ראיון "כלכליסט" - פרופ' אהרן צ'חנובר: "איראן כבר מזמן עקפה אותנו"

פרופ' אהרן צ'חנובר (64) לא פרש לגמלאות - אף שהיה יכול לו רצה. מדי בוקר הוא חוצה את מבוך המעבדות בקומה ה־11 בפקולטה לרפואה של הטכניון, ומתכונן ליום עבודה נוסף במעבדה לחקר תרופות נגד סרטן. התרופות מתבססות על התגלית שזיכתה אותו ואת שני שותפיו לפרס נובל: מנגנון סלקטיבי של פירוק חלבונים, שנועד לשמר את תפקודו התקין של התא החי.

צ'חנובר אינו מצטנע באשר לפרס הנובל שקיבל עם אברהם הרשקו ואירווין רוז בשנת 2004. את קירות משרדו מעטרים עשרות תמונות ותצלומים עם פרופסורים וחתני נובל ידועים, על הקיר פרסים ותעודות הוקרה, ועל כרטיס הביקור האישי שלו טבוע בצבע זהב סמלו של הפרס היוקרתי.

פרופ' אהרן צ'חנובר צילום: זהר שחר

כדי להבין מה הסוד שהביא את צ'חנובר להתברג לצמרת המצוינות האקדמית העולמית, צריך להבין שהוא קודם כל תבנית נוף מולדתו, כלומר תוצר של מערכת חינוך מאוד מסוימת. "אני כולי כחול־לבן, תוצר של המערכת הישראלית של העשורים הראשונים למדינה", הוא אומר בראיון ל"כלכליסט", תוך שהוא מדגיש את הסיפא של המשפט. "אני תוצר של החינוך שנתנו לי הוריי, שהעניקו לי את אהבת הידע וההשכלה, ותוצר של מערכת החינוך ושל המורים שלימדו אותי, שאת זכרם אני מוקיר עד היום ולהם אני חייב את הקריירה שלי", הוא אומר בערגה.

קשה כיום למצוא תלמידים שידברו כך על מוריהם מהתיכון. צ'חנובר טוען שלולא מורתו לכימיה נעמה גרינשפאן, בתיכון החיפאי חוגים בשנים 1965–1959, הדברים כנראה לא היו מתגלגלים לאן שהגיעו בסופו של דבר. יותר מ־40 שנה שמר צ'חנובר על קשר עם גרינשפאן, מאז סיים את בית הספר התיכון ועד מותה לפני שנתיים בבית החולים רמב"ם, הנשקף מחלון משרדו. חלק ממערכי השיעור שהוא מעביר היום בפקולטה לרפואה מבוססים על שיעורים שקיבל ממנה בתיכון. "היו לי מורים שלקחו אותי ביד והחדירו בי אהבת אמת ללימודים. הם הקנו לי שפה וחשיבה לוגית, ועיצבו אותי לטוב ולרע. אני לא אומר שהמורים של היום הם פחות טובים, אלא שהמורים שהיו לי פעם הם בלתי נשכחים".

צ'חנובר הוא באמת "תוצר כל־ישראלי ונטול גלותיות", לדבריו, של מערכות החינוך המקומיות. הוא נולד בחיפה באוקטובר 1947 להורים שנמלטו מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר לימודי רפואה כעתודאי באוניברסיטה העברית שירת כרופא בחיל הים, בין השאר במלחמת יום הכיפורים. עם שחרורו הצטרף צ'חנובר למעבדה הביוכימית בטכניון, אוניברסיטה שבה הוא מלמד וחוקר עד היום.

בשנות השמונים עשה הפסקה בת שלוש שנים ועבר ללמד במכון MIT במסצ'וסטס - קריירה שהפכה אותו לאחד החוקרים החשובים בישראל בתחום חקר הסרטן, וזו שזיכתה אותו בפרס נובל ובפרס ישראל.

בניגוד למרבית בני גילו, צ'חנובר אינו מאוכזב מהדור הנוכחי של התלמידים או מריר כלפיו. את הביקורת הוא מפנה למערכת עצמה ולראשיה. "במקום להיות פופולריים ולהקל בכמות החומר או להטותו פוליטית, מן הראוי לדאוג רק למטרה אחת - הכשרה של תלמידים יצירתיים ובעלי דמיון החושבים ומנתחים בעיות באופן עצמאי, והמבינים את העולם שבו הם חיים, הפיזי והרוחני.

