הודו: סארי OUT, חליפות עסקים IN
פעם הכיל ארונה של כל אשה הודית עשרות סארי בעבודת יד. המעבר לג'ינס ולחליפות עסקים הפך את האריגה המסורתית לתרבות נכחדת והותיר את מאות אלפי אורגי היד של וארנאסי ללא פרנסה, על סף רעב. צדה הנסתר של הכלכלה החדשה בהודו
בבקתה חשוכה וחסרת חלונות, מוארת רק באור השמש החודר מבעד לדלת הפתוחה, רוכן גבר צנום מעל נול יד עשוי עץ ואורג סארי משי בצבעי סגול, טורקיז וזהב בוהקים, חוט אחר חוט.
עשרה ימים ייקח לאורג, עבד אל-מג'יד בן ה-55, להשלים את אריגת הבד היפהפה הזה, שישה מטרים אורכו. בסיום האריגה יקבל תמורת הבד 600 רופי (כ-13 דולר) - רק מעט יותר ממה שהיה מרוויח תמורת אותה העבודה לפני עשור.
כמו מרבית 300 אלף האורגים בוארנאסי שבצפון הודו, אל־מג'יד הוא כיום עני מרוד. הירידה בביקוש לסארי בעבודת יד, לצד תחרות גוברת מול נולים חשמליים, שבהם ניתן לארוג כמה פריטים ביום, דרדרה אורגים מסורתיים רבים כמוהו עד פת לחם.
כמחצית מהאורגים בוארנאסי מובטלים או עוסקים כיום בעבודה אחרת, אומר סידיק חסן מעמותת בונקאר דאסטקאר אדהיקאר מאנץ', הפועלת למען האורגים. אלה שעדיין עוסקים באומנות - המועברת מאב לבן, מאם לבת, עם דוגמאות סארי ייחודיות לכל משפחה - אומרים כי הכנסתם לא גדלה זה כעשור, בשעה שהוצאות המחיה עלו בחדות.
הוועדה העממית לשמירה על זכויות האדם בוארנאסי מסרה כי כמה אורגים וילדיהם מתו מרעב בעיר בחודשים האחרונים.
"כל כך קשה להאכיל את המשפחה", אומר אל-מג'יד, שניכר עליו כי הוא סובל מתת־תזונה. האומן הגאה מודה כי כשיגמור את הסארי שעליו הוא עובד כעת אין לו עוד עבודה. "אני לא יודע מה יקרה אז", הוא נאנח בעצב.
ילדי האורגים נשארים בבית
לא רק עבודתו של אל-מג'יד נכללת באותם 600 רופי. לצדו יושב בנו בן השבע, עסאלפול, ומסייע לו לארוג את דוגמת העלים שבקצה הסארי. לידם יושבת בתו בת ה-15 וטווה חוטים על גלגל שהיא מפעילה ברגלה, שנראה כי נבנה מאופניים ישנים.
ילדי המשפחה מעולם לא למדו בבית ספר, מספרת אשתו של אל־מג'יד, אקהטארי בגום, הנראית כחושה ומותשת. כמו רוב ילדי האורגים, עבודתם בבית היתה נחוצה מדי.
וארנאסי מפורסמת זה דורות ברחבי הודו בסארי המשי המרהיבים שלה, המיוצרים באריגת יד. כמו תה לדארג'ילינג וקישוטי עיסת נייר לקשמיר, כך היה הסארי לוארנאסי. אולם עתה מהווים אורגיה דוגמה למיליוני ההודים שכוחות השוק הותירו מאחור בעוד שאר המדינה משגשגת.
כ-90% מהאורגים בוארנאסי הם מוסלמים; היתר הם הינדים מקאסטה נמוכה. הם חבויים מהעין, מתגוררים בשכונות שאליהן מובילות סמטאות צרות מלאות במהמורות, הרחק מעיניהם של התיירים הגודשים את העיר הקדושה ביותר בהודו, ורוכשים תמורת פרוטות משי מאריגת יד - או משי מאריגת מכונה הנמכר להם כאילו היה הדבר האמיתי.
רק לחתונות
בשעה שיותר ויותר נשים הודיות לובשות ג'ינס וחליפות עסקים, הביקוש לאריגים המהודרים של וארנאסי הולך ומידלדל. ארונותיהן של נשים הודיות מהמעמד הבינוני והבינוני־גבוה היו מלאים בעבר בסארי בעבודת יד בכל גוון אפשרי. כיום הן קונות אותם רק כחלק ממלבושי הכלולות שלהן. "הדור החדש לא קונה סארי יותר - רק לחתונות", מסכם חסן בצער.
