לפתוח תיק בבקשה

גבר מטופח בשנות ה־50 לחייו, שפם דק מעטר את פניו, לבוש בחליפת ארמאני שחורה, פוסע לאורך דוכני הקוסמטיקה בקומת הכניסה של חנות כלבו במרכז מנהטן. הגבר הוא סגן הנשיא להגנת נכסים תאגידיים בחנות, ושני בשרשרת הפיקוד במחלקת "מניעת האובדן" שלה - הנאבקת בשחיקת הרווחים כתוצאה מגניבות.

במחקר שנערך באוניברסיטת פלורידה הוערכה ה"התכווצות" בענף הקמעונאות בארצות הברית ב־2006 בכ־40 מיליארד דולר, תוצאה של גניבה על ידי לקוחות, עובדים וכנופיות פשע קמעונאי מאורגן - גנבים מקצועיים הגונבים סחורה בהיקף רחב כדי למכור אותה.

מניעת אובדן קיימת במידה מסוימת בכל רמה של קמעונאות, החל בחנויות הכל בדולר וברשתות זולות כגון וול־מארט וטארגט, וכלה בבתי עסק יוקרתיים כגון ברגדורף גודמן, ברניס וסאקס פיפת אבניו. אולם זהו פן של עולם הקמעונאות שעסקים רבים אינם ששים לפרסם, ולכן בחנות זו התעקשו שלא אזכיר את שמה או את שמות עובדיה.

סגן הנשיא גדל בהארלם ובברונקס, ועובד זה כ־30 שנה בתחום מניעת האובדן. "התחלתי כבלש בחנות בלונג איילנד", הוא מספר. "היה לי כישרון לזהות את 'הרעים'. הרי גדלתי איתם ואני יודע איך הם מתנהגים". כשהוא מתהלך על פני שדרת הבוטיקים בקומת הכניסה של החנות הוא מסתכל על המקום באופן שונה מאוד מהמבקר הממוצע. מבחר תיקי דולצ'ה וגבאנה הנחים על דוכן תצוגה הקרוב לאחת היציאות לרחוב הם ממש הזמנה לגנב להרים כמה ארנקים, שכל אחד מהם נמכר באלפי דולרים, ולברוח החוצה. בקבוקי בושם של כריסטיאן דיור המונחים על המדפים הפתוחים ליד הכניסה הם איום דומה. "ההזדמנות קיימת", מודה סגן הנשיא. "אבל זהו סיכון שההנהלה מוכנה לקחת כדי ליצור אווירה רגועה ומזמינה".

הוא עוזב את ארונות העץ המצוחצחים, את רצפות השיש ואת העמודים הרומאיים של החנות כדי לעבור לחלל מדרגות מטונף בעל רצפת לינוליאום. בתחתית המדרגות הוא דוחף דלת המובילה ל"מתחם ההגנה על הנכסים", רשת מחילות של משרדים תת־קרקעיים נטולי חלונות, ונכנס לחדר שעל דלתו כתוב "חדר מצלמות". החדר מואר באור הקורן מ־20 מסכי טלוויזיה הממלאים את אחד הקירות מהתקרה עד הרצפה. מעל גבי המסכים ניבטות תמונות של הלקוחות המסתובבים בחנות הענקית, שברובם לא מודעים לכך שכיפות המראה הצמודות לראשי העמודים ולתקרות מסתירות מצלמות צבע ברזולוציה גבוהה המתעדות כל צעד שלהם. את מאות המצלמות המפוזרות ברחבי החנות אפשר לסובב ב־360 מעלות בעזרת ג'ויסטיקים בשליטה מרחוק, וביום שבו ביקרתי בחנות הפעילו אותן שלושה סוכני מניעת אובדן שישבו, לבושים בחליפות ובעניבות, ליד לוחות בקרה קטנים במשרדים התת־קרקעיים.

מומחי מניעת אובדן טוענים כי הם נמנעים מכל ניסיון לקבוע פרופיל לאיתור חשודים פוטנציאליים, שכן הניסיון מלמד שהגנבים יכולים להיות גברים או נשים, לבנים או שחורים, צעירים או מבוגרים, עניים או עשירים. (השחקנית וינונה ריידר משמשת דוגמה בולטת לעיקרון זה: ב־2001 היא נעצרה בסאקס פיפת אבניו בבוורלי הילס, והורשעה בגניבת פריטי מעצבים בשווי של יותר מ־5,000 דולר, ובהם חולצה של איב סן לורן, גרביים של דונה קארן, אביזרי שיער של פרדריק פקאי, שמלה של גוצ'י ותיק של דולצ'ה וגבאנה; וב־2006 הודה קלוד אלן, אז יועץ מדיניות הפנים הבכיר של הנשיא ג'ורג' בוש, בגניבת מאות דולרים על ידי החזרות כוזבות של מוצרים לחנויות טארגט). תחת זאת, מאמנים את הסוכנים לזהות התנהגויות המסגירות כוונה לגנוב: בחירת סחורה בלי לשים לב למידה או למחיר, מישוש קפדני של התפרים בבגדים בחיפוש אחר זמזמים, או סריקת התקרות והקירות במאמץ לאתר מצלמות אבטחה. גברים העורכים קניות לבד ונושאים תיק כלשהו תמיד מושכים את תשומת לבם של הסוכנים, כי ההנחה היא שרוב הגברים ילכו לקניות רק אם האשה או החברה גוררת אותם.

