קוראים לי דיוויד מרדוק, לא חליתי מימיי, ואתם מוזמנים למסיבת יום הולדתי ה-125

בוקר אחד בתחילת ינואר התעורר דיוויד מרדוק בתחושה מטרידה. בהתחלה הוא לא זיהה אותה. אחר כך התקשה להאמין שזה קרה לו. אחרי שבמשך עשרות שנים הוא שמר על מה שלדעתו היתה בריאות מושלמת, לפתע חש חוסר שלמות שאי אפשר להתכחש לו. כזה שמוכר לו רק מהעבר הרחוק. באופן מרגיז ביותר, מרדוק סבל מכאב גרון.

"אף פעם לא כואבים לי דברים", הוא מספר, "אף פעם אין לי כאב גב ולא כאב ראש. אף פעם לא היה לי כלום". מרדוק הוא איש בר מזל, בלי קשר לגילו. אבל בכל הנוגע לגילו, 87, ולבריאותו, הוא כנראה מזן רובוטי מיוחד. הוא מתכוון לצאת נגד כל הסיכויים (יש שיאמרו נגד האלים) ולהגיע לגיל 125. לדעתו אין סיבה שזה לא יקרה אם הוא ימשיך לאכול כפי שהוא אוכל כבר 25 שנה: בשיטתיות כמעט משיחית, שלדעתו יכולה להרחיק כל מחלה וכל מיחוש, ואכן עושה זאת.

אורגיית נוגדי חימצון

כאב הגרון לא היה רק מטרד, הוא אתגר את כל תפיסת העולם של מרדוק, שבעזרתה הוא מנסה להגיע לתוחלת חיים ארוכה מאוד. "שאלתי את עצמי שוב ושוב: מה אני לא אוכל מספיק?", הוא מספר. ברור שהוא אוכל מספיק ירקות ופירות: הוא אוכל 20 יחידות ליום, כולל קליפות בננה כתושות וקליפות תפוזים טחונות כתוספת לשייקים שהוא שותה פעמיים או שלוש ביום, כדי להזין את גופו בוויטמינים וסיבים.

הוא גם אוכל מספיק חלבון: הוא אוכל מספיק פירות ים, שעועית ואגוזים כדי לפצות על ההימנעות מחלב, בשר אדום ועוף, הנמצאים ברשימת המזונות האסורים עם אלכוהול, סוכר ומלח.

מרדוק במלון הבריאות שהקים בקליפורניה ב-2007. נוזף בחברים ועובדים שלא אוכלים לפי קוד הבריאות שלו צילום: בלומברג

"לא הבנתי את זה", הוא אומר. הוא השלים בתסכול עם המחלה, שנמשכה 36 שעות, ומדגיש שלא היתה כה חמורה. "לא באמת נאבקתי בזה", הוא אומר, "אבל הקול שלי השתנה קצת. תמיד היה לי קול חזק". לפעמים הוא באמת מרים את קולו באופן שמרתיע אנשים. "כשאני פותח את הפה", הוא אומר, "החדר מצלצל".

מרדוק חי באחוזה בצפון קרוליינה המשתרעת על שטח של כ־2,000 דונם של יערות ושדות מרעה, שבהם רועה עדר של כבשים וולשיות שחורות נדירות שהוא מחזיק. כחיות מחמד, בהחלט לא כבשר וגבינות לעתיד. מגנים על העדר ארבעה כלבים פירנאים שהשיג לאחר שחמור ושתי לאמות כשלו במשימה. החמור והלאמות עדיין מסתובבים עם העדר, אבל כקישוט בלבד.

מרדוק אוהב לאסוף: בעלי חיים, סחלבים, מראות עתיקות, נברשות צ'כוסלובקיות. יש לו עדר נוסף של כבשים וולשיות שחורות באחד מבתיו בדרום קליפורניה, חווה בשטח 9,000 דונם שבה המגוון הזואולוגי כולל עדר בקר מזן לונגהורן, כ־800 דגי קוי באגם מלאכותי ו־16 סוסים - בשיא היו לו יותר מ־550, רובם סוסים ערבים - עם בריכת אימונים משלהם. יש לו בסך הכל חמישה בתים, אחד מהם על האי הקטן לאנאיי שבהוואי, שהוא הבעלים של כמעט כולו. הוא נע ביניהם במטוס פרטי.

