$
בארץ

טיפוס אחר: מסלול החיים של ציון קינן

דירת החדר בשכונת עג'מי ביפו, הלימודים בבית הספר הדתי, אליפות התיכונים בקפיצה לגובה, האימוץ על ידי פרופ' חיים בן שחר, עבודות המלצרות, חנות התפירה, החלפת שם המשפחה, הראיון הגורלי אצל עמירם סיון, העבודה מארבע בבוקר והקשר עם דני דנקנר. כלכליסט חושף את 31 שנות הטיפוס האמביציוזי של ציון קינן, עד לתפקיד המנכ"ל המיועד של בנק הפועלים

עמיר קורץ וגולן חזני 08:0429.04.09

החמנייה, הפרח האצילי עם עלי הכותרת הצהובים, מושא ציוריו המפורסמים של ואן גוך, היתה בעצם הסיבה לכך שבקרוב צפוי לעלות ציון קינן לקומה השביעית בבניין ההנהלה הראשית של בנק הפועלים ולהתיישב על כיסא המנכ"ל. הסיפור של מי שמנהל כיום את החטיבה העסקית של הבנק הגדול במדינה היה יכול להיראות אחרת לגמרי לולא הרגישות שגילה לפרח הזה.

 

ב־1978 היה קינן, אז עדיין וקנין, צעיר בן 23 שעבד כמודד במשרד המדידות פגירסקי. היתה לו משכורת מצוינת והוא תכנן את עתידו בתחום, שאליו נחשף לראשונה בעת לימודיו בתיכון העיוני־מקצועי עירוני ג' ביפו. "בתחום הזה אפשר לעשות הרבה כסף ובתוך 20 שנה לפרוש לפנסיה", נהגו החבר'ה שלו לומר.

 

הם היו נוסעים ברחבי הארץ, מודדים שטחים ושדות שבעתיד ייבנו עליהם בתים וייסללו כבישים. אלא שכאשר קינן היה חוזר הביתה אחרי יום עבודה בשטח, לאחר מגע אינטנסיבי עם שדה חמניות, החל גופו להתנפח והוא הרגיש מחנק. רופא המשפחה שלו, ד"ר אייזנברג, היה נחרץ: "זו אלרגיה", אמר לו, "אתה חייב להחליף מקצוע". אבל זו הפרנסה שלי, ניסה קינן להתגונן. מה אני אעשה? "אתה פשוט הולך עכשיו להיות מנהל בנק".

 

הרופא התכוון כמובן שיהפוך לפקיד, מחשבה שהחלה להתרקם במוחו של הבחור הצעיר, שכבר ביסודי אמרו עליו שהוא ילד טוב, ממושמע, חנון אמיתי. וקנין עשה מה שהרופא אמר לו, והגיש טפסי מועמדות לשלושת הבנקים הגדולים - לאומי, דיסקונט והפועלים. הבנק האחרון היה זה שחזר אליו ראשון, וקינן התקבל לעבודה כטלר (פקיד) בסניף הרימון ברחוב הרצל בתל אביב. 31 שנה עברו מאז, קינן צמח בתוך הבנק מלמטה, לאט ובטוח, דרך שלל תפקידי מפתח.

קינן. גדל במשפחה חמה קינן. גדל במשפחה חמה צילום: בועז אופנהיים

 

לפני כחודש, כשהמנכ"ל צבי זיו הודיע שהוא עוזב, החליט הדירקטוריון למנות למחליפו את ממלא מקומו, קינן. בעבורו תהיה זו סגירת מעגל מושלמת.

 

שמונה נפשות בחדר

 

קורות סגירת המעגל הזאת הן סיפור אופטימי, לא אופייני, שבמהלכו אדם שנולד בפחון במעברה מטפס לצמרת האליטה הכלכלית בישראל. קינן סירב להתראיין לכתבה, ובעצם לא התראיין מעולם. ואולם שיחות שערך "כלכליסט" עם מכרים, מקורבים ובכירים בבנק חושפים לראשונה את סיפורו של מי שאוהב להתגאות בכך שלא נולד עם כפית זהב בפה. "לא נולדתי למשפחת אריסון, דנקנר או נחמה", אמר לאחרונה לגורם בבנק שבירך אותו על המינוי. "כל מה שעשיתי והשגתי זה בעשר אצבעות".