גנב המשקפיים נתפס

לשם הדגמה, הראה לי אחד מסוכני המצלמות של החנות קלטת מעקב שצולמה שלושה שבועות קודם לכן ומתמקדת בגבר לבן, לבוש היטב ובעל שיער מאפיר, הנושא תיק יקר. האיש מדד משקפי שמש מעוצבים בשווי 300 דולר לזוג, שהוריד ממתקן מסתובב. שום דבר בהתנהגותו הרגועה לא העיד על היותו גנב. אך בכל פעם שהאיש הוריד זוג משקפיים לאחר שמדד אותם, הוא קיפל אותם והניחם על הדלפק לפני שבחר עוד זוג למדידה. "לא עושים את זה כשמודדים משקפיים", ציין סוכן המצלמות. "לא מקפלים את המשקפיים".

היה די בכך כדי לשכנע את הסוכן שצריך להמשיך לעקוב באמצעות המצלמה אחר האיש, שבסופו של דבר אכן הכניס זוג משקפיים לכיס פנימי בז'קט שלו. אחר כך הגניב בנונשלנטיות עוד שלושה זוגות לכיסיו, ואז בחר במסלול עוקף ליציאה מהחנות - עלה שתי קומות במעלית ומיד אחר כך ירד במדרגות הנעות - בניסיון לנער מעליו את הבלשים שידע כי אולי עוקבים אחריו. אולם בלשי המצלמות לא איבדו אותו בין הקונים, וביציאה לרחוב כיתרו אותו כמה סוכנים למניעת אובדן (הם תמיד פועלים רק כאשר ברור שהגנב מתכוון לעזוב בלי לשלם). הוא נלקח לחדר חקירות לתשאול, ובחיפוש בכליו התגלתה "שקית בוסטר" - שקית קניות רגילה שמצופה מבפנים בנייר אלומיניום כדי לנטרל את מערכות האזעקה המותקנות ביציאה מחנויות. הסוכנים מצאו אצלו גם סכין ומגזרי תיל, חליפת ראלף לורן, שעליה לא שילם, ורשימת פריטים נוספים לגניבה. לחגורתו היה מוצמד אקדח הלם שהוסווה כטלפון סלולרי.

הוא הוחזק באחד מתאי הכליאה של המתחם עד להגעת המשטרה. סגן הנשיא סיפר לי שהתברר כי הוא חבר בקבוצת פשע קמעונאי מאורגן המנוהלת על ידי מאפיונרים רוסים.

מכשיר הקשר המונח על השולחן לצד זוג אזיקים מצפצף לפתע. מוכר באחד מבוטיקי הג'ינס בקומה העליונה מדווח כי הוא מריח ריח חזק של דיו בתאי המדידה - סימן לכך שייתכן כי מישהו מנסה להסיר מאחד המוצרים את תוויות האבטחה המיוחדות, שתוכננו כך שישחררו פיגמנטים מכתימים של דיו בעת ניסיון להסירם לא באמצעות מתקן מיוחד שברשות צוות החנות. כיוון שהתקנת מצלמות אבטחה בתאי מדידה היא בלתי חוקית, לעתים קרובות גנבים מנוסים מסירים אמצעי אבטחה ממוצרים בתוך התאים.

אחד מסוכני המצלמות לוחץ במהירות על רצף מקשים במקלדת שלו ומעלה תמונה של הצד החיצוני של תאי המדידה של הבוטיק. "יש לנו 39 ב־45", הוא פולט לתוך מכשיר הקשר שלו, בהשתמשו בקוד לגניבה הנמצאת בעיצומה. ההתראה נשמעת באוזניות כל אנשי הביטחון המסתובבים בקומות המכירה. בתוך שניות מופיעה במסך אחת מעשרות הבלשים המוסווים של מחלקת מניעת האובדן - אשה שחורה בגיל העמידה, שנושאת שקית קניות - נכנסת לאזור תאי המדידה. כמה שניות אחר כך היא יוצאת ומאשרת בקשר שאכן באחד מהתאים אשה מסירה תוויות אבטחה ממכנסי ג'ינס, ומוסרת תיאור שלה (דלתות התאים תוכננו כך שעובדי החנות יוכלו להציץ פנימה). היא מתריעה, עם זאת, כי לא ראתה את האשה ממש מכניסה זוג מכנסיים לתיק שלה.

