הקלטת הלוהטת מוורג'יניה והשמרנות האמריקאית

בשבוע שעבר נסעתי 14 שעות לעיירה סטנטון שבוירג'יניה כדי להעיד במשפט שעניינו גסויות. תושב העיר הועמד לדין באשמה שמכר בחנותו סרטים שבהם נראים גברים ונשים בוגרים מקיימים יחסי מין זה עם זה.

חשוב לי שתפנימו: בעיירה אמריקאית, בשנת 2008, התבקש חבר מושבעים בן 7 גברים ונשים לפסוק כי סרט שבו מבוגרים מקיימים יחסי מין זה עם זה הוא בלתי חוקי. התובע העירוני ריי רוברטסון טען כי סרטים מעין אלה עלולים להיות כה מסוכנים עד שאינם זכאים להיכלל בהגנה שמעניק התיקון הראשון המהולל לחוקה שלנו.

סטנטון היא מאותן ערים אמריקאיות קטנות שבהן התושבים ששים לעזור לאנשים זרים. כאשר נכנסתי לתחנת הדלק כדי לבקש הוראות נסיעה שאל אותי עובד התחנה מהיכן אני בא, לחץ את ידי, הציג את עצמו ובירך אותי על בואי לביקור בעמק שנאנדואה היפה. אבל לא יכולתי לשבת לשתות עמו כוס קפה. באתי לסטנטון כדי להגן על החוקה מפני שכניו - ומי יודע, אולי גם מפניו הוא.

מה כבר יכולים הסרטים הללו להכיל? מה הופך אותם למסוכנים כל כך בעיני התביעה של סטנטון? אילו קראו הסרטים להפיכה מאורגנת הם היו חוקיים. אילו נאמר בהם כי שחורים הם עצלנים, יהודים הם חמדנים וקתולים אינם נאמנים למדינה הם עדיין היו חוקיים. אם בסרטים היה נאמר כי שיטת שתי המפלגות שלנו היא מושחתת, ושחוקי הצנזורה בארצות הברית הורסים את הדמוקרטיה, גם אז הם היו חוקיים. אבל הסרטים שעל דוכן הנאשמים לא מציגים אף אחד מהדברים האמורים לעיל. ובכל זאת, השלטונות טענו כי הם כל כך מסוכנים עד שצריך לאסור על מבוגרים לקנות אותם.

ישבנים וחיוכים

בארה"ב. ב־2008. סרטים שמציגים מבוגרים מקיימים יחסי מין: בלי ילדים, בלי חיות. אפילו בלי סצינות של אונס מזויף. רק כמה שעות של ציצים, זקפות וישבנים. וגם שעות של חיוכים.

לצופה מהצד ההליך נראה פשוט: שוטר בעיר קטנה קונה די.וי.די של סרט פורנו ונותן אותו לתובע המקומי, שמכנס חבר מושבעים גדול, שמצביע בעד הגשת כתב אישום - ואיש עסקים קטן מוצא את עצמו מובל לבית המשפט.

זה כשלעצמו היה יכול להיות גרוע דיו.

חוברות פורנו. התביעה טענה כי השחקניות נראות צעירות מגילן ומכאן שהסרט מיועד לפדופיליםצילום: בלומברג

אבל משהו הרבה יותר מאיים התרחש כאן: משרד המשפטים הפדרלי היה מעורב בתהליך. עורך הדין מתיו בוזלי, אחד החברים בכוח המשימה המיוחד של משרד המשפטים למאבק בזימה, שימש תובע־שותף במשפט, אף על פי שלא היו בו אישומים פדרליים. התביעה נגד החנות הקטנה בעיר הקטנה סטנטון היא חלק מתוכנית גדולה יותר למלחמה בתועבה ברחבי המדינה. "הם בהחלט מתעניינים בתוצאות המשפט כאן", אמר התובע המקומי רוברטסון.

בצִלם של ג'פרסון ומדיסון

עכשיו בואו נכניס קצת אירוניה לסיפור.