 

הוריו של קינן נולדו במרוקו, וחיו במרקש. האב עבד עם אביו, סבו של קינן, רב ארוך זקן שעסק במסחר. השניים היו עוברים מעיר לעיר ומוכרים כבשים, עדרים ועורות. אמו של קינן היתה מטפלת, וטיפלה בין השאר בחלק מילדי בית המלוכה של מרוקו. למרות החיים הטובים יחסית, אהבת הארץ הובילה אותם לעלות לישראל.

 

ב־1955, כשהיתה האם בהריון עם ציון - אח בכור לשני אחים ואחות - עלו בני הזוג וקנין והורי הבעל על אונייה שהפליגה לישראל במסגרת העלייה הגדולה של יהודי מרוקו. הם יצאו משם במהירות, וכשהגיעו לארץ היו חסרי כל. המשפחה נשלחה למעברת חרובית, ליד צומת מסמיה, וקיבלה פחון משלה. האב קיבל מיד מקוש וטוריה ויצא לנטוע עצים. אשתו כרעה ללדת, וב־3 בספטמבר אותה שנה נולד ציון בבית החולים קפלן.

 

כעבור כשנתיים, כשהמעברה פורקה וחלק מתושביה נשלחו לדימונה, התעקש אביו להתקרב לתל אביב. במעט החסכונות שהיו בידיהם הצליחו בני הזוג וקנין לקנות דירת חדר בבית ערבי בשכונת עג'מי ביפו, שאותה חלקו עם הסבא והסבתא. עם לידת האחים הצעירים עלה מספר הנפשות בחדר לשמונה. "ציון גדל במשפחה מאוד חמה", מספר חבר, "המעבר של המשפחה ליפו היה מתוך הניסיון שלהם בחו"ל לגור זה לצד זה, יהודים וערבים, וזה נראה להם טבעי לגור כך בשכנות טובה".

 

פרופ' בן שחר. הוא ואשתו היו מעין משפחה מאמצת פרופ' בן שחר. הוא ואשתו היו מעין משפחה מאמצת צילום: צביקה טישלר

עם המעבר קנה אביו של ציון חנות ברחוב קדם ביפו בדמי מפתח, והחל למכור בה ירקות. כעבור שנים אחדות נאלץ לסגור אותה - החנות שבבעלותו עומדת סגורה עד היום - ועבר לעבוד במפעל טקסטיל ברחוב סלמה. האם עבדה כעוזרת גננת בגן חרוב, הגן היהודי־ערבי הראשון בישראל, שבו התחנך גם בנה הבכור. את הגן הקימה וניהלה יעל בן־שחר, רעייתו של הכלכלן פרופ' חיים בן שחר. בני הזוג, תושבי רמת אביב, נהפכו עם השנים למעין משפחה מאמצת של העולים החדשים ממרוקו. הם נהגו להגיע לכל השמחות של המשפחה והיו עבורם מודל לחיקוי.

 

תפילין וקניידלך

 

בן שחר זיהה כבר אז את הפוטנציאל של הילד ציון. "אתה תלך ללמוד, לאמא זה מאוד חשוב", נהג לומר לו. ואמנם, אם המשפחה הנחילה לילדיה את חשיבות הלימודים ככלי לקידום בחיים. "ציון קורא לה אמא פולנייה", מספר החבר.

 

"מהשכונות ביפו קל מאוד לחצות את הקווים לעולם הפשע, אבל אמו היתה מאוד אסרטיבית, דומיננטית, ושמרה כל הזמן על הילדים שילמדו, ילכו לבית הספר, לספרייה, יקראו. היא תמיד אמרה לציון שלא משנה כמה כסף יש, הוא ילך לגור ברמת אביב וללמוד באוניברסיטת תל אביב ושבשביל זה היא חוסכת. היא אימצה את התרבות שלפיה אם אתה רוצה להצליח בחיים - צריך ללמוד".

 

ציון הפנים את הגישה הזאת. לא מזמן סיפר למכריו כי כשהיה עובר כילד ליד אוניברסיטת תל אביב היה עוצר, מסתכל על בניין נפתלי של הפקולטה למדעי החברה ומבטיח לעצמו שיום אחד הוא יגיע לשם. "היתה לי אמביציה חזקה להצטיין, גם כדי לסייע לתא המשפחתי וגם כדי לסדר את עצמי, והחלום שלי היה להגיע לאוניברסיטה, להתפתח ולבנות קריירה", סיפר. את התואר הראשון במדעי החברה עשה באוניברסיטה הפתוחה, אבל אחר כך הגיע לבניין נפתלי, והשלים שם את התואר השני בלימודי עבודה. לשני התארים למד במקביל לעבודתו בבנק הפועלים.