הרשימה האחרונה של 400 האמריקאים העשירים שפרסם המגזין "פורבס" הציבה אותו במקום ה־130, עם שווי מוערך של 2.7 מיליארד דולר, הודות לנדל"ן ולחברות שהוא מחזיק, שהבולטת שבהן היא דול פוד קומפני. ב־2006 הוא הוערך ב־4.2 מיליארד דולר, אבל המיתון עשה את שלו.

העושר אפשר לו להפוך את האובססיה האישית שלו לציבורית. פגשתי אותו לראשונה בסוף ינואר בצפון קרוליינה. בשנים האחרונות הוא השקיע 500 מיליון דולר מהונו בבניית קמפוס המחקר של צפון קרוליינה, שנמצא בעיר בשם קנפוליס, באזור האחוזה שלו. זהו מרכז מדעי המוקדש לאמונה שלו שצמחים, כשאוכלים אותם בשפע ובמגוון הנכון, טומנים בחובם את ההבטחה לבריאות אופטימלית ולאורך חיים מקסימלי. הקמפוס גרנדיוזי: אוסף של מבני ענק בסגנון ג'ורג'יאני המגמדים כל מה שלידם. הם מזכירים אוניברסיטה ותיקה ואצילית, אבל אין כתמים על הלבנים ואין קיסוס.

בפנים יש מעבדות ברמה עולמית עם ציוד חדשני וסמלים לראוותנות שאיתה מרדוק ניגש לכל מה שהוא עושה. על כיפת האולם המרכזי מתנוסס ציור קיר ענק, עם ייצוגים של כ־24 מזונות שנמצאים בלב הדיאטה שלו. האורגיה הקלידוסקופית של נוגדי החמצון מצוירת כזר סביב נשר ממריא. הציפור מסמלת אותו.

יש משוגעים לבריאות, ויש את מרדוק: פטרון, מטיף ומופת לבריאות, עם ביוגרפיה ססגונית כמו ציור הקיר, נחישות לכתיבת כמה פרקים נוספים ופרדוקס בסיסי. מה שהביא אותו לצאת למסע היה אובדן ששום רמת בריאות לא תוכל להשיב, וגם אם יצליח למתוח את חייו לנצח, יהיה לו קשה למלא אותם באושר שידע בעבר.

גובהו של מרדוק הוא 1.70 מטר בלבד, ואף שאולי הוא נראה צעיר מגילו, עורו מקומט מאוד ושערו לבן לחלוטין. שמיעתו נחלשה, כך שלעתים קרובות הוא אינו מבין את השאלות שהוא נשאל, אף שייתכן שלפעמים הוא מחליט לא להשיב עליהן ולדבר על משהו אחר. הוא נחוש מאוד. "מעולם לא היה לי בוס", הוא אומר, ומודה שהיו בעברו תקופות "דיקטטוריות". "לגמרי הרסתי לכולם את היכולת לומר לי מה לעשות".

יותר מהמראה, האנרגיה שלו היא שגורמת לו להיראות צעיר מגילו. הוא משתדל להרים משקולות כמה פעמים בשבוע, ועם הליכות מהירות על ההליכון והדיאטה שלו זה עוזר לו לשמור על משקל של 63.5 ק"ג, אף שהוא תמיד היה רזה באופן טבעי, גם כשאכל כל מה שרצה. הוא לא סופר קלוריות, אבל מאמין שמשקל עודף הוא דרך טובה לקצר את החיים, ונוזף בחברים, במכרים ואף בזרים עם עודף משקל.

דיוויד וגבריאל מרדוק. מחמש נשותיו, רק לה הוא קורא "אשתי" באדיבות WSFX.com

במסעדות מרדוק דוחף את צלחת החמאה לכיוון המלצר ואומר "קח בחזרה את המוות הזה". הוא שואל עובדים שמוסיפים סוכר לקפה או חלב לתה למה להם להתאבד, וגוער באנשים שלא מסיימים מנות בריאות על הוויטמינים שהם מוותרים עליהם.

חוויתי זאת בביקור בחווה שלו בקליפורניה בתחילת פברואר, כשהצטרפתי אליו לארוחת צהריים: שייק משישה פירות; סלט עלים עם אגוזי מלך קלויים, שומר ותפוזי דם; מרק שבו יותר משמונה סוגי ירקות ושעועית; פרוסת דג סול על מצע גזר גמדי, ברוקולי ואורז מלא.