אחרי כדקה יוצאת מתאי המדידה אשה צעירה התואמת את תיאור החשודה בעודה נושאת תיק קנבס גדול. הסוכן מזיז את הג'ויסטיק שעל המקלדת שלו, והמצלמה מסתובבת שמאלה וקולטת את החשודה נכנסת למעלית. הוא מקיש על עוד כמה מקשים, ובמסך מופיעה תמונה של האשה ממצלמה המוסתרת בתקרת המעלית. כשהיא יוצאת מהמעלית בקומת הכניסה הוא מקיש שוב על המקלדת, ומעלה תמונה שלה משוטטת על פני תצוגת הבשמים לכיוון דלתות היציאה.

סוכן המצלמות נוטל את מכשיר הקשר שלו ופונה לשומרים שליד היציאה. "תשיגו עליה 20", הוא אומר, קוד שמשמעו "תבררו את המיקום שלה". "אסור לנו לעצור אותה", מסביר לי סגן הנשיא. "אנחנו צריכים עד ראייה שממש ראה אותה מכניסה משהו לתיק או תיעוד של הפעולה במצלמות. אחרת, אם אנחנו טועים, אנחנו בצרות גדולות. הגנה מפני תביעה יכולה לעלות עשרות אלפי דולרים, ופיצוי עונשי עולה אפילו יותר. אם לא ראינו את זה - זה לא קרה". הוא רוכן קדימה כדי לבדוק את המסך. "אין הרבה משקל בתיק שלה", הוא אומר, מהורהר, "אבל...".

האשה יוצאת החוצה. אחד מסוכני המצלמות נעזר במצלמה התלויה על חזית החנות כדי לקלוט את תנועתה גם מחוץ לחנות. הוא משתמש בזום כדי לעקוב אחריה במעלה הרחוב. "לפעמים הם חוזרים על עקבותיהם", אומר סגן הנשיא. האשה נעלמת בהמון. "אנחנו לא אוהבים לתת להם ללכת", הוא אומר בצער, "אבל אם הם מצליחים פעם אחת, הם תמיד חוזרים. ועכשיו הפנים שלה צרובות לנו בזיכרון. אנחנו נתפוס אותה בפעם הבאה".

לחזות. למנוע. להגן

לאורך שלושת ימי הכנס נכחו המשתתפים בהרצאות בנושא המטריד את התעשייה בשנים האחרונות: הפשע הקמעונאי המאורגן. איש בתחום מניעת האובדן אינו יכול לומר מתי בדיוק החלו הגנבים להתארגן בכנופיות מקצועיות, אך ישנה הסכמה כללית על כך שאחד הראשונים להצביע על התופעה היה קינג רוג'רס, שפרש ב־2001 מתפקידו כראש תוכנית ההגנה על נכסים של רשת טארגט, וכעת מנהל חברת ייעוץ משלו, קינג רוג'רס גרופ. נמוך ורהוט, רוג'רס (63) הוא מרצה קבוע בכל כנס מניעת אובדן בארה"ב, והוא הקרוב ביותר לכוכב בתעשייה שלרוב מאופיינת בחשאיותה. רוג'רס עבד במשך תקופה קצרה בסוכנות הפדרלית לביטחון לאומי, ובסוף שנות השישים החל לעבוד כראש מחלקת ההגנה על נכסים בסטרוברידג' אנד קלותייר, רשת בתי כלבו אזורית בפילדלפיה.

באותם ימים היתה אבטחת החנויות הרבה פחות הייטקית: בלי מצלמות, בלי ניטור וידיאו חי. הסוכנים היו חייבים לאלתר ולהתחבא בין מתלי הבגדים או בתוך קופסאות ריקות כדי לערוך מעקב. "אני זוכר שהייתי שוכב ברווח שבין התקרה לתקרה האקוסטית, אחרי שניקבתי חור באריח שבתקרה כדי שאוכל להציץ דרכו", סיפר לי רוג'רס. "לעתים קרובות לא היו לנו אפילו מכשירי קשר, אז היית צריך למצוא דרך לאותת לשותף שלך, שנמצא איפשהו בקומת המכירות, שהאדם שאתה עוקב אחריו בדיוק החביא משהו בכיס או בתיק. היית מפיל משהו בעדינות מהתקרה, בדרך כלל פיסת נייר קטנה. זה היה הסימן לעצור את החשוד". כשצוות האבטחה איתר גנב, הם לרוב נקטו מה שרוג'רס מכנה שיטת ה"שוטרים וגנבים" - מעקב אחר החשוד אל תוך הרחוב וניסיון לעצור אותו שם. אבל במנוסתם היו הגנבים מתפרצים לעתים קרובות לכביש סואן ונתקלים במכונית נוסעת, או מפילים תוך כדי ריצה עובר אורח תמים, והקמעונאים היו אחראים לכל פגיעה שנגרמה.