"ההורים שלי קידשו ידע באופן מופלג. היינו בני המעמד הבינוני ומטה. היה לנו תמיד אוכל בבית, אבל לא היה דבר קדוש יותר מספר, ושום דבר לא חצץ בינינו לבין חינוך טוב: אם אלה מורים פרטיים ואם זה שפע של ספרים. גם ההורים של היום רוצים את טובת ילדיהם, רבים מהם מאוד משכילים ועובדה שהמערכת להשכלה גבוהה מתפקעת מתלמידים. ההורים היום אמנם לא מקדשים את החינוך כערך כפי שהיה פעם, אבל מבינים בוודאי את חשיבותו הפרקטית: הוא הולך יחד עם הכנסה, יחד עם תנאים טובים. לכן אני מתפלא שעל אף רמת החינוך הירודה כאן, הם לא יוצאים לרחובות".

"להיוולד ולמות בלי להותיר חותם זה בזבוז"

בשנים האחרונות חבר צ'חנובר, המחזיק במשנה סדורה בכל הקשור בחינוך - ובייחוד חינוך למצוינות - למשרד החינוך כדי לסייע בהתוויה מחדש של התוכנית למחוננים ולמצטיינים בבתי הספר. במסגרת ועדת ההיגוי לקידום מחוננים הוא היה שותף לשינוי הגדרתו של נער מחונן, לא רק ככזה המוכשר במתמטיקה או במדעים, אלא גם במוזיקה, באמנות פלסטית ובכתיבה, וגם כמצטיין ביחס לסביבתו הקרובה, ולאו דווקא ביחס לנתון אובייקטיבי. נוער מחונן מוגדר כאחוזון העליון של ההישגים, ואילו נוער מצטיין מוגדר מעתה כאחוזון ה־95.

"מצוינות היא כל מה שנמצא מעל לסטנדרט, מעל אמות המידה המקובלות בכל תחום. היא אמנם חמקמקה בהגדרה, אבל קלה מאוד לזיהוי", אומר צ'חנובר. "היא נמצאת בחוקר שגילה משהו שאחרים לא ראו, או בפסל יוצא דופן, כמו גם בארכיטקטורה או באמנות. היא נגזרת של הרצון להטביע חותם חיובי ולא לבזבז את שהותך על כדור הארץ. אני חושב שלהיוולד ולמות אחרי 70 שנה ולא להותיר חותם חיובי הוא בזבוז של החיים, כל אחד בתחומו הוא. מורה יכול להיות מצוין בכך שהוא מטביע את חותמו בקרב תלמידיו ששואפים לחקותו, אף על פי שהוא לא מגלה שום דבר חדש. מצוינים הם מנהיגים, לאו דווקא במובן הפוליטי של המילה, אלא במובן זה שכולם הולכים אחריהם".

ולדעתך, אפשר להפוך אנשים רגילים למצוינים?

"אני מאמין גדול בתכונות אישיות מולדות, אבל ישנה חשיבות גדולה מאוד לזיהוי מצוינות, שלפעמים נותרת חבויה. אנחנו לא מדברים כאן על גאונות, אלא על תכונה שנמצאת, לדעתי, במרחק נגיעה. צריך פשוט להושיט יד ולגעת. מצוינות היא תכונה פשוטה שנובעת מחריצות, התמדה, עיקשות והיכולת להתמודד עם כישלונות. זו היכולת לראות את הבעיה ולנסות לפתור אותה, זו היכולת שלא לקחת כלום כמובן מאליו, להיות קטן אמונה ולא להאמין לאף אחד, הסקרנות בלדעת מה מוביל למה וכיצד פועל העולם שמסביבנו. איך פועל המחשב? איך עובדת התקשורת הסלולרית? האינטרנט? צריך להכיר בעובדה שאתה יכול, שזה אמיתי, שלא תדע שזה אמיתי עד שלא תנסה, ואם תוותר, תחיה באשליה".

"איראן כבר מזמן עקפה אותנו"

נושא כיתות המחוננים מאוד פופולרי. כל אם עברייה רוצה לשלוח את תלמידיה לכיתות כאלה, שמבודדות משאר התלמידים. עד כמה הדרך שבה מערכת החינוך מעודדת מצוינות היא הדרך הנכונה?

"הכשרת מחוננים ומצטיינים אינה מבדלת אותם מהחברה, אלא מעשירה אותם ומחזירה אותם לכיתה. אנחנו רוצים שהם יגדלו כילדים רגילים וידחפו את החלשים. אנחנו מקדמים כאן חברה, ולא קבוצה. אנחנו רוצים לטפח הנהגה ערכית, ספרותית, אמנותית, מוזיקלית, אבל גם חברה שהיא לא אליטיסטית".