"איך המרק?", הוא שאל אותי אחרי שאחד מאנשי צוותו לקח את הקערה. אמרתי שהוא היה בסדר גמור. "שתית את כל המיץ?", הוסיף. אמרתי שהותרתי מעט. הוא שלח אליי מבט קשוח. "אכלת מעט מדי. אני אוכל המון - כל טיפה שאפשר", ואז משך בכתפיו, "זה בסדר. אתה תלך לפניי".

העלמה והמוות

מרדוק גדל בעיירה הקטנה וויין באוהיו, הילד האמצעי מתוך שלושה, הבן היחיד. הוא לא ראה הרבה את אביו, סוכן נוסע עם הכנסה לא עקבית, אך היה קרוב לאמו, שכיבסה וקרצפה רצפות כדי לגמור את החודש. הוא מתרכך כשהוא נזכר כיצד ישב בחיקה והיא קראה לו ספרים, זיכרון שלדבריו לא הועם בתקופה שחלפה מאז לכתה. היא נפטרה מסרטן כשהיתה רק בת 42, והוא היה בן 17.

באותה תקופה כבר חי לבדו, אחרי שנשר מבית הספר בגיל 14. יש לו דיסלקציה, אף שאיש לא הבחין בכך, ומעולם לא קיבל ציון גבוה מ־C. "כולם צחקו עליי", הוא אומר, "הם חשבו שאני טיפש". כשהוא מדבר על הילדות שלו, אחד המוטיבים החוזרים הוא חוסר ההשכלה הפורמלית. הוא אומר שכיוון שחש צורך לפצות על כך הוא קרא באדיקות. הוא גם למד טכניקה שנקראת "האצת המוח", שלדבריו לימדה אותו לחשוב על שלושה דברים במקביל. "אני אתחרה שכלית בכל אחד", הוא אומר, "לא אכפת לי אם יש לו את התואר הכי גבוה בעולם".

המוטיב השני שחוזר בשיחות איתו הוא השפל שממנו עלה לגדולה. אחרי שסיים בגיל 22 כמה שנות שירות בצבא ארצות הברית, לא רק שהיה חסר פרוטה, אלא גם חסר בית. הוא ישן במשך תקופה מתחת לשיח בפארק דטרויט. הוא שנורר קפה בחינם מחבר שעבד בדיינר. הוא פגש שם גבר שעבד בחברת הלוואות, ששמע ששירת בצבא והציע לעזור לו.

בסיועו של האיש הוא גייס 1,200 דולר ורכש את הדיינר. הוא מכר אותו אחרי שנה וחצי תמורת 1,900 דולר, הוציא 75 דולר מהרווח על מכונית ויצא לקליפורניה. בדרך הוא עצר בפניקס, אריזונה, ונשאר שם 17 שנה. הוא רכש שם קרקעות זולות ובנה דיור בר השגה לכל האנשים שעברו דרומה ומערבה אחרי מלחמת העולם השנייה. "בניתי במהירות הכי גדולה שיכולתי", הוא אומר. "בום, בום, בום - בקושי סיימתי לבנות בית והוא כבר נמכר".

אחרי הבתים ובנייני המשרדים הקטנים הגיעו בנייני משרדים גדולים יותר באריזונה ובקליפורניה, ובסופו של דבר במערב התיכון. כדי להשקיע את הכסף שהרוויח הוא קנה מניות, ואז עוד מניות, ואז חברות שלמות. המסע היה מסחרר. שותפתו לחלק המסחרר ביותר היתה יפהפייה שחורת שיער שנהפכה לאשתו ב־1967, כשהיה באמצע שנות ה־40 לחייו והיא בסוף שנות ה־20 לחייה. שמה היה גבריאל. אף שהיה נשוי פעמיים קודם לכן, לא היו לו ילדים. עם גבריאל הוא הוליד שני בנים, שהצטרפו לבן שלה, שאותו אימץ.

"הוא העריץ אותה", אומר א' רולנד דיקסון, רופאו האישי של מרדוק במרפאת מאיו קליניק וחבר ותיק. גם 15 שנה לאחר שנישאו, הוא מספר, "הם נראו כמו צעירים בירח דבש". הוא טייל בעולם עם גבריאל; הוא בחר טיול אחד והיא את הבא. "היא תמיד רצתה לעשות מה שאני רציתי לעשות, ואני תמיד רציתי לעשות מה שהיא רצתה לעשות", אומר מרדוק, "קשה מאוד למצוא מישהי כזאת".