תקריות כאלה אילצו את המנהלים לנקוט עד מהרה גישה מונעת יותר. בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים החלו חנויות רבות להתקין מצלמות במעגל סגור וטכנולוגיית מעקב אלקטרוני אחר פריטים - אותם זמזמים שאפשר להצמיד לבגדים או להשחיל בין עמודים בספרים, המכילים סליל מגנטי קטן שמפעיל אזעקה ביציאה מהחנות. למרות יעילותה המוטלת בספק עדיין נעשה שימוש רב בטכנולוגיה זו.

הבעיה היא לא רק שאזעקות שווא הן תכופות כל כך (מי מאיתנו לא הפעיל אזעקה ביציאתו מחנות, ושומר עייף מיהר לנופף לו להמשיך בדרכו?), ושהגנבים למדו לנצח את המערכת בעזרת שקיות עם ציפוי אלומיניום פנימי, אלא שהאזעקה נשמעת רק אחרי שהגנב יוצא משערי החנות. "אם יש להם סחורה בכמויות שהם מתכוונים למכור, הם פשוט ימשיכו ללכת", אומר רוג'רס. וכיוון שהקמעונאים אסרו על הסוכנים לרדוף אחרי הגנבים, הסחורה אבודה.

זירת הפשעצילום: אי פי אי

הגנבים מתארגנים

ב־1980 הבחין אחד הבלשים של רוג'רס בסניף פרברי של סטרוברידג' אנד קלותיר בצוות של ארבעה אנשים בעודם גונבים חולצות גברים. שניים מהם עמדו בתצפית בעוד השניים האחרים דחסו בגדים, בעודם תלויים על הקולבים, אל תוך שקיות אשפה שחורות ענקיות. הגנבים ברחו מהחנות לפני שאפשר היה לעכב אותם, אבל הבלש הספיק לרשום את מספר לוחית הרישוי שלהם. היקף הגניבה והתעוזה של הגנבים עוררו את חשדו של רוג'רס כי מתרחש כאן משהו שהוא מעבר לגניבה אקראית רגילה. בשבוע שלאחר מכן נצפה בסניף אחר של הרשת עוד צוות גנבים שהשתמש באותה שיטה, ורוג'רס גייס את עזרתו של ידיד במשטרה ואיתר את הגנבים בבניין מגורים בפרובידנס, רוד איילנד.

התברר שהם חברים בכנופיה דרום אמריקאית שנהגה לגנוב בגדי מעצבים מבתי כלבו ומבוטיקים מבוסטון ועד אטלנטה. "בסופו של דבר למשטרה היו די ראיות כדי להאשים אותם בסעיפי גניבה חמורים הרבה יותר מאשר רק גניבה מחנויות", אומר רוג'רס. "היה די בכך כדי לגרום לפיזור הכנופיה".

ב־1984, כשרוג'רס הצטרף לרשת חנויות טארגט כסגן נשיא למניעת אובדן, עדיין לא הכירו בכך שחנויות מוזלות נופלות גם הן קורבן לפשע קמעונאי מאורגן. "גם לי זה לא היה ברור מיד", מודה רוג'רס. "בבתי הכלבו התמקדו הכנופיות בבגדים יקרים ובאביזרי מעצבים, אבל בטארגט הם גנבו מוצרים עממיים: משככי כאבים ללא מרשם, סרטי צילום, סוללות, תחליפי חלב לתינוקות, קונדומים, מוצרים להלבנת שיניים" - כל פריט קטן שקל למכור מחדש.

"לא הבנתי איך יש שוק שניוני למוצרים האלה", אומר רוג'רס, "אבל התברר שיש". חנויות כמו טארגט, וול־מארט וקיימארט היו תחנות מועדפות על כנופיות הפשע הקמעונאי, שנסעו מחנות לחנות וממדינה למדינה וגילחו מדפים שלמים של סחורות. לקמעונאים נהיה כל כך קשה לשמור על סכיני הגילוח במלאי, עד שחנויות החלו לשים אותם בתצוגה מאחורי הקופות או להתקין מנגנוני דחיפה ושליפה מורכבים המשחררים רק אריזה אחת בכל פעם. רוב הקמעונאים הגדולים גם נועלים כיום את תצוגת תחליפי החלב לתינוקות ואת מוצרי הלבנת השיניים, כמו גם את תוכנות המשחקים ואת נגני ה־mp3.

באמצע שנות התשעים היתה טארגט הקמעונאית החמישית בגודלה במדינה, עם מכירות בשווי 21 מיליארד דולר בשנה. הרשת אינה מפרסמת נתונים מדויקים, אך שיעור ההתכווצות הממוצע לקמעונאים הוא בין 1% ל־2% ממחזור המכירות שלהם, כך שאומדן שמרני של הפסדי טארגט ב־1995 הוא 210 מיליון דולר. כדי להיאבק בהפסדים הללו הקים רוג'רס צוות חקירות לאומי שהתמקד בפשע הקמעונאי המאורגן. "היו לנו עשרות סוכנים ברחבי המדינה", אומר רוג'רס. "היו להם שני תפקידים. אחד היה לחקור את הגנבים המקצועיים ואת הנוכלים המקצועיים, ששילמו בצ'קים ללא כיסוי והשתמשו בכרטיסי אשראי גנובים. התפקיד השני היה לאמן אנשי אבטחה כיצד להגיב כשהם מזהים כנופיית פשע קמעונאי מאורגן בפעולה". במקום לעצור את הגנבים, הונחו הסוכנים להניח להם לצאת מהחנות בעודם חושבים שלא הבחינו בהם, ואז לעקוב אחר מכוניתם.