סטנטון שבווירג'יניה ממוקמת רק כמה קילומטרים ממונטיצ'לו, ביתו של תומאס ג'פרסון - מחבר הכרזת העצמאות האמריקאית. העיר גם מרוחקת קילומטרים ספורים ממונטפלייה, ביתו של ג'יימס מדיסון, מי שכתב את החוקה האמריקאית.

למעשה, סטנטון עצמה היא עיר הולדתו של הנשיא וודרוו ווילסון, שהנהיג את ארצות הברית בזמן מלחמת העולם הראשונה. הספרייה הנשיאותית שלו שוכנת ברחוב נורת' קואלטר, שני רחובות מבית המשפט. אחוזתו של ג'יימס מונרו מרוחקת רק שעת נסיעה. סטנטון, שנוסדה לפני 300 שנה, אפופה אפוא בניחוח היסטורי. ההיסטוריה של החירות. המשפט שבו הוחלט אם מוכר מבוגר יכול למכור ללקוח מבוגר סרט שבו מבוגרים אחרים מקיימים יחסי מין זה עם זה נערך בצִלם של אבות הדמוקרטיה האמריקאית ג'פרסון ומדיסון. אם מישהו שם לב לאירוניה המדכאת שבדבר, הוא לא ציין זאת בקול.

התביעה טענה במשפט כי סרטי פורנו צריכים להיות אסורים מהסיבות האלה:

• הם מציגים התנהגות חולנית.

• הם פונים לאנשים חולים.

• צפייה בסרטים כאלה גורמת לאנשים לאונן, לצפות בעוד סרטים כאלה, לאנוס נשים ולהטריד מינית ילדים.

• האיסור על סרטים כאלה נחוץ כדי להגן על החברה האמריקאית מפני שחיתות מוסרית.

שלוש הטענות הראשונות פשוט אינן נכונות עובדתית. התביעה לא יכלה להוכיח את אמיתותה של אף אחת מהן, ולכן פשוט חזרה עליהן שוב ושוב. ואילו הטענה הרביעית היא לא יותר מאשר רטוריקה מתלהמת, החלטה מוסרית אישית שכל אמריקאי רשאי לקבל לעצמו. הרעיון שמישהו יכפה שיפוט מוסרי כזה על אמריקאי אחר הוא מבחיל.

אולם זה בדיוק מה שהתביעה עשתה: היא חזרה ושיקרה שוב ושוב בנוגע לשלוש הטענות הראשונות, והצהירה שחובת המושבעים היא לאכוף את הרביעית.

עניין "לא בריא" בסקס

בפועל התביעה השתמשה בטקטיקה החלקלקה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אף שהוכח כי כל השחקניות שהשתתפו ב"מכנסוני סוכר" עברו את גיל 18, טען הממשל כי אחת מהן נראית צעירה בהרבה (משום שיש לה חזה קטן, שיער ערווה מגולח וכיו"ב). מכאן, לפי טיעוני התביעה, שהסרט מיועד לפדופילים; הוא מעודד אותם להטריד מינית ילדים, ולכן הוא מסוכן עד כדי כך שיש לאסור את הצפייה בו.

השופט תומס ווד דחה טענה זו והזהיר את התביעה שלא תהפוך את המשפט לדיון על פורנוגרפיית ילדים. כאשר התביעה חזרה והתייחסה לנושא הילדים, כעס השופט עד כדי כך שאיים בביטול המשפט אם הדבר יימשך.

אבל ללא האסטרטגיה המזוהמת הזו לתביעה לא היה מה לומר. ה"מומחה" שלה לטראומה מינית, ד"ר מארי אן ליידן (שטענה כי "פורנו הוא הדבר המזיק ביותר לבריאות הנפש", וכי למכורים לפורנו "קשה יותר להיגמל מהתמכרותם מאשר למכורים לקוקאין"), לא הציגה שום מחקרים מדעיים שיתמכו בעמדתה. באופן דומה, התובע הפדרלי בוזל טען כי הסרטים נועדו לעורר "עניין לא בריא בסקס", ורוברטסון טען כי "בסטנטון לא היה שום דבר בלתי מוסרי עד שנפתחה החנות הזו", ושהיא "מזיקה לקהילה המקומית". הוא דחק במושבעים להגלות את החנות ואת המוצרים שהיא מוכרת: "שילכו למקומות שבהם מתירים דברים כאלה... למקומות שבהם לאנשים לא אכפת מהמוסריות או מההגינות של קהילתם... אל תהפכו את סטנטון ללאס וגאס".

