות הגירעונות הכבדים, והרבנים המקומיים פועלים ללא שום פיקוח. זה הזמן לשאול: למה לא להפריט?

תומר אביטל 07:0330.05.11

תושבי המדינה משלמים יותר מחצי מיליארד שקל בכל שנה עבור מימון מערך שירותי הדת. בתמורה זכאי כל ישראלי - בלי להעביר כרטיס, בלי תשלום רבעוני - למגוון שירותים בחינם: מייעוץ הלכתי ועד ליווי וטיפול בכל טקסי מעגל החיים היהודי, החל בברית מילה, עבור בחופה וכלה בשני ביקורים של רב בזמן שבעה.

 

לנתוני עלות מערך שירותי הדת ב-2011 לחץ כאן

 

 

מי שמרים גבה למקרא השורות הללו עושה זאת בצדק. מרבית הציבור הישראלי מעביר את חייו עם מפגש מינימלי בלבד עם מערך שירותי הדת הממלכתיים. למען הסר ספק, גם הציבור החרדי, שייסד מערכת עצמאית פרטית מקבילה, פוגש את שירותי הדת הממלכתיים מעט מאוד.

 

גם בציבור החילוני, כשאדם נאלץ או בוחר להשתמש בשירותי דת הוא עושה זאת באופן פרטי, ואינו יודע שלרשותו עומדים מאות רבנים שזוכים לתגמול נאה מן המדינה באופן שוטף, ושנאסר עליהם לקחת ממנו תשלום נוסף או תשר בעבור שירותיהם.

 

השר לשירותי דת יעקב מרגי השר לשירותי דת יעקב מרגי צילום: אפי שריר

 

אף שיעילותו של המערך הממלכתי מוטלת בספק והוא מככב מדי שנה בדו"חות מבקר המדינה, הוא מתוקצב, כאמור, בסכום אדיר. כל שורת ההצעות לרפורמות ב־20 השנה האחרונות התאדתה כלא היתה תחת מכבשים פוליטיים שונים. למעשה, ההפך הוא הנכון. המנגנון הקיים רק התעצם, המועצות הדתיות - שדרכן המדינה מציעה את שירותי הדת - התפשטו, והחשבון הגיע לשיא.

 

זה המקום לניסוי מחשבתי בלתי שגרתי. אם ממילא שירותי הדת הממלכתיים הם מיותרים עבור רוב הציבור הישראלי, ואם ממילא השוק הפרטי ממלא את הצרכים הקיימים בתחום, מדוע המדינה צריכה לממן את המערך הדתי הממלכתי מכספי משלם המסים? במילים אחרות, הגיע הזמן לשים על השולחן את רעיון הפרטת הרבנות.

 

תורה, נביאים, כספים

 

המשרד לשירותי דת, שמוחזק כיום בידי השר יעקב מרגי מש"ס, הוא הרגולטור הראשי בתחום הדת. בהתאם לכללים שקבע המשרד, אזרחי המדינה מתקצבים את שירותיו בשני ערוצים: באמצעות מסים ישירים ובאמצעות מסים עירוניים.

המדינה מממנת 40% מתקציב המועצות הדתיות, והרשויות המקומיות נושאות בנטל של 60% בממוצע - רשויות מבוססות יותר מסבסדות יותר מהמועצה הדתית שבתחומן. למועצות יש גם הכנסות עצמיות מאגרות, אך הן זניחות. הסכום הסופי - כחצי מיליארד שקל בשנה - מוזרם למועצות ולרבנים כדי שיספקו לתושבים שירותים כגון ייעוץ, רישום נישואים, מתן תעודות כשרות לעסקים ותחזוק מקוואות.

 

סכום נוסף של כ־75 מיליון שקל בשנה מממן את העסקתם של 530 רבנים ובלניות שעובדים באזורים שבהם לא הוקמו מועצות דתיות. הרשימה אינה עוצרת כאן וכוללת עוד כמה וכמה סעיפים. מדי שנה משלם הציבור הישראלי 20 מיליון שקל עבור החזקת הרבנות הראשית, ומחצית מהסכום מופנית לטובת תשלום משכורות; 20 מיליון שקל עבור תקצוב המשרד לשירותי דת עצמו; וכן 3 מיליון שקל לטובת עירובין (הקפת שטח בחוט עליון במטרה לאפשר 'טלטול' חפצים בשבת).