 

את שנותיו הראשונות במערכת החינוך עשה בבית הספר הממלכתי־דתי אבן עזרא. הוא חבש כיפה, התפלל, למד גם פרקי גמרא בחדר. התלמידים ששיננו את הפרקים על פה זכו לפרס מהרב - קרקר עם פיסת דג מלוח. מאז אותם ימים קינן אוהב מאכלים אשכנזיים - קניידלך, קרעפלך, חזרת, דג מלוח. מדי פעם אפשר למצוא אותו במסעדות של אוכל יהודי בתל אביב.

 

הוא הסיר מזמן את הכיפה, אך עדיין שומר מסורת, אוכל כשר ומניח תפילין כל בוקר. במשרדו בבנק מונחים דרך קבע סידור וספרי תפילה, ובכל ערב שישי הוא פוגש את אחיו בקידוש ובארוחה החגיגית אצל ההורים, שכבר פרשו לגמלאות וחיים במערב ראשון לציון.

 

רב אחר שהשפיע על קינן בילדותו לא היה ממש שומר שבת - הרב אברהם בכר, רבה המיתולוגי של יפו, נהג לנסוע בשבת למשחקים של מכבי יפו ולקח עמו את ילדי יפו למגרש "באסה", היום בלומפילד. כסף לכרטיס לא היה להם, אז הם צפו במשחקים מהגדרות שמסביב, הציצו מבין החרכים והתגנבו פנימה לקראת סוף המשחק, כשהשערים נפתחו. בימים ההם צמחה אצל קינן האהבה לכדורגל, אם כי כספורטאי הוא היה טוב יותר בקפיצה לגובה, שבה גם זכה להיות אלוף בתי הספר התיכונים בארץ.

 

ממאו מאו לפארק צמרת

 

כישרון אחר שלו, למתמטיקה, התגלה בבית הספר היסודי. המורים של קינן הבחינו בתלמיד המסודר והשקדן, והמליצו לו ללמוד מדידה. ההורים עודדו אותו ללמוד בתיכון מקצועי־עיוני "כדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס", וקינן נרשם לעירוני ג' והצטיין. במקביל הצטרף לנוער העובד, השתתף בחוגים החינמיים בבית צ'רנר ביפו - ועבד, בעיקר בחופשות, בכל עבודה שמצא.

 

חנות הירקות ברחוב קדם (תחת הקשת מימין). עומדת סגורה עד היום חנות הירקות ברחוב קדם (תחת הקשת מימין). עומדת סגורה עד היום צילום: אוראל כהן

 

"כדי להביא כסף הביתה ציון עבד במלצרות, בקייטרינג, והוא היה בא ונותן להורים כדי שיהיה מה לאכול", מספר אחד מחבריו. "הוא האח הבכור, זה היה על הכתפיים שלו. אמא שלו לא אהבה את זה, אבל הוא היה מספר לה שהוא הולך לחברים להכין שיעורים ובעצם הלך לעבוד".

 

עד היום זוכרים החברים שעבדו איתו איך ערב אחד נאלצו להימלט בריצה פרועה מאולם אירועים בחולון אחרי שקינן, לא בדיוק המלצר הטוב בעולם, שפך שמן על אחת האורחות. כמה שנים אחר כך הידיים של קינן התגלו דווקא כטובות למדי: אחרי הצבא הוא פתח עם חבר חנות לעיצוב ותפירה של מעילי עור, שממנה עבר לקריירת המדידה.

 

לצבא התגייס קינן במחזור מאי, שאז עוד זכה לכינוי מחזור מאו מאו ונחשב לגיוס של בני נוער קשי יום. הוא החל את השירות בחיל השריון ובהמשך עבר ליחידה שעסקה בטופוגרפיה ובפענוח צילומי אוויר. הוא העדיף לשרת קרוב לבית משום שבמקביל לשירות, במידת האפשר, המשיך לסייע בפרנסה של משפחת ההורים.