מבצע "חלום אמריקאי"

כך גילו רוג'רס וצוות החקירות שלו שהסחורה הגנובה עוברת דרך שרשרת אספקה מאורגנת מאוד, שלרוב התחילה במאות שוקי פשפשים שצצו בפרברי הערים ברחבי ארה"ב. מוכרים בשוקי הפשפשים היו קונים סחורה גנובה מגנבי החנויות ומציגים כמה דוגמאות בדוכניהם, "כתכסיס שיווקי", מסביר רוג'רס. "הקונה בשלב הבא, 'קונה הביניים' - לעתים תכופות אסיר לשעבר - היה בא לשוק הפשפשים בחיפוש אחר מוצרים. כשקונה כזה ראה חפיסת כדורי טיילנול לשיכוך כאבים על אחד הדוכנים הוא היה שואל את המוכר: 'אתה יכול להשיג לי עוד טיילנול בחפיסות של 50 כדורי ג'ל?'". אם לא היה למוכר את המוצר המבוקש במלאי, הוא היה אומר לגנבים שלו מה לגנוב. "היינו תופסים כל

הזמן גנבים עם רשימות מדויקות של מוצרים לגניבה", אומר רוג'רס.

בשלב הבא נהג קונה הביניים למכור את המוצרים ל"מכבסת סחורות" - מחסנים בשטח כמה מאות מ"ר, מלאים בעובדים בלתי חוקיים שתפקידם להסיר את מדבקות המחיר, את תגיות האבטחה ואת התוויות המסגירות את חנויות המקור. מוצרים דוגמת תחליפי חלב לתינוקות אוחסנו לעתים במכבסות הסחורות עד לאחר תאריך התפוגה שלהם, ובמקרים אלה היו העובדים משנים את התאריך המוטבע על אריזות המוצרים (ב־2001 עצרו הרשויות בטקסס כנופיית פשע קמעונאי מאורגן שאחסנה תחליף חלב לתינוקות בשווי מיליון דולר במוסכים שורצי מכרסמים ובטמפרטורה לא מתאימה). רוג'רס וצוותו גילו כי המוצרים המכובסים נעטפו בניילון נצמד והונחו בקופסאות קרטון כדי שייראו כאילו נקנו מהיצרן, ואז נמכרו לסיטונאים מושחתים, שערבבו את הסחורה הגנובה עם מוצרים שנרכשו באופן חוקי, וכך מכרו אותה בחזרה לקמעונאים - לעתים תכופות לאותה חנות שממנה נגנבו במקור.

ב־1998 החלה טארגט לחקור כנופיית פשע קמעונאי באטלנטה, שגנבה מחשבים, מכשירי די.וי.די, מערכות סטריאו, טלוויזיות ובגדים, וכן תרופות ללא מרשם וסכיני גילוח. סוכני טארגט גילו שבקבוצה חברים 30 מהגרים פקיסטנים, רובם בלתי חוקיים, ששלחו את הסחורה הגנובה למפעלי כיבוס ואריזה מחדש גדולים בניו יורק, במרילנד ובפקיסטן. "פנינו למשטרת אטלנטה ולמשרד השריף המחוזי", מספר רוג'רס, "ולבסוף הצלחנו גם להכניס את ה־FBI לתמונה, כי לפחות אחד מהאנשים המעורבים היה שוטר, ולכן זה נהפך למקרה של שחיתות ציבורית". ה־FBI פתח במבצע "חלום אמריקאי", שבסופו נעצרה אחת מכנופיות הפשע הקמעונאי המאורגן הגדולות בארה"ב, שהעסיקה יותר מ־200 גנבים מקצועיים, שגנבו סחורה בשווי 200 אלף דולר מדי יום מכמה רשתות.

מצליבים טביעות אצבע

רוג'רס פרש מטארגט ב־2001 ואת מקומו כראש מחלקת הגנת נכסים תפס בראד ברקי, גבר גבוה וצנום בן 52 שעבד כסוכן FBI וכעורך דין לפני שרוג'רס גייס אותו כחוקר בסוף שנות התשעים. כשמונה לראש מחלקת הגנת נכסים, היה לברקי רעיון מהפכני: להקים מעבדת זיהוי פלילי במטה החברה כדי להילחם בכנופיות הפשע הקמעונאי. "אנחנו מציאותיים", הסביר לי ברקי לאחרונה, כשנפגשתי עמו במטה טארגט במרכז מיניאפוליס. "עבירות רכוש לרוב אינן בעדיפות גבוהה אצל רשויות החוק, והן גם לא צריכות להיות. לכן הגישה שלנו היא שאם אנחנו יכולים לעשות את עבודת השטח - לנתח את צילומי הווידיאו, את טביעות האצבעות ואת המידע הממוחשב - ואז להגיש הכול מוכן לסוכנויות אכיפת החוק, הן לא יצטרכו להשקיע זמן ומאמץ רבים".