וקשה יותר לאבד אותה. ב־1983 אובחן אצלה סרטן בשחלות. לא היה טיפול יעיל, אף שהוא חיפש בכל מקום. בנחישותו לרפא אותה מרדוק החל לחקור לעומק את נושא התזונה ובדק מה היא והוא - כדי לתמוך בה - צריכים לאכול. התשובה היתה פחות או יותר הדיאטה שבה הוא דבק מאז.

כיוון שלסוגי סרטן רבים יש קשרים סביבתיים, הוא חשד שהאשם הוא בסגנון חייה, והוא משוכנע שאם שניהם היו אוכלים טוב יותר בשלב מוקדם יותר היו נחסכים ממנה הניתוח, ההקרנות, הכימותרפיה, כיסא הגלגלים ושנה וחצי של פחד וכאב. "אם הייתי יודע מה שאני יודע היום הייתי יכול להציל את אשתי. אני חושב שהייתי מציל גם את אמא שלי", הוא אומר.

גבריאל מרדוק הלכה לעולמה 18 שנה לאחר שנישאו, ב־1985, בגיל 43.

פחות משנה לאחר מכן הבן הבכור של הזוג, יוג'ין, טבע בבריכה באחוזה, כנראה לאחר שנחבל בראשו. הוא היה בן 23. המוות לא סיים כאן. לפני כשבע שנים נספה הבן השני, דיוויד ג'וניור, בתאונת דרכים בכביש המהיר של סנטה מוניקה. הוא היה בן 36. במשפחה נותרו מרדוק ובנו הצעיר, ג'סטין, כיום בן 38, המסייע בניהול NovaRx, חברת ביוטכנולוגיה שבשליטתו של מרדוק.

מרדוק התחתן ברביעית ובחמישית, אבל אף קשר לא החזיק מעמד. הוא רווק כבר יותר מעשור, אף שלעתים הוא מדבר על "אשתו" ומתכוון אך ורק לגבריאל, שתמונותיה נמצאות בכל הבתים שלו. הנשים האחרות נעדרות.

"היו לי הרבה טרגדיות", הוא אמר לי באחת הפעמים הספורות שעסקנו בנושא. החדר לא צלצל, והוא הסב את פניו.

אנא המתן, וקצץ בשומן

כמה שנים לאחר שאיבד את גבריאל ויוג'ין לא היתה לו אנרגיה לכלום, והוא האציל סמכויות עסקיות לכפופים לו. כששב לאיתנו רדפה אותו השאלה מה וכיצד הוא וגבריאל היו צריכים לאכול. הוא חקר בכתבי עת רפואיים והתיידד עם מומחים. בהדרגה הפך העולם שלו לעולם של בריאות ורווחה. מאחורי חממת הסחלבים בחווה בקליפורניה הוא הקים שטחי חממה נוספים, בגודל אלפי מ"ר, שבהם קבוצה קטנה של גננים מטפלים במגוון אנציקלופדי של תוצרת. אם הוא לא מוצא משהו במכולת - הוא כנראה יכול לקטוף אותו כאן. כשהלכתי לא מזמן בחממות ראיתי עלי סלק, כרוב, סלרי, בצל, תרד, סלק, צנוניות, חצילים, ארטישוק, גמבה, רוברב, בננות בייבי, תות, אשכוליות, תפוזונים, קלמנטינות, לימונים, קרמבולה, והרבה פירות וירקות אחרים שלא זיהיתי מיד. לווילי וונקה יש נהרות שוקולד, ולמרדוק יש סבך של ירקות ממשפחת המצליבים.

במשרד הראשי של דול בווסטלייק וילג' שבקליפורניה, רבע שעה נסיעה מהחווה, העובדים אוכלים בקפטריה מסובסדת שיש בה סלטים בשפע - אך הס מלהזכיר שניצלונים - ויש להם גישה חופשית לחדר הכושר של החברה, שבו הם יכולים לקבל אימונים פרטיים מסובסדים ב־30 דולר לשעה. ההטפה לאכול נכון כה מקיפה, שכאשר מתקשרים לדול לא שומעים בזמן ההמתנה מוזיקת מעליות, אלא קלישאות דיאטה ומבזקי חדשות תזונה.