לדעתו של צ'חנובר, משרד החינוך יכול להוציא אינספור תוכניות הכשרה, אבל ללא בדיקת האפקטיביות או בחינת מדדים, אי אפשר לדעת אם התוכנית נכשלה או הצליחה: "כל מי שמגיע ממקצועות המדעים יודע שכדי לומר שניסוי הצליח, צריך שתהיה קבוצת ביקורת, כלומר קבוצה שהושארה כשהיתה, ללא התערבות.

"העובדה שאני ובני דורי יצרנו מדינה שיש במה להתגאות בה בתחומי המדע, השירותים החברתיים, הביטחון והאקדמיה, בלי כיתות מחוננים, מעידה שאפשר גם בלי מערכת שכזו. כשאני הייתי תלמיד לא היו כיתות מחוננים. מנגד, אם היה חינוך למצוינות בדורנו, אולי זה היה עובד אפילו טוב יותר.

"אנחנו מצויים היום בתקופה שבה הילדים נתונים בלחצים רבים, וחשופים לאינספור גירויים כמו הטלוויזיה, האינטרנט, הטלפון הסלולרי. זה לא מה שהיה פעם, כשאנחנו גדלנו על ארבע שעות שידורים של גלי צה"ל ביום. לכן אני לא בטוח שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עובדה שהדור שלי יצא מוצלח גם בלי מערכת חינוך שמקדמת מצטיינים".

כשהוא מדבר על פוליטיקאים צ'חנובר מכוון חצי ביקורת זהירים לממשלות ישראל: "אתה לא יכול לקצץ במעמד המורה במשך 20 שנה ובוקר בהיר אחד להכריז על בניית המעמד מחדש. יידרשו לך עוד 20 שנה רק לחזור למקום שבו היית קודם", הוא אומר. "אז ממשלת נתניהו אומרת בואו ניתן כאן ונקצץ שם, אבל שום ממשלה בעת האחרונה לא מתייחסת לחינוך כאל משימה, כמו שבן־גוריון הבין את זה. מתייחסים אליו כאל מוצר מדף, לטווח הקצר".

בהמשך דבריו מתגלה הביקורת במלוא עוזה. "אני לא בטוח שאני מאמין לכל מילה שמוציא ראש הממשלה או שר האוצר על נושא החינוך, ואני לא משוכנע שהנושא הזה ממש חשוב להם. אני שומע מהם יותר על האיום האיראני, על החיזבאללה, על רעידות האדמה. אבל על דברים מהותיים כמו בריאות וחינוך אני כמעט לא שומע מהממשלה.

"הרלבנטיות של נושא החינוך עבור חיי כאדם פרטי ועבור משפחתי היא גבוהה לאין שיעור מאחמדינג'אד ומנסראללה גם יחד. מה אני יכול לעשות בנידון כשאני שומע על חקירת רצח חרירי? קח את האמא הממוצעת שגרה בירוחם או ברמת אביב. מה היא בסך הכל רוצה? שיהיה לילדיה רק טוב. הפצצה האיראנית לא באמת מעניינת אותה. ומה היא יכולה לעשות בנידון? לקנות כמה תחבושות? היא צריכה קודם כל שירותי בריאות וחינוך, ואין בית בישראל שהבעיה הזו לא נוגעת לו.

"אבל הציבור אדיש. דרדרו את מעמד המורה, ואין פלא שישראל מדורגת במבחנים הבינלאומיים וברמת המחשוב בבתי הספר איפשהו בין גמביה לזמביה. איראן כבר מזמן עקפה אותנו, ואז אומרים לי שהכלכלה שלנו פורחת וישראל היא אחת מהמדינות הצומחות. כל זה נכון, אבל זה רבות הודות לחינוך בדורות הקודמים".

"אז יש איזה הייטקיסט אחד שהלך להוראה"

עד כמה העלאת משכורות המורים תסייע לפתרון האלימות בבתי הספר?

"אלימות בבתי הספר היא תוצר של כיתות גדולות ומלאות, והכיתות בבתי הספר של ישראל הן המלאות ביותר מבין מדינות ה־OECD. מה אתה חושב, שהילד הפיני הממוצע ממושמע יותר? אם תפחית את מספר התלמידים בכיתה, תגלה שאפשר לפרוט את נושא האלימות מצד התלמידים וההורים לפרמטרים שהם בני שליטה. בסוף הכל חוזר למשאבים שמוקצים לארגון: גודל כיתה, השקעה בעזרי לימוד, מחשוב וקישוט, וככל שתשקיע בהם, האלימות בבתי הספר תפחת".

