שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
עשור של אקזיטים

החולמים

יש כאלה שחולמים על האקזיט האישי שלהם, זה שלאו דווקא נמדד במיליונים אלא באושר. עד שזה יגיע, הם מתפרנסים מעבודות זמניות ומתכננים את היום שבו יגשימו סוף סוף את החלום המקצועי

מיקי נועם אלון 10:1824.03.13
חולם להיות: תסריטאי

דורון ורזגר

בן 30. מתגורר בתל אביב. עובד כמלצר במסעדה וכתאורן בתיאטרון העברי־ערבי ביפו

 

"אני משקיע בין שעתיים לשמונה שעות ביום בכתיבה, משתדל לכתוב כל זמן שאפשר. לפני שש־שבע שנים אמרתי לעצמי שגם כשאוכל להתפרנס מתסריטאות אני אמשיך למלצר כי נורא נהניתי מהעבודה, אבל היום הסיטואציה שונה. אני כרגע במציאות נורא לחוצה, עובד בשתי עבודות במקביל בשביל להתקיים ולחסוך. כרגע המטרה שלי היא להרוויח כסף כי אני חייב. יש משהו לא נכון בחלוקה הזאת, המון הקרבה בשביל ליצור במקום שתהיה לי תשתית מסוימת שתאפשר לי גם ליצור.

"יש לי לו"ז נורא מדויק שקבעתי לעצמי כדי לכתוב, עם דדליינים. מצד אחד הלחץ הזה טוב, כי במקום לשבת שמונה שעות מול מסך לבן אתה חייב לנצל את הזמן. מצד שני, הרבה יותר נעים לתת לעצמך זמן, זה הופך את היצירה ליותר מדויקת, בנויה יותר טוב. פעם הייתי עובד יותר זמן על כל דבר, עכשיו הורדתי את זה לשלושה חודשי עבודה לתסריט.

 

 

"כשטסתי לניו יורק לתקופה ראיתי שיש המון אנשים שמנסים. המציאות הזאת לא משתנה, היא בכל מקום. מהניסיון האישי שלי, במדינות אחרות יש לך הרבה יותר אופציות: מלגות לפיתוח, פלטפורמה הרבה יותר גדולה לשווק את הדברים שלך, כמות בלתי נתפסת של סוכנים, תחרויות. לאנשים בחו"ל הרבה יותר קל להתפרנס מהאמנות שלהם.

 

"אני לא מגדיר את עצמי בתור נספח תרבותי חשוב למצב המדינה, אבל לדעתי כן יש חשיבות גדולה מאוד לאנשים שעושים אמנות. אלו אנשים שיש להם את היצר הזה, והם כן נותנים משהו בחזרה. בארץ זה מאוד קשה כי לפעמים הדבר היחיד שאתה מקבל הוא סיפוק היצר שלך, וזהו".

 

בימים אלה מנסה ורזגר להעביר את התסריט הקומי-סוריאליסטי שכתב לחברות הפקה בארץ ולתחרויות תסריטים בארה"ב.

 

דורון ורזגר. "לפני שש־שבע שנים אמרתי לעצמי שגם כשאוכל להתפרנס מתסריטאות אני אמשיך למלצר" דורון ורזגר. "לפני שש־שבע שנים אמרתי לעצמי שגם כשאוכל להתפרנס מתסריטאות אני אמשיך למלצר" צילום: מיקי נועם אלון

 

חולמים להיות: אמנים

אורי דביר ועדן ויסמן

בני 23. מתגוררים בירושלים. אורי עובד באוזן השלישית, עדן עובדת כמזכירה במועדון הצוללת הצהובה

 

עדן: "העניין הזה של למצוא עבודה או מקצוע ברור, קוהרנטי, זה מאבק קשה. צריך להתפרנס, ואני חושבת המון על ביטחון ועתיד ומה יהיה איתי. כשעברנו לירושלים חששתי מאוד מלמצוא את עצמי בעבודה זמנית. עברתי המון עבודות: עבדתי קצת בגן ילדים, בהפקה, במזכירות, במכירת יוגורט. אלה דברים שאני יכולה לעשות בסדר, אולי אפילו טוב, אבל אני לא מוצאת את עצמי במקומות האלה. אנחנו מנסים עכשיו לשלוח את העבודות שלנו להמון פסטיבלים, לנסות להתקבל ולמצוא סבסוד. הכל עולה כסף, אפילו לנסוע לפסטיבל לאמנים צעירים עולה הרבה כסף".

 

אורי: "היו זמנים שהייתי מאכיל את עצמי במנטרות של 'אין פה כסף, אף אחד לא יבוא לראות ואף אחד לא ישלם', אבל נראה לי שלאחרונה אני מתחיל לעזוב אותן. אם אני רוצה לעשות משהו אני פשוט עושה אותו".

