$
מוסף סוכות

דב מורן: "למה לא פרשתי לפנסיה?"

"למה לעזאזל אני מכלה את זמני היקר במירוץ המטורף הזה? כי מול כל הקשיים ישנו הכיף האדיר של ליצור הצלחה, לברוא מוצר, להביא ערך"

דב מורן 01:0901.10.09

שתיים בלילה. הטלפון מצלצל. אני בקושי קם. הלכתי לישון רק לפני כמה דקות. על הקו ארז. רוצה להזכיר לי את הבטחתי לכתוב משהו ל"כלכליסט" על החיים כמנכ"ל בהייטק. איפה אני בכלל? (אני באמת לא יודע כשאני מתעורר). אני בקליפורניה. אני בעצם בחמש בבוקר של ניו יורק, שם הייתי בבוקר יום ארוך זה; 12 בצהריים של ישראל, שממנה טסתי לפני יומיים וחצי.

 

אוף. למה לעזאזל התחייבתי לכתוב את זה? יש לי תשובה. בסוף.

 

אז מה היה לי היום? התחיל מוקדם בבוקר בניו יורק עם משקיע פוטנציאלי. היתה פגישה מעולה. ריצה ללה גווארדיה. השאטל לבוסטון. בוסטון - שלוש פגישות. כולן טובות. ואז ריצה ללוגאן, שדה התעופה של בוסטון, כדי לעלות ברגע האחרון על טיסה לסן פרנסיסקו, ושם למלון המאוד לא מפואר (אבל באמת למי זה משנה? צריך מיטה ושירותים נקיים), כדי להתנפל על עשרות האימיילים (למעשה בין 100 ל־200 אימיילים ביום) שנערמו בינתיים. משם למיטה.

 

 קווים לדמותם של ההייטקיסטים קווים לדמותם של ההייטקיסטים

 

זה נשמע נוצץ. דור הסילון, קראו לזה פעם. אז זה לא. גם אם זה במטוסי סילון... מטוס הסילון הזה מבוסטון לקליפורניה הוא גרוטאה מעופפת מלפני 30 שנה. מחלקת תיירים. זה אומר שאין מקום לרגליים. הברנש מימינך ממרפק אותך מפעם לפעם (אבל הוא לא אשם, גם לו אין מקום). אין אוכל נורמלי. הריצה הזאת מורטת עצבים, כי אתה לא יודע אם תיתקע בדרך לשדה התעופה בפקקים או שיהיה תור אינסופי בביטחון. זה מתסכל, משום שאתה לא יכול לעבוד (גם כי הברנש בשורה לפניך שם את ראשו פחות או יותר על ברכיך וגם כי נגמרה הסוללה) ואתה גם לא יכול להירדם. זה מותח את היום. זה מחליש את הגוף.

 צילום: סי די בנק

 

המיתוסים של ההייטקיסטים

  

פגישות. אימיילים. מיטה ולישון. שום טלוויזיה. שום ספר. אתה הולך לישון עם הר של דאגות וטרדות, אבל נרדם עוד לפני שהראש שלך פוגע בכרית, כי מספר השעות הקצובות לשינה זעום... עד שמתקשר ארז ומצליח אפילו להקטין אותו.

 

לפעמים, אני מודה, מתגנבת לה השאלה הזו: למה לעזאזל אני מכלה את זמני היקר במירוץ המטורף הזה? למה לא פרשתי לי לפנסיה (דהיינו: כתיבה, השתתפות במועצות מנהלים, הצטרפות לקרן הון סיכון...) עטור על זרי הדפנה? למה אני מוצא את עצמי כאן בקליפורניה בשעה המוזרה הזו, על פי כל שעון גיאוגרפי קיים, עסוק בכתיבת הקטע הזה? התשובה: כי מול כל הקשיים והציניות וה"לא" שאתה חוטף פעם אחר פעם, ישנו הכיף האדיר הזה של ליצור הצלחה, של לברוא מוצר שמיליוני אנשים בעולם ישתמשו בו וייהנו ממנו, של לעשות טוב לאנשים מסביבך, להביא ערך. שווה את זה. ואם יש קורא אחד שהשפעתי עליו בקטע הזה ללמוד משהו מועיל, להקים חברה למרות הקשיים (או לא להקים חברה בגלל הקשיים), לחשוב מחוץ לקופסה - דייני.

 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד מודו

בטל שלח
    לכל התגובות
    x