"איך המרק?", מרדוק שאל. אמרתי שבסדר. "שתית הכל?", הוסיף. אמרתי שלא. הוא נתן בי מבט קשוח ובסוף משך בכתפיו. "שיהיה. אתה תלך לפניי" צילום: בלומברג

מעבר לכביש נמצא מלון שמרדוק הקים ושמופעל מאז 2006 על ידי רשת "ארבע העונות". בתוכו פועל "מכון הבריאות ואריכות הימים של קליפורניה", גם הוא של מרדוק. המלון והמכון נועדו להרוויח, והם אכן מרוויחים מעט. הם מבליטים את הקשר בין הלהט הדתי לאינטרסים העסקיים של מרדוק, וכך גם קמפוס המחקר, שתגליותיו משרתים את דול, שהיא חברת הפירות והירקות הגדולה בעולם.

רבים מהמזונות הנחקרים הם מזונות שדול מוכרת, למשל אוכמניות. מרדוק פיתה את מארי אן ליילה, מומחית עולמית לאוכמניות, לעבור לקמפוס המחקר מאוניברסיטת אילינוי. לקמפוס יש שורה מרשימה במיוחד של מכשירי תהודה מגנטית גרעינית שמנתחים תרכובות ברמה מולקולרית. ליילה, ששייכת כעת באופן טכני לאוניברסיטת צפון קרוליינה, משתמשת במכשור הטוב ביותר כדי לחפש תרכובות טבעיות בלתי מוכרות באוכמניות, שיאיצו את מאמציה להפיק את המרב מהתכונות הרפואיות של הפרי. היא חושבת שאוכמניות יכולות לסייע במלחמה בכמה מחלות, כולל השמנת יתר.

חוקרים אחרים בקמפוס חוקרים נושאים כמו ההשפעה האנטי־דלקתית של קוורצטין, הנמצא בקליפות תפוחים; האם זרעי צ'יה הם מקור שימושי לאומגה 3 כמו דגי הליבוט; ועד כמה סוג מסוים של תה סיני מותסס יכול להוריד את הכולסטרול הרע באופן משמעותי ואמין.

מרדוק מתעדכן אצל החוקרים באופן קבוע, ושואל אותם בחוסר סבלנות מדוע המדע מתעקש להיות כל כך אטי. הוא זז במהירות. פחות משנתיים עברו מאז הריסת מפעלי הטקסטיל שעמדו במקום ועד לפתיחת הקמפוס באוקטובר 2008.

"פרויקט מרדוק"

האלגנטיות של הקמפוס מדהימה כמעט כמו המהירות שבה הוא הוקם. יש בו פסלוני שיש, שולחנות שגולפו מעצי דקל נדירים מהוואי, ושולחנות כתיבה מהודו שמשטחי השיש השחור שלהם משובצים באבני לאפיס וירקן. ליילה צוחקת: "בדרך כלל כשיש לך מעבדה ומישהו מכניס מכל חנקן נוזלי, אתה לא צריך לחשוש שהוא ייפול על אגרטל מינג. פה זה אחרת".

דיאטת "למות אחר כך" של דיוויד מרדוק". 1,500 קלוריות ביום

הראוותנות היא אחד הרמזים לכך שהקמפוס משקף תשוקה לא פחות מאסטרטגיה עסקית. רמז נוסף הוא המיליונים שמרדוק מוציא על "מחקר מרדוק": רישום של 50 אלף מתושבי אזור קנפוליס, שבמסגרתו לוקחים מכולם דגימות דם, שומרים אותן במחסן מקורר עם גנרטורים לגיבוי, ומדי שנה בודקים את בריאותם. התקווה היא שהמחקר יסייע לגלות את הסימנים הביולוגיים שמתריעים על מחלות עשרות שנים מראש. התוצאות לא יהיו קניין רוחני של דול.

מרדוק אומר שהוא רוצה לחסל רוצחים כגון סוכרת, מחלות לב וסרטן. המדענים סביבו אומרים שבפינה אופטימית במיוחד בראש שלו הוא באמת מאמין שהוא יכול.

דיאטה עתירת משמעת

רבים ניסו לזכות באריכות ימים בדרכים שונות ומשונות, מתאי לחץ גבוה ועד להקפאה. הם ניסו לכוונן את גופם בדיאטות קפדניות מכל הסוגים: רק מזונות נאים, רק צמחים, רק בשר ופירות שהאדם הקדמון, שטרם גילה את החקלאות, היה צד ומלקט.

בהקשר הזה, השיטות של מרדוק הן מיינסטרימיות לגמרי, הן מתבססות על משמעת יותר מעל מדע חדשני. אין ספק שאכילת הקליפות מוזרה מעט (הוא מסביר שחלקי הפירות שחשופים יותר לשמש מכילים יותר אנרגיה), אבל היא לא מסוכנת. דיאטה דלה בשומן מן החי, המבוססת על צמחים אך עדיין מתירה מקורות חלבון פרט לקטניות, היא המלצה שמוסכמת על רוב הרופאים.