 

את המשפחה שלו עצמו הקים במקביל לתחילת העבודה בבנק הפועלים. הוא התחתן עם מירה, חברתו מהתיכון, ובני הזוג התגוררו בדירת שניים וחצי חדרים בבת ים. בהמשך עברו לכפר סבא, תחילה לדירת ארבעה חדרים, וכיום הם חיים בבית פרטי סמוך לבית החולים מאיר, שבו עובדת מירה כמזכירה רפואית. זו אחת הסיבות לכך שלא מיהרו לעזוב את כפר סבא עד היום. ובכל זאת, בעוד כמה חודשים מתכננים בני הזוג לעבור לדירה במגדל מנהטן היוקרתי שבפארק צמרת בתל אביב, שאותה רכשו לאחרונה.

 

צילום: אוראל כהן
המספרה בשדרות ירושלים ביפו. שומר אמונים לעמי הספר צילום: אוראל כהן
 
לקינן שלושה ילדים: איתי (30), בוגר לימודי מינהל עסקים, שעובד כיום כמנהל תיקים בבית ההשקעות אי.בי.אי; גלעד (28) שמסיים כעת לימודי אנימציה ממוחשבת ב־School of Visual Arts בניו יורק ועומד לעבוד באולפני פיקסאר בלוס אנג'לס; ומעיין (14), תלמידת תיכון. כשהם מגיעים לבית ההורים, הילדים נוהגים לפתוח את דלת המקרר ולבדוק אם אבא ציון שוב נסע ליפו והביא גבינה בולגרית וחמוצים. בטיולים האלה לעיר הולדתו קינן הוא שוב ציון מהשכונה: עוצר לקפה טורקי מבושל עם עיסא הדייג, שדואג לשמור לאביו דגי לוקוס טריים לשבת, ומסתפר אצל עמי הספר בשדרות ירושלים.

 

תמיד היה מכוון מטרה

 

קינן שומר אצלו עד היום מכונית צעצוע על קפיץ מילדותו, כזו שאיבדה לאורך השנים כבר שני גלגלים. הקפיץ שלו עצמו לא הזניק אותו לצמרת במתיחה אחת. קינן מכוון המטרה התקדם בנחישות, צעד אחר צעד. כבר כשהיה פקיד בסניף ברחוב הרצל נהג לנצל את ההפסקות כדי לבקר במחלקות שונות של הבנק וללמוד את כל תחומי הבנקאות - אשראי, השקעות, סחר חוץ. כשחזר לעמדת השירות טיפח את הקשר עם הלקוחות, רבים מהם סוחרי רחוב שנעזרו בייעוץ שלו.

 

קינן נחשב כבר אז ל"איש של אנשים", כזה שיודע לדבר, ליצור קשר. לא בכדי הועבר, אחרי שלוש שנים בעמדה, למחלקת ההדרכה של הפועלים בהרצליה, שם העביר קורסים בבנקאות. גם בתפקיד החדש בלט במהרה, ומונה למנהל הדרכה. במקביל סיים את התואר הראשון והמשיך לשני. הנחישות של קינן להתקדם ולהגדיל את סיכוייו להגיע לבניין נפתלי, מושא החלום, הובילה אותו לשנות את שם משפחתו מוקנין לקינן - לגמרי לא צעד של מה בכך. לחבר הוא אמר לאחר שנים שהוריו עודדו אותו לעשות זאת, שאמרו לו שיעשה הכל כדי להצליח.

 

ממחלקת ההדרכה עבר קינן לשמש סגן מנהל אזור המרכז של הבנק, תחת שרביטו של זאב בן אשר, מי שלימים יהיה סמנכ"ל בבנק הבינלאומי. הקשר בין השניים התהדק לאורך השנים, והיום הם חברים טובים. בן אשר משמש היום קואצ'ר של מנהלים, וקינן מרבה להתייעץ איתו. חוץ מביזנס, הם חולקים גם פלז'ר: השניים הולכים יחד למשחקים בבלומפילד וחברים ב"פרלמנט" שמתכנס כל שבת אחר הצהריים בקפה buy the way בתחנת הדלק הסמוכה לצומת כפר סבא־רעננה צפון.

 

גם משתתפי הפרלמנט האחרים הם אנשי בנקאות: ציון עזר, לשעבר מנכ"ל משכן; מיכה סמיון, לשעבר מנכ"ל גמול; אבי אידלסון, בעבר סמנכ"ל בבנק ישראל; ואריה סביר, ממלא מקום המנכ"ל בבנק לפיתוח התעשייה. חבר קרוב אחר של קינן הוא ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא, שאותו הכיר דרך רעייתו של מלכא, שעבדה בבנק הפועלים.