 

אם לא די בכך, המדינה מזרימה מדי שנה 127 מיליון שקל לעמותות שונות ולתלמודי תורה, המציעים שיעורי תורה בחינם. זאת מבלי להזכיר סכום שנתי של יותר ממיליארד שקל שבו מתוקצב החינוך החרדי, וכן את התקציבים העומדים לרשות מערך בתי הדין הרבניים.

 

עיקר ההוצאה מופנית למימון המועצות הדתיות. בדיקת הנתונים הממשלתיים מגלה כי לו המועצות היו עסק פרטי, הן היו פושטות את הרגל מזמן. מתוך 132 המועצות הדתיות הקיימות, 83 מועצות סיימו תהליך בחינה של תוכניות הבראה. גירעון המועצות עמד לפני כשנתיים על כ־120 מיליון שקל, כלומר כרבע מתקציבן הכולל, למרות התקציבים העירוניים שמוזרמים למועצות הדתיות, שמגיעים לכמה מיליונים בכל מועצה בכל שנה, ובאים על חשבון שירותים עירוניים אחרים.

 

שכר הרבנים רק עולה

 

יתר על כן, הביקורת כלפי המועצות הדתיות חורגת בהרבה מעבר לחוסר יעילות כלכלית שעולה הון למשלם המסים. ב־2009 בדק מבקר המדינה מדגם של 68 רבני שכונות ברחבי ישראל, ומצא בין השאר כי במשך שנתיים בילה כל רב כ־50 יום בממוצע בחו"ל, ומרביתם כלל לא דיווחו על היעדרותם.

 

כמו כן, רבנים נבחרים מכהנים לאורך קדנציות אינסופיות במשך עשרות שנים, לרוב עד גיל 80. חלקם אף אינם מתגוררים באזור שעליו הם מופקדים. "נמצא כי הרבנים אינם מדווחים על נוכחותם בעבודה ועל פעילותם בשכונות, וכי המשרד והמועצות אינם מחייבים אותם לעשות כן", נכתב.

 

בשבוע שעבר הגיחה לרגע לאור הזרקורים סוגיית משכורות רבני הערים. בדיון מתוקשר בוועדת הכספים הציע משרד האוצר להגדיל את שכר הרבנים שמונו אחרי שנת 2006 ב־250%. הבסיס להצעה נמצא באפליה שקיימת בין הרבנים הוותיקים לבין החדשים. 109 הרבנים הוותיקים המכהנים כיום זוכים לתלוש שכר חודשי של כ־31 אלף שקל ברוטו בממוצע. הרבנים החדשים, שבעה במספר, משתכרים (לפני ההעלאה) בין 6,000 ל־18 אלף שקל ברוטו בחודש, תלוי בגודל הרשות המקומית.

 

207 רבני שכונות, הכפופים לרבני הערים, השתכרו 9,000 שקל (ברוטו) בחודש בממוצע ב־2009. התקציב השנתי המיועד לתשלום משכורות רבני הערים מסתכם ב־64 מיליון שקל. בתקופה שבה קבוצות רבות במגזר הציבורי דורשות תיקוני שכר נמוכים בהרבה - החל בפרקליטים, עבור בעובדים הסוציאליים וכלה ברופאים - ההצעה הזו של האוצר נראית תמוהה ביותר.

 

"כלכליסט" מציע שלוש אפשרויות להפרטת שירותי הרבנות ולהורדת נטל המס מעל כלל הציבור.

 

1. הפרטה חלקית וגביית מס וולונטרי

 

המדינה תיתן זיכיון לחמש קהילות בעלות מספר החברים הגדול ביותר, שיספקו את כלל השירותים הדתיים. רק מי שמעוניין בשירותים אלה ישלם את המס וייהנה מהם חינם כל הגורמים שעמם שוחחנו הסכימו כי מצבם של שירותי הדת הממלכתיים בכי רע, אולם היו חלוקים בדעתם לגבי דרכי הפתרון. לדברי מספר גורמים מקצועיים במשרדי ממשלה שונים, השליטה של ש"ס במינוי רבנים ובעלי תפקידים ובתקציבים לצורך גיוס הון פוליטי, תוקעת מקלות בגלגלי כל רפורמה אפשרית.

