מדוע נכשלה תוכנית ההתפלה

הימים הגשומים שפקדו את ישראל השבוע אינם משנים את תמונת החורף העגום הזה: ישראל מצויה במשבר המים החמור בתולדותיה, והחמור ביותר לפחות ב־85 השנים האחרונות (מאז החל התיעוד המקיף של התחום). אנחנו נמצאים בעיצומה של שנת הבצורת הרביעית ברציפות - הסיכוי לארבע שנים רצופות עומד על פחות מ־2% - ומאגרי המים מדולדלים. הקווים האדומים של הכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף נחצו, והשנה האחרונה הסתיימה בגירעון של כ־520 מיליון מ"ק מים. המתמטיקה פשוטה: בעוד היצע המים ב־2008 עמד על 984 מיליון מ"ק, הביקוש הסתכם ב־1.5 מיליארד.

המצב הזה היה כמעט ידוע מראש. גם אם המומחים לא עמדו על חומרתו, זה כעשור לפחות שהם עוסקים בצורך למצוא מקורות מים נוספים על שלושת המאגרים הטבעיים. אחד הפתרונות המבטיחים הוא התפלת מים, ובדיוק לפני עשר שנים, ב־7 במרץ 1999, קיבלה הממשלה החלטה תקדימית: להתחיל להיערך להקמת מתקני התפלה לאורך החוף. הפרויקט יצא לדרך, ובאפריל 2002 נקבע היעד הקונקרטי: התפלה של כ־400 מיליון מ"ק בשנה עד סוף 2004.

מתקן להתפלת מיםצילום: בלומברג

שבע שנים חלפו מאז ההחלטה וחמש שנים עברו מאז הדד־ליין, ובישראל 2009 מותפלים כיום רק 153 מיליון מ"ק בשנה.

מתוך שישה מתקני ההתפלה המתוכננים לאורך חוף הים התיכון, פועלים רק שניים. המתקן באשקלון, שנפתח ב־2006, מתפיל 110 מיליון מ"ק בשנה, והמתקן בפלמחים, שפועל מ־2007, מתפיל 30 מיליון מ"ק. נוסף להם, באילת פועל מאז 1973 מתקן קטן, שתורם לשורה התחתונה עוד 13 מיליון מ"ק בשנה. עם הכמויות האלו, ברור לכל, אי אפשר יהיה להתגבר על גירעון המים הגדול.

לנוכח המצב המחמיר, לפני כחצי שנה החליטה הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית לניהול משק המים. אחד מתחומי הבדיקה המרכזיים של הוועדה הוא כישלון פרויקט ההתפלה. לצורך העניין הוקם צוות יועצים, בראשות הכלכלנים פרופ' יקיר פלסנר וגדי רוזנטל. לפני חודשיים הגיש הצוות לוועדה דו"ח המסכם את התנהלות הפרויקט ועומד, לראשונה, על כל הכשלים, הטעויות והחלמאויות שהובילו להחמרת מצב משק המים. המסמך ישמש, ככל הנראה, בסיס לחלק מהמסקנות של ועדת החקירה, שאותן היא אמורה להגיש עד ראש השנה.

חברי ועדת החקירה למשק המים. מימין: פרופ' יואב כסלו, פרופ' דן ביין ופרופ' יורם אבנימלךצילום: מיכה בריקמן

אחד הממצאים העיקריים במסמך מטיל חלק מהאחריות לכישלון על כל הממשלות האחרונות. מתברר כי הזיגזג בהחלטות הממשלה הנוגעות להיקף ההתפלה הוא אחת הסיבות המרכזיות לעיכובים בפרויקט. באפריל 2002, כאמור, הוחלט על התפלה בהיקף של 400 מיליון מ"ק מים בשנה; חצי שנה אחר כך, באוקטובר, ירד היעד ל־365 מיליון. כעבור עוד חצי שנה, באפריל 2003, דובר על 315 מיליון. בתוכנית האב של רשות המים, שגובשה ב־2006, הוצב יעד נמוך עוד יותר - 230 מיליון מ"ק מים עד 2010. כך נראות החלטות ממשלה שמתקבלות בשנים גשומות יחסית, בלי שהנוגעים בדבר נותנים את הדעת על הטווח הארוך באמת.

כשהגשם הפסיק לרדת ומצב משק המים החריף, שוב הבינו הגורמים האחראיים את גודל הצרה הצפויה, והעלו את יעד ההתפלה. במאי 2007 הומלץ לקבוע כי עד 2013 יותפלו 400 מיליון מ"ק בשנה, וחודש אחר כך כבר הוצב רף חדש - של 505 מיליון מ"ק. בקיץ 2008 זינק המספר ל־600 מיליון מ"ק עד 2013 ו־750 מיליון מ"ק עד 2020. מבולבלים? גם אנשי המקצוע.

אם זה לא מספיק, שלל תקלות נוספות תרמו לעיכובים בפרויקט: מבעיות משפטיות, דרך שיקול דעת מוטעה בבחירת אתרי ההתפלה ועד הערכות שגויות של בעלי המקצוע. כך נראית תמונת המצב של מתקני ההתפלה הישראלים, על פי הדו"ח של פלסנר ורוזנטל.