 

מימין: קינן, זיו ודנקנר. המנכ"ל החדש יביא גם שינוי טמפרמנט מימין: קינן, זיו ודנקנר. המנכ"ל החדש יביא גם שינוי טמפרמנט צילום: סיון פרג

 

בפברואר 95', אחרי שלוש שנים כסגן מנהל אזור המרכז של בנק הפועלים, קיבל קינן שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה משה עמית, אז הממונה על משאבי האנוש והסניפים. "אתה מוזמן לראיון אצל המנכ"ל עמירם סיון, לתפקיד מנהל מחלקת כוח האדם של הבנק", אמר לו. זו היתה הפעם הראשונה שבה פגש קינן את המנכ"ל המיתולוגי. הפעם האחרונה, אגב, היתה יום לפני מותו של סיון. קינן אף הספיק לשוחח איתו בטלפון כשעה לפני מותו.

 

עמית הכין את קינן לראיון המיוחד. "הוא ישאל אותך ארבע שאלות, זה יהיה בדיוק ארבע דקות ו־38 שניות", אמר לו. "הוא ישאל שאלה ויסגור עיניים, כאילו הוא נרדם, אבל זה חלק מהטכניקה שלו". קינן, ילד ממושמע, עקב אחר ההוראות, ועשר דקות אחרי שיצא מהחדר קיבל הודעה על המינוי. עם הג'וב החדש הגיע שדרוג משמעותי בשכר וסיפוק גדול. "הוא התרגש", משחזר מכר של קינן את אותו היום. "אבל ציון תמיד היה מכוון מטרה. אחד הדברים שהובילו אותו תמיד זה לא להיות בנוי על חסדי אחרים. שמה שיעשה בתפקיד זה מה שיבטיח את התפקיד הבא שלו".

 

דנקנר ואני

 

קינן נכנס לתפקיד מנהל מחלקת כוח האדם, והפך אותה לאגף משאבי אנוש. הניסיון האקדמי, ובראשו עבודת התזה שכתב על "תכנון מסלולי קריירה בארגון", סייע לו לעדכן את התחום בבנק. האחריות שלו על משאבי האנוש הביאה אותו אל נציגי הבעלים - שלמה נחמה מטעם תד אריסון ודני ונוחי דנקנר מטעם משפחת דנקנר.

 

לאורך השנים הוא הידק את הקשרים עם הבעלים הפרטיים. דני דנקנר, למשל, נהפך לידיד קרוב. קינן נהג להגיע לדנקנר למפגשי עדכון חודשיים, ועם השנים היה למקורבו ואיש אמונו. הקשר ההדוק גרר גם ביקורת, כאשר היו בבנק מי שטענו שקינן היה עסוק לא מעט בלהתחבב על דנקנר. הסגנון של השניים דומה, סחבקי, והם נוהגים לבקר יחד בסניפים שונים.

 

קינן וזיו עם עידן עופר. כוח רב כמנהל חטיבת הבנקאות העסקית קינן וזיו עם עידן עופר. כוח רב כמנהל חטיבת הבנקאות העסקית צילום: סיון פרג

 

הקשר הזה בין השניים עומד בלב המשבר שפרץ בחודש האחרון בין הפיקוח על הבנקים לבין בנק הפועלים. הנגיד סטנלי פישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו דורשים מבעלת השליטה שרי אריסון להדיח את דנקנר מתפקידו כיו"ר הבנק.

הקשר עם דנקנר לא היה הסיבה היחידה לביקורת שספג קינן. כמנהל האגף למשאבי אנוש הוא היה אחראי גם לשתי התוכניות של פרישה מרצון, שבמסגרתן עזבו את הבנק יותר מאלף עובדים. התוכניות האלה סימנו את ראשית "עידן ההתייעלות" הכואב בבנקים בישראל, שיגיע לשיאו בבנק הפועלים עצמו כמה שנים אחר כך.

 

ואולם פרשת הפיטורים גם חיזקה את קינן, שהידק את הקשר עם נציגי בעלי השליטה, "כי כל עשרה ימים הוא היה צריך להגיע ולהציג להם תוכניות פרישה, התייעלות, היתה לו הרבה חשיפה אליהם", נזכר בכיר בבנק. דווקא אז החליט קינן להתרחק קצת, ובעצת עמירם סיון לחזור לשטח, לתפקיד בכיר שבכל זאת יכלול קצת מגע עם לקוחות.