מעבדות הזיהוי הפלילי של טארגט ממוקמות בפארק תעשייתי, מרחק 20 דקות נסיעה צפונית למרכז מיניאפוליס. ריק לוטנבך, מנהל השירותים המשפטיים של רשת טארגט, ערך לי סיור במקום. עברנו דרך סדרת דלתות מוגנות בסיסמה, שבכל אחת מהן הקיש לוטנבך קוד אישי לפתיחה. "אי אפשר שפשוט ניכנס לארון בקצה החנות של טארגט ושם תהיה מעבדת זיהוי פלילי", הוא הסביר. "המתקן חייב לעמוד בתקנים הממשלתיים כדי שהראיות שלנו יהיו קבילות".

נלקחתי לחדר גדול וחסר חלונות בקצה המסדרון הראשי - שם פועלת מעבדת טביעות האצבעות של טארגט. "אין לנו קישוריות למאגרי מידע המכילים את ההיסטוריה הפלילית של אנשים, כי אנחנו גוף פרטי", אמר לוטנבך, "אבל אנחנו יכולים להצליב אירועים כדי לתפוס פושע או כנופיית פושעים ולהעביר את המידע לרשויות החוק".

לוטנבך סיפר לי על מקרה שאירע לאחרונה, שבו חשדו סוכניו באדם מסוים שנהג לגנוב מחנויות טארגט באריזונה. מצלמת אבטחה קלטה אותו שם כמה פריטים בעגלת קניות, אבל האיש, שכנראה היה מודע למעקב אחריו, עזב את העגלה ויצא מהחנות. סוכני מניעת האובדן מיהרו לעגלה שנטש החשוד, לקחו את אחד הפריטים שבהם נגע, קופסת ממחטות, ושלחו אותה למעבדת טביעות האצבעות של הרשת. במקביל בדק צוות החקירות אם האיש מוכר סחורה גנובה ב־eBay, לאחר שפרסומים חדשים באתר המכירות המקוון התאימו למוצרים שהיה ידוע כי הוא נוהג לגנוב. כדי לבסס את חשדם, ביצעו הסוכנים "רכישה מבוקרת" מהמוכר האלמוני ב־eBay - מארז די.וי.די של סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס". הניתוח במעבדה הוכיח כי טביעות האצבעות על קופסת הממחטות זהות לאלה שעל מארז הדי.וי.די. הרשת העבירה את טביעות האצבעות למשרד התובע המחוזי, והאיש הורשע בסחר בלתי חוקי בסחורה גנובה ובעבירות מחשב.

בחדר שליד מעבדת טביעות האצבעות נמצאת מעבדת ניתוח הווידיאו, חדר קטן עמוס במחשבים ובציוד צילום משוכלל. שני סוכנים ישבו ליד מחשב והשוו תיעודים ממצלמות אבטחה. לוטנבך הסביר שכדי שרשויות החוק יפעלו במקרה של גניבה, על טארגט לבסס את חומרת הפשעים. "לשם כך, עלינו לבסס את היקף פעילות הפושעים ברחבי אזור גיאוגרפי מסוים, או לפחות להראות שחשוד אחד מעורב בכמה מקרים".

חנויות המשכון הגדולות בעולם

לאחר מכן הראו לי את מעבדת המחשבים המשפטית. כאן יושב ברנט פאק, גבר מוצק ומזוקן המכהן כחוקר המחשבים הבכיר בטארגט ומנתח מתקני אחסון דיגיטליים שנלקחו מאנשים החשודים בהשתייכות לכנופיות פשע קמעונאי — מכשירי בלקברי, כרטיסי זיכרון למצלמות, טלפונים ניידים, שרתים עסקיים ומחשבים שולחניים. פאק הצטרף לטארגט לפני שלוש שנים, לאחר תקופת שירות בצבא ארה"ב - שם, כחלק מיחידה לחקירות פשעי מחשב, הוא ניתח תמונות שצילמו חיילים בכלא אבו גרייב.

ברקי הקים את מעבדת הזיהוי הפלילי של טארגט לפני חמש שנים כדי להילחם במחסני סחורות ובמכבסות סחורות מהסוג שחשף קינג רוג'רס בשנות התשעים. אולם אז החלו להתברר ממדי הסחר האלקטרוני בסחורות גנובות, המשגשג באמצעות eBay, קרייגסליסט ואתרי סחר אלקטרוני נוספים, שבהם יכולים הגנבים לפעול באנונימיות גמורה. המוכרים ב־eBay ובאתרים אחרים אינם נדרשים לספק מידע אישי, וב־eBay מסבירים כי "דרישה כזו לא תתרום למניעה יעילה של מכירת סחורה גנובה, ולעומת זאת תחשוף מוכרים מקוונים הגונים לסיכון של גניבת זהות".