ואפילו באותן רכישות מועטות הזיקו תהפוכות האופנה לתוצרת המקומית. הקישוטים הראוותניים הפופולריים כיום - פאייטים, קריסטלים ורקמה - מתאימים יותר למשי הפשוט, שנארג במכונות חשמליות, מאשר לאריגת היד, שמרקמה מורכב יותר.
כשל מבני המונע מהאורגים להסתגל לתנאי השוק המשתנים מחמיר את השפל. אורגים רבים לכודים בחוזים עם סוחרים שעשויים לא לקנות כלל את תוצרתם, או לקנות אותה במחיר לא הוגן, אך מונעים מהם למכור לאחרים, אומר אדראש קומאר, מנהל הארגון לרווחת האומנים שמרכזו בדלהי, הפועל לשפר את גישת האומנים לשווקים.
כיוון שאורגי היד מאורגנים בדרך כלל בקבוצות קטנות בהתאם לקודים מורכבים של הכפרים והקאסטות, הם מעולם לא ניסו להתאגד כדי למצוא דרכים יעילות ורווחיות יותר לעשות עסקים. לדוגמה, יזם שיהיה מעוניין להשקיע בעבודתם של אורגי וארנאסי יתקשה לקבץ יחד את מספר האורגים הדרוש לעבודה על פרויקט גדול, אומר קומאר.
"מה שאנחנו צריכים באמת זה שהאומנויות בהודו יבססו את עצמן מחדש, כמו באיטליה, שם יש ערך גבוה למותג 'עבודת יד'. זה עדיין לא קרה כאן", הוא אומר. "ניתן היה להסב את המיומנויות של האורגים לייצור וילונות, לדוגמה, אבל הסבה כזו לא התרחשה".
קורי עכביש על נולי העץ
במקום זאת מתרחשת הסבה אחרת: מעבודה מיומנת לעבודה בלתי מיומנת כמו גרירת ריקשות או עבודה בבניין. רבות מהבקתות בשכונה של אל-מג'יד, שבעבר עלו מהן ללא הפסק צלילי נקישות הנולים, עומדות כעת ריקות. בפנים מכוסים נולי העץ הישנים אבק וקורי עכביש.
ניזאמודין אנסארי נעל את בקתת האריגה שלו בשנה שעברה והחל לעבוד כנהג ריקשה. כאורג הרוויח את אותם 300 רופי בשבוע שהרוויח לפני עשר שנים - סכום שאפילו לא מתקרב לדרוש לו כדי להאכיל את שבעת ילדיו. כנהג ריקשה הוא מרוויח 125 רופי ליום. שתי העבודות קשות - "נהיגה בריקשה מכאיבה לי ברגליים, רכינה מעל הנול הכאיבה לי בבטן" - אך הוא היה מעדיף לארוג את הדוגמאות שעברו במשפחתו מדור לדור "במשך מאות שנים", הוא אומר.
עבד אל־ראשיד החל לעבוד כשכיר יום בבניין לפני שלושה חודשים. קודם לכן, כאורג, הרוויח 60 רופי ליום, "אבל לא בכל יום". כפועל בניין הוא מרוויח 90 רופי ליום. אחד מששת ילדיו עדיין עובד בתחום, אצל אורג אחר.
ויש כאלה שפשוט אין להם ברירה אחרת. אסמה עובדת עם בנה, הסובל מפיגור שכלי, בבקתה קטנה, מלפפת חוט לבן חזק סביב מסגרת עץ ישנה. עבודה של ארבעה ימים, היא אומרת, תכניס לה 100 רופי, שישלם לה סוחר מקומי שימכור את החוט לאורג. אסמה גרושה ואינה זוכה לסיוע כלשהו מבעלה לשעבר. בנה אינו מסוגל לעשות כל עבודה אחרת. כמו אורגים אחרים, היא אינה יודעת כמה זמן עוד תימשך אפילו הכנסה זעומה זו.
חלושה, שוכבת לצדה בבקתה הקטנה אמה בת ה־80, שהפסיקה לעבוד לפני שמונה שנים. "קשה לי הרבה יותר מכפי שהיה לאמי", מסכמת אסמה.ˆ