 

המטרה היתה ברורה: להגדיל את הניסיון בדרך להנהלת הבנק. ב־1998 התמנה קינן למנהל אזור הדרום, שמנה 40 סניפים מאשקלון ועד תל אביב וכאלף עובדים. בתפקיד הזה הכיר לראשונה את שרי אריסון, שבאה לבקר באחד מסניפי הדרום. מאז, מספרים מקורבים, החל להיבנות האמון ביניהם.

 

שרי אריסון חסמה

 

בתחילת שנת 2000 חזר קינן לנהל את האגף לבנקאות קמעונאית במקומו של צבי זיו, שמונה למנהל החטיבה הקמעונאית. באוגוסט 2001 הודיע נחמה לקינן כי הוא ייהפך לחבר הנהלה וימונה למנהל חטיבת משאבי האנוש, מינוי שטמן בחובו גם קבלת אופציות ושדרוג שכר. זה היה על סף סיום עידן סיון בבנק, תקופה שכללה חיכוכים רבים בינו לבין נחמה והדנקנרים.

אריסון. ביקשה שישקול עזיבתו אריסון. ביקשה שישקול עזיבתו צילום: סיון פרג'

 

אלי יונס החליף את סיון והיה למעשה האיש שהוביל את גל הפיטורים הגדול בבנק, שבמסגרתו פוטרו כ־900 עובדים - מהלך שזכה לביקורת ציבורית והד תקשורתי רב. קינן היה האיש שתפר את המהלך מאחורי הקלעים. הוא היה בקשר טוב עם ועד העובדים, והצליח בזכות זאת לקבל את הסכמת הוועד - שכונה אז "ועד מכור" - לפיטורים.

 

"זו היתה התקופה הכי קשה בחיי", סיפר בעבר קינן למקורביו בבנק. "עברתי לילות קשים, כי כשאתה יושב מול עובד עם דמעות בעיניים ורואה את החשש של מה אני אעשה מחר, זה מאוד קשה". קשה או לא, מי שראו אותו אז מעידים כי קינן היה נחוש מאוד לנקות את השאריות של "המוסד ההסתדרותי" ולהוציא החוצה מהבנק מנהלים ועובדים "בעלי תרומה נמוכה".

 

לאורך השנים היו זמנים שבהם קינן שקל לעזוב בעצמו את הבנק. הוא חלם על ניהול חברה גדולה. בין היתר הציע לו שלמה נחמה, לאחר שעזב את תפקיד יו"ר הבנק, להתמנות למנכ"ל בזק. קינן נפגש אז עם הנציגים של קבוצת סבן־אייפקס שרכשה את השליטה בבזק, היה כבר על סף עזיבת הבנק ואף דיווח על כך לדני דנקנר. אלא שאז הוזעקה בעלת השליטה בבנק, שרי אריסון, ששוחחה עם קינן וביקשה ממנו לשקול שוב. אפשר להניח שהיה גם סוג של הבטחה ברקע.

 

אחרי התלבטות החליט קינן להישאר, והסבלנות שלו התבררה כמשתלמת. "אחד הדברים שמאפיינים את ציון זה הרבה מאוד שיקול דעת, סבלנות, אורך רוח ושלא אצה לו הדרך", אומר חבר קרוב. "לאורך כל הדרך היה לו מסלול מתוכנן והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות בעוד כמה שנים".

 

צריך גם מרפקים

 

בספטמבר 2003 מונה קינן למנהל החטיבה הקמעונאית של הבנק, שכללה את מערך האינטרנט והסלולר, ניהול של 260 סניפי הבנק, את אגף השיווק והכתנון האסטרטגי, וכן את ענף המשכנתאות (לשעבר בנק משכן). הוא הוביל את המהלך להקמת מועדון הפלטינום - הבנקאות הפרטית ללקוחות הנבחרים של הבנק.