 

ואף על פי כן, הפתרונות ישנם והמצב יכול להשתנות. בארה"ב, למשל, הגוף שמממן את מערך שירותי הדת אינו המדינה כי אם הקהילה. בשנת 2008 חיבר האחראי על תחום הדתות במשרד המשפטים, עו"ד הראל גולדברג, דו"ח לבחינת רפורמה במבנה הרבנות, בעקבות בג"ץ שהגיש קיבוץ גזר הרפורמי, שביקש שמשרד לשירותי דת יממן עבורו רב.

 

לפי הדו"ח, "בקהילות יהודיות בחו"ל מהווה הרב דמות משמעותית מאוד בחיי הקהילה. שכרו גבוה ומשולם בידי הקהילה, והחוזה עמו נחתם לפרק זמן של כמה שנים בכל פעם". בישראל, לעומת זאת, שכר הרבנים ממומן במלואו על ידי המדינה, דבר שלדברי תומכי המודל האמריקאי אינו מעניק להם תמריצים כלכליים להיות מחויבים לקהילה.

 

"המדינה צריכה לסבסד תרבות יהודית משום שהיא מדינה יהודית", אומר הדר ליפשיץ, אדם דתי ובוגר ישיבה, ודוקטורנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית שמתמחה בתקצוב חינוך דתי וחרדי, "אבל התקציבים צריכים לעבור ישירות לכל קהילה שתנהל אותם בעצמה. כך מוקד הסמכות והאחריות על מכלול שירותי הדת יעבור ממשרד הדתות והמועצות הדתיות אל הקהילות ובתי הכנסת. כך הם יקבלו כסף פר קפיטה".

 

לדברי ליפשיץ, תומך נלהב במודל הקהילתי, חלק מהשירותים צריכים להיות ממומנים על ידי "מס דת וולונטרי", כמו זה שנגבה בגרמניה ובסקנדינביה. במילים אחרות, רק המעוניינים בשירותי דת ישלמו את המס, ורק הם ייהנו משירותים אלה בחינם.

 

לפי המודל שבנה ליפשיץ, המדינה תעניק זיכיון לחמש קהילות בעלות מספר החברים הגדול ביותר. אלה יספקו את כלל השירותים הדתיים - רישום נישואים, כשרות, גיור, מקוואות וכדומה. "דמוקרטיה השתתפותית תהפוך את שירותי הדת לרלבנטיים", הוא אומר. "זו לא הפרטה אלא התחרה - תהיה תחרות בין אנשי הדת. הם יהיו חייבים להיות רלבנטיים". המס עצמו יהיה סמלי ויעזור למדינה להבין אילו קהילות אכן זקוקות לתקציב לשירותי דת, במקום לממן את כלל השירותים באופן אוניברסלי ובלתי יעיל כפי שקורה היום.

 

ליפשיץ מנסה לקדם את המודל שבנה דרך פרויקט "אור חדש" מבית תנועת "נאמני תורה ועבודה", המגדירה את עצמה "ציונית, דתית וליברלית" וקיימת זה 40 שנה. לטענתה, שר הדתות מרגי מעולם לא התייחס לפניותיה.

 

2. ביטול המוסד הרבני והמונופול הממשלתי

 

הקמת מועצות נבחרות של רבנים שייתנו ייעוץ הלכתי לרשויות המקומיות ולא יקבלו שכר. המדינה תהפוך לרגולטור שיעניק רישיונות כשרות, גיור ועוד למוסדות מכל הזרמים הדתיים

 

גם מנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון, עו"ד הרב אורי רגב, קורא לרפורמה מקיפה. "אם יש תחום שבו יש צורך בתחרות חופשית וביטול המונופול - זהו תחום שירותי הדת", אומר רגב בשיחה עם "כלכליסט". "המדינה צריכה להפוך לרגולטור שיפקח על איכות השירות, אמינותו ומחיריו. כך הציבור יחסוך למדינה מאות מיליוני שקלים מדי שנה ויפסיק לממן מאות מינויים פוליטיים מיותרים". רגב הוסיף כי "תחרות כזו תביא לשוק חופשי פתוח ומגוון של שירותים, אמונות ודעות שיעניקו הזרמים השונים ביהדות. רווח נוסף יהיה שיפור גדול ביחס ליהדות, שלא תזוהה יותר עם מונופול מושחת ודורסני. עם זאת, יש להקפיד שההפרטה לא תביא להעלאה של מחיר שירותי הדת או לפגיעה באיכות השירות".