"האתרים הללו נהפכו בן לילה לחנויות המשכון הגדולות בעולם", אומר נייט גרביס, סגן נשיא בטארגט. "פעם היית גונב מערכת סטריאו, הולך לשכונה גרועה ומוכר אותה תמורת עשרה סנטים עבור כל דולר, וגברת סמית המהוגנת, שבחיים לא היתה מסתובבת בחלק הזה של העיר, לעולם לא היתה מגיעה לסחורה הזו. היום אתה גונב מוצר בכמויות, מציע אותו באתר, מרוויח 60–70 סנט על כל דולר - כי נפטרת מהמתווך - וגברת סמית יושבת ליד שולחן האוכל שלה בנעלי בית ועושה קניות".

לדברי ברקי, היקף המכירה המקוונת ללקוחות מבוססים שינה את תמהיל המוצרים שגנבים גונבים מהחנויות. במקום תחליף חלב לתינוקות, סכיני גילוח ותרופות ללא מרשם, הגנבים מחפשים עכשיו מוצרים אלקטרוניים קטנים ומכשירי חשמל ביתיים. שואבי אבק של דייסון, שנמכרים בחנויות במחיר 300 עד 500 דולר, נהפכו לאחד המוצרים הגנובים המבוקשים ביותר באתרי מכירות פומביות. את שואבי האבק גונבים הגנבים בדרך כלל בטקטיקה של החלפת תוויות: קונים שואב אבק זול תמורת 39 דולר, מסירים את הברקוד ומדביקים אותו על שואב של דייסון שמחירו גבוה פי עשרה.

הסכנה הגדולה ביותר: העובדים

השעה 15:20, וסגן הנשיא להגנת הנכסים התאגידיים בבית הכלבו במנהטן משלים עם העובדה שנתן לגנבת הג'ינס לצאת מהחנות. עכשיו הוא נכנס לחדר הסמוך, שעל אחד מקירותיו 12 מסכי מחשב המקרינים תמונות של כמה ממוכרי החנות מסכמים חשבונות, מסדרים בגדים על קולבים ומשוחחים עם לקוחות. הוא עוצר לצפות במסך. "הם מעניינים אותנו", הוא אומר, "כולם סומנו למעקב".

למרות ההתמקדות הנוכחית של תחום מניעת האובדן בפשע קמעונאי מאורגן ובמסחר אלקטרוני בסחורה גנובה, בעיית הגניבות הגדולה ביותר שעמה מתמודדים הקמעונאים היא דווקא פנימית: פעולתם של עובדים בעלי אצבעות זריזות. גניבות על ידי לקוחות מהוות כ־32% מאובדן ההכנסות בשל גניבות; גניבות של עובדים מהוות כמעט 47% (אף שמומחים רבים טוענים כי הנתונים הללו מוטים, שכן כנופיות פשע קמעונאי מאורגן החלו לגייס עובדים כשותפים לפשע, ואפילו לשלוח חברי כנופיה למצוא עבודה בחנויות). כך או כך, ב־2006 גנבו עובדים בחנויות סחורה בשווי כ־19 מיליארד דולר ממעסיקיהם, וזו הסיבה שמחלקות מניעת אובדן רבות משקיעות לא פחות זמן במעקב אחר עובדיהן מזה שהן משקיעות במעקב אחר הלקוחות.

אחד הסוכנים מצביע על מסך שבו נראה מוכר בשנות ה־30 לחייו, נקרא לו ג'פרי, מסדר ערימות של חולצות טריקו וסוודרים באחת הקומות העליונות של בית הכלבו. "תמרור האזהרה הראשון לגביו היה העובדה שהיו לו יותר החזרות מוצרים בלי קבלה מאשר לכל מוכר אחר במחלקה שלו", הוא מספר. "לכל אחד אחר במחלקה היו כשלוש החזרות כאלה בשבוע. לו היו חמש ביום".

זה היה ארבעה חודשים מוקדם יותר, בפברואר. מאז עקב צוות מניעת האובדן אחרי כל פעולותיו של ג'פרי בעזרת תוכנת "דיווח פעילות חריגה", המותקנת בכל הקופות הממוחשבות ומחפשת עסקאות יוצאות דופן. הצוות גילה שג'פרי רשם החזרות של סחורה שמעולם לא יצאה מהחנות, ואז העביר את האשראי לכרטיס שלו. הוא גם הנפיק כרטיסי מתנה אלקטרוניים בסכומים של עד 5,000 דולר ונתן אותם לשותפים, שבאו לחנות וקנו סחורה. בעזרת מצלמות המעקב התברר עוד כי ג'פרי נהג לבחור בגדים מהקולבים, להסיר מהם את תגיות האבטחה ולהשאיר אותם בחדרי ההלבשה כדי שחבריו יבואו לאסוף אותם בזמנים שנקבעו מראש. בארבעת החודשים שבהם היה תחת מעקב, גנב ומעל ג'פרי בסכום של כ־100 אלף דולר.

