60 שנות כלכלה ישראלית: צנע, אופוריה ובועות מתפוצצות
מבט על העשורים הכלכליים של ישראל חושף את התהפוכות הרבות שעברה הכלכלה המקומית. החל בהגירה המונית, עבור בהשקעות ענק ובשילומים, וכלה בשוק גלובלי המושפע מההייטק ומהתנודות בשווקים הבינלאומיים. בין לבין היכו המשברים
תהפוכות רבות ידע המשק הישראלי בעשורים הראשונים לקיומו. אפיון העשורים השונים מגלה תופעות מרתקות, אבל מחייב שתי הערות אזהרה: הראשונה היא שיש מחסור בנתונים על השנים הראשונות, ורוב הנתונים הם מהתקופה שלאחר אמצע שנות ה־60. ההסתייגות השנייה היא שחלק מהתקופות הכלכליות החשובות אינן מתיישרות לפי חלוקה לעשורים. הדוגמה המובהקת לכך היא "העשור האבוד", שהחל אחרי מלחמת יום כיפור ב־1973.
שנות ה-50: צנע ומיתון ראשון
הפעילות הכלכלית של היישוב היהודי התחילה עוד לפני קום המדינה. בתחילת שנות ה־40 כבר סיפקו חברות מקומיות סחורות לצבאות בנות הברית במזרח התיכון. מלחמת העצמאות הביאה את המשק למצב עדין: כ־100 אלף איש, שהיו רבע מכוח העבודה, גויסו למאמץ המלחמתי, וכ־40% מהתוצר שועבדו לטובת מערכת הביטחון. לאחר המלחמה התרחשה במשק תנופה כלכלית, שנבעה משני מקורות עיקריים: גל העלייה העצום, שהכפיל בתוך שלוש שנים את אוכלוסיית המדינה, והשקעות עצומות בתחומי הבנייה, התחבורה והחקלאות.
בצד ההשקעות, הנהיגה הממשלה מדיניות פיקוח וקיצוב חמורה, שלימים נודעה כ"שנות הצנע", שהופעלה ביעילות על ידי שר האספקה והקיצוב דב יוסף. ההשקעות הרבות גרמו לגירעון תקציבי גדול ולמשבר בתחום מטבע החוץ, וב־1952-1953 גלש המשק למיתון הראשון בתולדותיו. באמצע שנות ה־50 התחילו להגיע כספי השילומים וסיוע אמריקאי. היצוא גדל במהירות והמשק נכנס לתקופה של צמיחה שנתית בשיעורים שהיו מהגבוהים בעולם, שנמשכה עד אמצע העשור השני. בסוף שנות ה־50 המשק נהנה מתעסוקה מלאה ומאינפלציה נמוכה.
שנות ה-60: מיתון שני וצמיחה מהירה
בתחילת העשור הכריז שר האוצר לוי אשכול על מדיניות חדשה, שכללה פיחות חד בשער הלירה וביטול שערי החליפין הרבים. לקראת אמצע העשור הושלמו פרויקטים עתירי השקעות, דוגמת המוביל הארצי והשלב הראשון של נמל אשדוד. במקביל החלה הממשלה לנקוט צעדי ריסון למיתון הגירעון במאזן התשלומים. התוצאה הבלתי נמנעת היתה גלישת המשק למיתון שני, שהיה חריף מקודמו באופן ניכר.
ב־1966 הוכפל שיעור האבטלה, ואווירת השגשוג של השנים הקודמות התחלפה באווירת נכאים. במחצית הראשונה של שנת 1967 עלה מספר היורדים מהארץ על מספר העולים, ואז נולדה גם האמרה המפורסמת: "מי שעוזב אחרון את לוד (נתב"ג), שיכבה את האור".
המפנה בא בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967. ההיערכות הצבאית והאזרחית בשטחים העצומים שנכבשו, התפתחות התעשייה הצבאית וחידוש גלי העלייה לארץ הגבירו מאוד את קצב הפעילות הכלכלית, ובתוך שנה הפך המיתון לגל חדש של צמיחה מהירה.