הוא יוצא לשמש מדי יום, מה שחיוני לספיגת ויטמין D, אבל לא יותר מדי, פן יפתח סרטן עור. הוא נכנס למיטה ב־23:00 וישון לפחות שש שעות בלילה. אולי הדבר המתמיה באמת במשטר שלו הוא הדחייה של כל תרופה שאינה חיונית. כשהיה לו כאב גרון הוא לא מצץ סוכרייה או לקח אספירין. כשהוסרו מפניו גידולים טרום־סרטניים הוא ויתר על משככי כאבים. "פשוט הדלקתי את המוח שלי ואמרתי 'די!'", הוא אומר, "מובן שכאב לי. אבל שלטתי בזה".

הרופאים שעובדים עם מרדוק אומרים שיש לו לחץ דם אידיאלי, עורקים נקיים, טונוס טוב בשרירים. אבל הם מטילים ספק בכך שיצליח להגיע לגיל 125. הם מציינים שהוא לא אימץ את ההרגלים הבריאים עד שנות ה־60 לחייו, ושהגנים לרוב משפיעים יותר מההתנהגות. אביו של מרדוק מת בגיל 90, אך אמו מתה צעירה.

תוחלת החיים הארוכה ביותר המתועדת היא 122 שנה, אצל אשה, צרפתייה כמובן, שהלכה לעולמה ב־1997. הגבר הקרוב ביותר אליה הגיע לגיל 115 שנה בלבד. "אין תיעוד של התערבויות שהאריכו משמעותית את משך החיים אי פעם", אומר ס' ג'יי אולשנסקי, מומחה להזדקנות המרצה בבית הספר לבריאות ציבורית באוניברסיטת אילינוי־שיקגו. כששמע על ההרגלים של מרדוק, אולשנסקי אמר שפחות או יותר כולם דרכים זהירות "לאפשר לגוף שלו לממש את הפוטנציאל הגנטי", אך הוסיף כי "הוא יתאכזב כשלא יגיע לגיל 125".

גם אם הוא יוכל להגיע לגיל 125, מדוע שירצה לעשות זאת? לא רק השמיעה שלו תדעך. ייתכן שלעולם לא ימצא את השותף הנכון לשארית המסע. אף שהוא אומר שבאופן אידיאלי הוא היה רוצה להתחתן שוב, הוא יודע שמעטות הנשים שיתאימו למידת העצמאות ואהבת הנסיעות שלו.

אני מקבל את התחושה שחלק ממה שדוחף אותו ל־125 הוא האתגר. שנים הן עוד דבר שאפשר לאסוף, והוא אוהב לגרוף הישגים שאחרים לא השיגו. הוא אומר שהוא נהנה מהחיים שלו, ומכך שהוא לא יודע מה, אם בכלל, יהיה אחריהם. "מיליארדי אנשים נולדו ומיליארדי אנשים מתו, ואנשים חושבים שאלוהים יעמוד בשער וילחץ ידיים לכל מי שנכנס?", הוא אומר. אף שהוא נוצרי שמבקר בכנסייה, הוא מודה שייתכן שהמוות הוא פשוט אפלה, איִן.

בביקור האחרון מרדוק לקח אותי לראות את דגי הקוי. הוא אוהב להשליך להם מזון מגשר העץ האדום שמעל האגם, ונהנה לרקוע ברגליו ולראותם שוחים לכיוונו.

"רוצה לדעת מה משמח אותי?", שאל כשעמדנו על הגשר. "עצם זה שיש לי דגים כאלה משמח אותי. כל אחד מהם חי בזכותי". הוא ציין שחלקם רגילים וחלקם מרשימים - בדיוק כמו אנשים, לדבריו.

התחלנו להשליך חופני מזון לדגים. הוא אמר לי שאני לא משתמש במספיק כוח והראה לי כיצד לעשות זאת.

ואז קדרו פניו. הדגים לא מזנקים וחובטים, הוא אמר. האם האכילו אותם לאחרונה? האם האכילו אותם בתדירות גבוהה מדי? הוא נשבע לבדוק, וציין שהוא מזהה בעיה זהה אצל רבים מתושבי כדור הארץ. "הם לא אוכלים כמו שאני רוצה", הוא אמר.