המנהל מביט בשעונו. השעה היא 15:30. הגיע הזמן לעצור את ג'פרי. שני סוכני מניעת אובדן נכנסים לחדר: אשה בחצאית שחורה וגבר בעל מבנה גוף של שרירן. הגבר ניגש למסכים ומזיז את המצלמה כך שתמשיך לעקוב אחרי ג'פרי בקומת המכירות. "אני מת לעצור אותו", הוא אומר. "זה מגיע לו כבר הרבה זמן".

"האינסטינקט שלך הוא לפעול מהר", מסביר לי המנהל. "אתה רוצה לעצור אותו בפעם הראשונה שאתה תופס אותו גונב. אבל חייבים סבלנות". סיבה אחת לכך היא שצוות מניעת האובדן צריך לבנות תיק פלילי מוצק. סיבה נוספת היא הצורך לברר אם עבד בשיתוף פעולה עם מוכרים נוספים בחנות. "בסדר", אומר סגן הנשיא להגנת נכסים תאגידיים לשני הסוכנים שהתנדבו לעצור את ג'פרי: הגבר השרירי ואדם ממושקף בסוף שנות ה־20 לחייו שהוא החוקר הראשי של החנות. "אתם חייבים להיות מוכנים לכך שהוא יכחיש הכול". הסוכנים מהנהנים. "אם הוא יתחיל לכעוס ולהכחיש הכול, מה תעשו? כי ברגע שאתם ניגשים אליו, הוא יידע במה מדובר". הסוכן השרירי משיב שההכחשות של ג'פרי לא יסיחו את דעתו. שני הסוכנים עולים למעלה כדי לבצע את המעצר, ויתר צוות מניעת האובדן מצטופף מסביב לצג כדי לצפות.

על המסך נראה ג'פרי מסדר את ערימות הבגדים שעל השולחן, ולפתע מגיחים שני סוכני מניעת האובדן מצדו הימני של המסך. ג'פרי נעצר, מביט בהם, ועיניו נפקחות לרגע לרווחה. הוא מחייך ולוחץ את ידי הסוכנים שהושטו לו (מאוחר יותר סיפר החוקר הראשי לעמיתיו על המעצר: "אמרתי לו, 'אתה מוכן לבוא איתי בבקשה?' הוא היה רגוע אבל מפוחד. אפשר היה לראות לפי האופן שבו השפתיים שלו קצת החווירו".) כשסוכן אחד מאחוריו ואחד לפניו, ג'פרי הלך אל המעלית, ואז ירד למתחם הגנת הנכסים שבמרתף. כשהשלושה עברו על פני דלתו הפתוחה של חדר המצלמות, עזבה האשה בחצאית השחורה את החדר והלכה אחריהם. הארבעה נעלמו אל תוך אחד מחדרי החקירות במורד המסדרון וסגרו את הדלת.

מטרת החקירה לא היתה לגרום לג'פרי להודות במעשיו - כבר היו לחנות די והותר הוכחות לכך - אלא לגרום לו לחשוף פרטים על יעדי הסחורה הגנובה ולספר אם עבד עם עוד אנשים מצוות החנות. "מי יודע כמה זמן זה ייקח", אומר המנהל. "הוא צריך לספק לנו הרבה הסברים". דבר אחד בטוח לדעתו. בגלל כמות הסחורה שלקח, ג'פרי ודאי יואשם בפשע. "הוא הולך לכלא", אומר המנהל, אך אין בקולו נימה כלשהי של שמחה לאיד. "כעובד בחנות אתה בוהה כל היום בדברים היקרים האלה, דברים שאתה לא יכול להרשות לעצמך. זה פיתוי גדול".

"אתה עובד על עמלות", הוא מוסיף. "בעונות הטובות אתה מרוויח הרבה. מספטמבר ועד חג המולד אתה גורף סכומים נאים. ואז עובר חג המולד, אף אחד לא קונה, המשכורת שלך יורדת מ־1,500 ל־500 דולר בשבוע, ואתה עדיין צריך לשלם את החשבונות על החופשה בקריביים שהרשית לעצמך כשהכסף זרם. ואז אתה חושב לעצמך, 'אשים על הכרטיס שלי אלף דולר ואבצע החזרה מזויפת'. אם זה עובד בפעם הראשונה, אתה מנסה שוב. אבל בפעם הבאה אתה טוען את הכרטיס שלך בסכום קצת יותר גדול. ובכיוון שהכלכלה הולכת אליו עכשיו...", הוא מושך בכתפיו. "אנחנו עומדים להיות עסוקים מאוד".