שנות ה-70: תחילת "העשור האבוד"
כמו בעשור הראשון, גם הפעם גרמו ההשקעות הגדולות לגירעונות גדולים במאזן התשלומים ובתקציב המדינה. בתחילת העשור עלתה האינפלציה לרמה של יותר מ־10%, אחרי עשור וחצי של עליות מחירים מתונות יחסית, וב־1979 היא הסתכמה כבר ביותר מ־110%. המפנה האמיתי לרעה הגיע בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום כיפור ומשבר הדלק העולמי, שפרץ כמה חודשים קודם לכן וגרם לשפל כלל־עולמי.
באמצע שנות ה־70 ירדה צמיחת המשק לשיעור של כ־3% בממוצע, שמשמעותו היתה אז צמיחה אפסית לנפש. הוצאות הממשלה הלכו ותפחו, וכדי לממן אותן, היא הגדילה את נטל המס ואת היקפי הנפקות איגרות החוב.
שנות ה-80: משבר מניות הבנקים ותוכנית הייצוב
העשור הרביעי נפתח בעוד קפיצת מדרגה באינפלציה ובהמשך הידרדרות במצב המשק. באוקטובר 1983 הסתיימה בפתאומיות תופעת ויסות מניות הבנקים, והם קרסו בקול רעם אדיר. הממשלה התערבה במשבר ובעצם הלאימה את רוב המערכת הבנקאית, שבהובלת אנשים דוגמת יו"ר בנק לאומי ארנסט יפת, ויסתה במשך שנים את שערי מניות הבנקים בבורסה וגרמה להם להתנפח באופן מלאכותי - עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
השפל בצמיחה, שלווה במשבר במטבע חוץ ובאינפלציה דוהרת, דרבן את מקבלי ההחלטות לקום ולעשות מעשה. בקיץ 1985 התכנסה הממשלה לישיבה מרתונית שבה אושרה התוכנית הכלכלית הגדולה, "תוכנית הייצוב", שכללה קיצוץ חריף בתקציב, פיחות חד, הקפאת מחירים והורדות שכר. כתוצאה מהפעלת התוכנית החל התוצר לעלות, האינפלציה התייצבה סביב רמה שנתית של כ־20%, והתעסוקה שמרה על יציבות. לקראת סוף העשור שבה הצמיחה והתמתנה, והאבטלה עלתה לרמה של 9%.
שנות ה-90: גל העלייה הגדול
העשור החמישי נפתח בגל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים לשעבר, שבמהלכו עלו לארץ בתוך שנתיים קרוב ל־400 אלף עולים חדשים. הגידול הניכר באוכלוסייה חידש שוב את קצב צמיחת המשק, ובתוך שש שנים גדל התוצר בשיעור מצטבר של יותר מ־40%. לצמיחה תרמו גם תהליך הליברליזציה במטבע ומדיניות החשיפה במכס, שסייעו לתעשיות היצוא.
במחצית השנייה של העשור התחיל המשק להראות שוב סימני חולשה. קצב הצמיחה פחת, הגירעון במאזן התשלומים הלך והתרחב והירידה בגביית המסים השפיעה לרעה על גודלו של הגירעון בתקציב המדינה. מיצוי ההשפעה החיובית של גל העלייה ופעולות ריסון שנקטה הממשלה הובילו בסוף העשור לעוד שלוש שנות מיתון.
העשור הנוכחי: שני מיתונים וגל צמיחה ארוך
העשור הראשון של האלף השלישי נפתח בצמיחה שנתית של קרוב ל־9%, שלוותה בגאות בענפי ההייטק בארץ ובעולם, אולם גל צמיחה זה החזיק מעמד שנה אחת בלבד. בעקבות התפוצצות בועת ההייטק בעולם והתפרצות האינתיפאדה השנייה בארץ, שב המשק וגלש למיתון, שיתגלה כארוך בתולדותיו. באמצע שנת 2003, בעקבות חידוש והאצת הפעילות בסחר העולמי, חזר המשק לתקופת גאות ארוכה, שנמשכה עד פרוץ המשבר האחרון, בספטמבר 2008. לפי סימנים ראשונים, לקראת סוף העשור, המשק מתחיל להיחלץ גם ממשבר זה.