משרד האוצר יזם תוכנית להסבת אנשי הייטק למורים למקצועות המדעיים בתיכון. מה דעתך על כך?

"זה ספין לכל דבר. להגיד שההייטק נעלם או שמכון ויצמן נסגר, ולקחת משם מורים למערכת החינוך כי זה מה שיציל אותה, זו אי־אמירת אמת מבחינתי. אנשים לא הולכים להוראה אם הם לא רואים בכך הכנסה. אז יש איזה הייטקיסט אחד או מדען אחד שעזב את מכון ויצמן, הלך להוראה וכתוצאה מכך כיכב באיזה מוסף של סוף שבוע. אבל זה לא יפתור את הבעיה של מיליון תלמידים שלא זוכים לכך.

"כדי לייצר מהנדס אחד צריך לפחות 20–25 שנות חינוך. הצבא אמנם מייצר מהנדסים, אבל רק בסקטור מסוים, וממנו לא תראה הרבה מהנדסים בתחום הקלינטק או ההנדסה האזרחית. מדינה צריכה לספק מערכות ממלכתיות ולא יכולה לסמוך על יחידת 8200 או על שלושה סטודנטים שפוטרו מחברת הייטק זו או אחרת".

ומה לגבי התוכנית להשבת מוחות מחו"ל והקמת מרכזי מצוינות בשבילם? אולי צריך לעודד אנשים להישאר באקדמיה כאן לפני שמעודדים ישראלים שירדו מהארץ לחזור למערכת החינוך?

"אני לא מתנגד למעבר של אנשי אקדמיה לחו"ל, זה חלק מבניית הקריירה שלהם, ואם תסתכל על רוב המצטיינים במערכת האקדמית בישראל, מרביתם שהו כמה שנים בחו"ל. לכן עדיף להחזיר איש אקדמיה מחו"ל מאשר להשאיר אותו כאן, ולכן נושא ההשבה שלהם הוא קריטי. גם אני הייתי כמה שנים ב־MIT בבוסטון, אבל חזרתי לכאן כי חיי בישראל, הוריי קבורים כאן, התגעגעתי לנופים הישראליים, לשירים, לגבעתרון. אני מקווה שכל התמריצים שנותנים למדענים הללו - משכורת גבוהה יחסית ומרכזי מצוינות שבהם הם יחקרו וילמדו - יעזרו בסופו של דבר להשיב אותם.

"אבל מעל לכל, כדי להחזיר אותם דרושים תקנים חדשים. לפני עשר שנים עמדו לטכניון 700 תקנים והיום רק 500, באוניברסיטה העברית ובתל אביב היו פעם 1,200 אנשי סגל בכל אחת מהאוניברסיטאות, ואילו היום רק 900 בכל אחת. אז חייבים להבין שחלק ניכר מבריחת המוחות הוא העובדה שאין להם לאן לחזור. הם יצאו מישראל כחלק מהשתלמות לגיטימית, ובינתיים קוצצו התקנים שלהם על ידי המדינה, למרות הכפלת מספר הסטודנטים הלומדים, והעומס על הנשארים רק הולך וגדל".

האם האטרקטיביות במגזר הפרטי גורמת לבריחת המצטיינים מהאקדמיה?

"לא הרבה נמצאים באקדמיה בגלל שיקולים כלכליים, כמו שאף אחד לא עושה מוזיקה או אמנות בגלל הכסף. אנשים מחפשים בחייהם גם סיפוק מקצועי, ואם להיות כן, כיף לי להיות כאן באקדמיה. אני חי בבועה. אני לא מחפש לנסוע בקדילק או לגור בארמון. אבל חינוך צריך לייצר מקום שיהיה אטרקטיבי גם לעבוד בו, וחלק מזה, רק חלק מסוים, קשור בכסף. ראש הממשלה מדבר מדי פעם על חינוך. אני בטוח שלבן שלו הוא נותן את החינוך הטוב ביותר, אבל אם היית מאמין לו שהוא מתכוון למה שהוא אומר כשהוא מדבר על מערכת החינוך, אז היו נוצרות בציבור תחושת אופטימיות ותמיכה מסיבית כאלו שהיו שוטפות את כולם".