אשדוד: מסתבכים בבחירת האתר

מתקן ההתפלה באשדוד, שאמור לספק 100 מיליון מ"ק מים בשנה, נולד ב־2001. החלטת ממשלה קבעה כי המתקן יוקם בתוך שנתיים, ואולם כעת ברור כי אם הכל ילך כשורה מעתה והלאה, הוא יתחיל לפעול רק ב־2012.

על פי דו"ח פלסנר ורוזנטל, העיכובים בהקמת המתקן החלו במכרז הראשון. במכרז הראשון, שתוצאותיו פורסמו בסוף 2002, זכתה חברת VIA MARIS. ואולם הליך משפטי שנפתח נגד מקורות בעקבות בחירת החברה הוביל להחלפתה בחברה אחרת, Aashdod Desalination (המשותפת לחברות איוניקס וברן). מאוחר יותר החליטה מקורות לשלב בפרויקט את החברות GE וברן, ואולם מכיוון שההחלטה התקבלה ללא מכרז, גם היא גררה הליכים משפטיים. במאי 2008 פסק בית המשפט כי על מקורות לפרסם מכרז מסודר לבחירת כל השותפים בפרויקט. מכרז זה פורסם רק לפני כמה שבועות. ל"כלכליסט" נודע כי החברות ואוליה, ג'נרל אלקטריק, IDE ו־GES כבר רכשו את מסמכי המכרז.

אם זה לא מספיק, מקורות נאלצה להתמודד לאורך השנים הללו גם עם שינוי מבני, שעיכב את הקמת המתקן; כחלק מהשינוי הוקמה חברה־בת, מקורות ייזום, והיא קיבלה אחריות על פרויקט ההתפלה.

גורם נוסף ומשמעותי לעיכובים היה שיקול הדעת המוטעה בבחירת האתר. המתקן אמור היה לקום סמוך לתחנת הכוח אשכול, אך ביולי 2005 הגיעה מקורות למסקנה שהאתר אינו מתאים, והוחלט להעתיק את המתקן למתחם של חברת סולבר. עוד שנתיים של בדיקות נדרשו כדי להבין שגם האתר הזה אינו מוצלח, ולהחליט להקים את המתקן באזור התעשייה הצפוני של אשדוד.

2012 כבר כמעט מעבר לפינה, אבל בשורה התחתונה - המתקן באשדוד עדיין נמצא בהליכי מכרז.

חדרה: מסתבכים עם הירוקים

גם מתקן ההתפלה בחדרה אמור לספק 100 מיליון מ"ק מים בשנה. הוא יצא לדרך במכרז ביוני 2002, ואמור היה לקום בחולות קיסריה. כמו באשדוד, גם בחירת האתר הזה התגלתה כבעייתית, אם כי מסיבות אחרות. המשרד להגנת הסביבה, עיריית חדרה והארגונים הירוקים התנגדו נחרצות להקמת האתר בחולות, בטענה שמדובר במרחב טבעי נדיר שיש לשמר, וחלקו אף מוגדר גן לאומי.

הצוות בראשות פלסנר ורוזנטל העלה חשש נוסף כי בנייה בחולות תביא לזיהום מי התהום באזור. לפי הדו"ח, חרף הלחצים המשיכה הממשלה לקדם את מתקן ההתפלה, ורק בינואר 2003 החליטה למקם אותו סמוך לתחנת הכוח של חדרה. נדרשו עוד שנתיים עד לפרסום המכרז החדש, ועוד שנתיים עד לחתימת ההסכם עם החברה המבצעת, H2ID. מאז החלה החברה בעבודות בשטח, כך שלמעשה זהו המתקן החדש היחיד שנמצא כרגע בהקמה.

שורק: מסתבכים בהחלטות סותרות

גורלו של מתקן ההתפלה בשורק נגזר מהזגזוגים בקבלת ההחלטות הממשלתית. ב־2006 החליטה הממשלה לא לפתוח מכרזים נוספים להקמת מתקני התפלה, והרעיון להקים מתקן בשורק נקבר. ואולם ב־2007 שוב נקבעו יעדי התפלה גבוהים והתעורר צורך מחדש במתקנים חדשים. רק אז נסללה הדרך למכרז, שפורסם באפריל 2008 ואמור להיות מוכרע עד סוף השנה. את המתקן עצמו, אם הכל ילך כשורה, נוכל לראות רק ב־2012–2013.

אשקלון ופלמחים: מסתבכים עם הכדאיות הכלכלית

בסוף 2008 הציעו שני מתקני ההתפלה שכבר פועלים, באשקלון ובפלמחים, להגדיל את כמות המים שהם מייצרים ב־30 מיליון מ"ק מים בשנה, נוסף על 140 מיליון המ"ק שהם מספקים כרגע. גם הזכיין של המתקן העתידי בחדרה הציע להרחיב את היקף הייצור העתידי שלו ב־27 מיליון מ"ק.

הכוונות האלו מבטיחות, ואולם תנאי המכרז הורגים אותן: לפיהם, גם אם המתקנים ירחיבו את הייצור, בעלות שנאמדת בחצי מיליארד שקל, אסור יהיה לייקר את מחיר המים. המדינה התחייבה לרכוש מים במחיר של 2.6 שקל למ"ק עד 2027, וזה לא עתיד להשתנות. "המצב בשוק העולמי מעמיד בספק את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט", אמר ל"כלכליסט" גורם בתחום. "המדינה היתה יכולה לפתור את זה אילו היתה משלמת יותר לכל מ"ק, ובכך מפחיתה את תלות היזמים בגורמי מימון".