 

גם לרגב, דמות דומיננטית בשיח על הקשר בין דת ומדינה, יש תוכנית ברורה לרפורמה, שבמרכזה עומד ביטול של מוסד הרבנות והקמת מועצות נבחרות של רבנים. רבנים אלה יעניקו ייעוץ הלכתי לרשויות המקומיות ולא יקבלו שכר. מלבד זאת, רגב מציע שהמדינה תהפוך לרגולטור שיעניק רישיונות כשרות, גיור וכדומה - למוסדות מכל הזרמים הדתיים.

 

"בעבר היה צורך ברבנים מטעם המדינה. היום יש אינספור רבנים של קהילות וישיבות, ואין כל צורך ברבנים ממונים במשכורות עתק. בפועל הרבנים החשובים באמת ממילא מחוץ לרבנות, ואנשי הרבנות הם שליחיהם. המצב שבו הרבנים הראשיים הם רבנים סוג ג' מבזה את הרבנות". רגב טוען כי "המצב שבו המדינה עדיין מספקת שירות כלכלי קלאסי כמו כשרות הוא אבסורד מוחלט, בייחוד כשבמקביל אליה פועלים לא מעט גופים פרטיים שנהנים מיוקרה רבה יותר".

 

עם זאת, הוא מציע שהמדינה תמשיך לממן ולספק בעצמה את שירותי המקוואות, שאותם הוא מגדיר "מוסד מאוד לא רווחי".

 

3. הפרטת מערך הכשרות ורישום הנישואים

 

הקמת רשות שתפקח על מערך הכשרות. בעל העסק ישלם אגרה למועצה הדתית, אך המשגיח יועסק על ידי הרשות הלאומית החדשה. תשלום השכר לאלפי המשגיחים יהיה מסודר ומדווח

 

חלק מההצעות השונות מצאו את דרכן גם אל הכנסת, ובהן הצעתו של ח"כ עתניאל שנלר (קדימה), המבקשת להפריט את מערך הכשרות. ב־2009 מצא דו"ח מבקר המדינה ליקויים חמורים במערך הכשרות, ובין השאר נכתב בו כי "נמצאו עובדים שהיו מפקחי כשרות שעבדו גם כמשגיחים; אחדים מהם השגיחו באותם מקומות שבהם שימשו גם כמפקחים מטעם המועצה הדתית, וכך פיקחו למעשה על עצמם".

 

שנלר, בעצמו חובש כיפה, מציע להקים רשות שתפקח על מערך הכשרות: כל בעל עסק שיהיה מעוניין בתעודת כשרות ישלם אגרה למועצה הדתית, אך המשגיח יועסק על ידי הקשות הלאומית החדשה. כך, טוען שנלר, המדינה תגבה מסים בסכום של מאות מיליוני שקלים בשנה, משום שתשלום השכר לאלפי המשגיחים יהיה מסודר ומדווח ולא בשחור כפי שקורה היום. "ככה אין ניגוד אינטרסים", הוא אומר, "והסתדרות העובדים מגנה על התנאים הסוציאליים של המשגיחים".

 

הצעת חוק אחרת של שנלר עוסקת בפתיחת תחום הנישואים לתחרות. על פי ההצעה, שתעלה בקרוב לדיון, כל יהודי יוכל לבחור את הרב שידריך ויחתן אותו, מבלי להיות כבול לאזור רישום גאוגרפי כפי שקורה היום. "הרבנים מתנגדים להצעת החוק כי הם יודעים שמי שלא ייתן שירות טוב לא יקבל יותר עבודה, ויפסיד אגרות", אומר שנלר.

 

נוסף על כך, שנלר מציע כי רבני השכונות ימונו לקדנציות קצובות וידווחו באופן שוטף על פעילותם. עם זאת, הוא מדגיש כי "נצליח לדרוש מהם יותר רק אם ניתן להם תגמול גדול יותר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x