 

מאז 2006 קינן נושא גם בתואר ממלא מקום מנכ"ל הבנק, ולפני כשנתיים מונה לתפקיד מנהל חטיבת הבנקאות העסקית בבנק, במקומו של שי טלמון שעזב לאחר שהבין כי לא ימונה למנכ"ל. מאז סומן קינן כיורש של זיו. בתפקידו הנוכחי הוא אחראי על יותר מ־7,000 הלקוחות העסקיים של הבנק, כולל הצמרת העסקית של ישראל, ומחזיק בידיו למעשה אשראי עצום של 152 מיליארד שקל, תפקיד בעל כוח רב. בחטיבה העסקית חווה קינן את המשבר הכלכלי הקשה.

 

"מה שהוא הביא איתו לחטיבה העסקית זה את ההבנה שדווקא בתקופות קשות אסור לשפוך את התינוק עם המים", אומר גורם בבנק. "הרי אין בעיה לסגור את קווי האשראי, אבל הלקוח צריך להאמין בך שאתה איתו לא רק בימי שמש אלא גם בימים סוערים וגשומים כמו בתקופה הזו". בימים האלה קינן מגיע בחלק מימי השבוע למשרדו כבר בארבע ורבע בבוקר, כדי לקרוא את בקשות האשראי שמונחות על שולחנו. בשאר הימים הוא מגיע בשש ורבע. את רוב היום הוא מעביר בסיורים אצל לקוחות. לרוב הוא חוזר הביתה מאוחר מאוד, ושלוש פעמים בשבוע הוא גם עובר בדרך במכון כושר. זמן למשפחה נשאר בעיקר בסוף השבוע.

 

שנים אחרי ההצצה למשחקי מכבי יפו, קינן הוא היום אוהד שרוף של הפועל תל אביב, ובעבר אף היה חבר בהנהלת הקבוצה. מדי שבת שנייה אפשר לראות אותו בשער 1 בבלומפילד, כשלצדו לעתים צבי זיו, האיש שאותו קינן אמור להחליף בתפקיד. זיו מכונה בפי החבר'ה בשער "השוויצרי", על שום אופיו המאופק.

 

ההבדל הזה בין השניים יכול להיות סימבולי כשמנסים ללמוד מה יהיה סגנון הניהול החדש בבנק. יכול להיות שזה גם מה שהקפיץ את הפיקוח על הבנקים: קינן איש חם, פתוח, מחבק, "סחבק", איש שטח שיורד מהמשרד לסניפים, מנהל שהעובדים אוהבים לאהוב. הסגנון שלו מזכיר קצת את זה של יו"ר הבנק דנקנר, עוד "איש של אנשים".

 

זיו לעומתם יותר קר, מרוחק, מנהל של משרד ופגישות הנהלה. בפורומים סגורים מתבטא קינן שאחד הדברים שהוא רוצה להחזיר לבנק זה "את הנשמה ואת הלב". אנשים ששוחחו איתו מאז המינוי מספרים כי הוא אמר לא פעם ש"לארגון הזה אין נשמה. הוא איבד את זה. את המובילות הוא איבד לא רק בגלל המשבר, גם בגלל שאנשים ברמת השטח הפסיקו לעבוד".

 

ברור שהבנק בעידן קינן - אם אכן יתמנה לתפקיד - יהיה שונה מהבנק תחת זיו. השאלה היא באיזה אופן. מצד אחד, מדובר במנהל שבאמת התחיל את דרכו מהנקודה הנמוכה ביותר, אדם שגדל לצדם של אנשים קשי יום, ופגש עוד רבים כמותם לאורך הדרך לצמרת. מהבחינה הזו, אין מנהל בנק ישראלי שדומה לו. מצד שני, היכולת לטפס לצמרת הגבוהה מנקודת התחלה כה נמוכה היא אינדיקציה למוטיבציה אישית נדירה. לעתים קרובות היא כרוכה בהזדהות יתר עם הרצונות של הבעלים ומקבלי ההחלטות.

 

"כל מה שציון עשה בא מתוך דרייב פנימי להיות שם", מספר אחד מחבריו. "זה לא שהוא רצה להוכיח שכמזרחי הוא מסוגל להגיע רחוק. זה לא מתוך רגשי נחיתות. ציון תמיד אומר שאם אתה מאמין בדרך - לך עליה. לכל תפקיד שהוא הלך ועשה, ואי אפשר להגיד שהיה לו קל ואולי אפילו הוא היה צריך להתאמץ יותר, הוא הגיע לאחר שסימן מטרה. מה שהביא אותו לשם אלה הכישורים שלו, וזה כלל גם שימוש במרפקים. גם את זה צריך בעולם הזה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x