לבסוף, כדי להחליט אם הסרטים מסוכנים, היה על המושבעים לצפות בהם. באור יום, כשהם לבושים לגמרי, יושבים ליד אנשים זרים, מיד אחרי ארוחת הבוקר, הם נאלצו לצפות בשלוש שעות של פורנו. חלקם מעולם לא צפו עד אותו יום בפורנו, והניחו, באופן הגיוני למדי, שיזכו למות ביום מן הימים בלי שיצפו בסרט כזה. באופן טבעי הם שנאו את החוויה שנכפתה עליהם על ידי הממשל. הם היו כנראה האנשים היחידים על פני כדור הארץ שאולצו על ידי ממשלתם לצפות בסרטים כאלה. לאחר מכן הם היו אמורים לדמיין אדם נורמלי שצופה בסרט במשך כמה דקות, להנאתו, עד שהוא מגיע לפורקן - ואז חוזר לחייו הנורמליים, לנישואיו הנורמליים ולחיי המשפחה הנורמליים שלו. לאחר שאולצו לצפות בסרט הוטל עליהם להחליט אם לשכניהם יותר לצפות בו מרצונם. האם זה הגיוני?

בסופו של דבר זוכה העובד שמכר את הסרט לשוטר, אבל בעל החנות הורשע במכירת חומרי תועבה. הוא ייענש. הוא כבר הוציא עשרות אלפי דולרים על הגנה משפטית. הוא נגרר לבית המשפט, איימו עליו בעונש מאסר כבד, והוא סומן כסכנה לשכניו ולילדיהם.

מסוכן יותר מנשק

האנשים שהרכיבו את חבר המושבעים יחזרו לבתיהם ולחייהם הרגילים. יהיה להם מעתה סיפור נחמד לספר לחבריהם. הם ראו סרטי פורנו שלא היו רואים לולא המשפט הזה. או שהם צפו בפורנו שדווקא מוכר להם היטב, רק בסביבה מאוד לא מוכרת.

אבל שבעת האנשים האלה החליטו שיש סרט מסוכן עד כדי כך עד שהוא מערער את בסיס הדמוקרטיה האמריקאית. הוא כל כך מסוכן, שחייבים לשרש אותו מהקהילה. חייבים להרחיק אותו ממבוגרים, שרשאים לנהוג, להצביע, לאחוז בנשק, לגדל ילדים, לעבור ניתוחים פלסטיים ולשרת בצבא.

הסרט הזה מסוכן עד כדי כך, פסקו המושבעים.

אז תושבי סטנטון, אנא מכם, אל תלחצו את ידי, אל תברכו אותי בבואי לעיירה הקטנה והיפה שלכם, ולעזאזל, אל תהיו ידידותיים כל כך. אני שונא את מה שעוללתם למדינתי. דחיתם את ג'פרסון, הכחשתם את מסורתו של מדיסון, ירקתם על אמריקה שאתם טוענים שאתם אוהבים כל כך.

בסיום המשפט צעדתי חזרה למלון שלי. סטיקרים על פגושי המכוניות קראו לי לתמוך בחיילים שלנו ולהביא את הדמוקרטיה לעיראק. ארזתי את חפציי ונהגתי למונטיצ'לו, כפי שתכננתי מראש. אבל לא הצלחתי ליהנות מהטיול במקום שבו הגה ג'פרסון את ארצות הברית של אמריקה.

הכותב הוא סוציולוג המתמחה במדיניות ציבורית ומיניות. הוא פרסם שישה ספרים על מיניות.