 

עדן: "למוזיקאים יש את הכלי בבית. אצלי זה מורכב יותר, כי במחול ובאמנות פלסטית צריך חלל וחומרים. אני נורא לחוצה ממה יהיה, החשש שלי הוא שלא יהיה לנו כסף. לא הייתי רוצה להיות אדם תלוי, הייתי רוצה מקום יציב ובטוח. שאוכל לדאוג לילדים שיהיו לי, שיהיה לי מה לתת".

 

אורי: "אני לפעמים שוכח מזה, כי החברים הקרובים שלנו נמצאים גם הם באותו מקום. יש סכמה כזאת של איך הדברים צריכים לקרות ומתי, ושנינו לא הלכנו לפיה. לא הלכנו לצבא, לא עשינו פסיכומטרי, לא סיימנו תואר. שום דבר לא במסלול, וזה קשה. זה לא מחוסר מודעות למקום ולמציאות הקשה, אנחנו חווים אותה כל הזמן. אין לנו כסף לשכר דירה ואין לנו מספיק בשביל דברים שהייתי רוצה, כמו מעיל טוב לירושלים".

 

עדן ויסמן ואורי דביר. עדן: "לא הייתי רוצה להיות אדם תלוי, הייתי רוצה מקום יציב ובטוח. שאוכל לדאוג לילדים שלי, שיהיה לי מה לתת" עדן ויסמן ואורי דביר. עדן: "לא הייתי רוצה להיות אדם תלוי, הייתי רוצה מקום יציב ובטוח. שאוכל לדאוג לילדים שלי, שיהיה לי מה לתת" צילום: מיקי נועם אלון

 

חולם להיות: בעל מתחם פיינטבול

צבי טבצ'ניק

בן 31.מתגורר ברמת הגולן. עובד כקאובוי

 

"כיום אני קאובוי במשמעות המקורית של המילה. אני מטפל בבקר, רואה שהכל בסדר, לפעמים יוצא לשטח על הסוס. אני גר בגולן, אי שם במזרח, שום דבר לא באמת קרוב אלינו. קשה למצוא פה פרנסה, זה מה שיש אצלנו. אני אוהב את זה, הבעיה היא שהמשכורות לא גבוהות, אני נשוי עם שני ילדים ואי אפשר להחזיק משפחה עם זה.

 

"אני עובד כקאובוי חצי שנה, לפני כן עבדתי בחקלאות, קצת בחו"ל, הייתי ביחידה קרבית, שירתי שש שנים בצבא. יש לי תואר ראשון בביוטכנולוגיה, אבל לא נראה שאני אשתמש בהשכלה שלי גם לעבודה הבאה, כי אני מתכנן לפתוח מתחם פיינטבול. חיפשתי את היתרון היחסי שיש גם למיקום שלי וגם לניסיון שלי כמ"פ בצבא. אני רובאי 12, פיינטבול זאת פעילות עם רובים, וכרגע אין מתחם כזה בגולן. אנשים שבאים לפה מחפשים אטרקציות. חשבתי על הרעיון הזה בפעם הראשונה לפני שנה וחצי, כשעשיתי מילואים.

 

"אם הבקר היה שלי הייתי רוצה להישאר איתו, אבל חשוב לי שיהיה לי עסק משלי. יש לי תואר, אבל לגור ברמת הגולן הרבה יותר חשוב לי מאשר לפתח קריירה במקצוע שלי. אני יכול לעבור למרכז ולמצוא עבודה בביוטכנולוגיה, אבל אני חושב שהגולן הוא מקום מדהים לגדל בו ילדים ולחיות בו. גדלתי במקום הנפלא הזה ואני רוצה לתת לילדים שלי את אותו הדבר: מרחבים פתוחים, טבע, שקט. הלכתי ללמוד ביוטכנולוגיה כי השכלה אקדמית היתה חשובה לי וזה תחום שרלבנטי לחקלאות, שבה רציתי לעסוק, אבל היום אני דווקא רואה את עצמי מתפתח בענף התיירות. אשתי ואני בתהליך של הקמת העסק, מדשדשים בבוץ הביורוקרטיה, אבל נעבור את המשוכה הזאת".

 

צבי טבצ'ניק. "חיפשתי את היתרון היחסי שיש גם למיקום שלי וגם לניסיון שלי כמ"פ בצבא" צבי טבצ'ניק. "חיפשתי את היתרון היחסי שיש גם למיקום שלי וגם לניסיון שלי כמ"פ בצבא" צילום: אבישג שאר-ישוב

 

חולמת להיות: מאפרת

אלה יפה

בת 27. מתגוררת בתל אביב. רכזת משאבי אנוש וניהול תיקי לקוחות ב־ORS

 

"הייתי מלהקת ורציתי לעזוב את התחום, תחום משאבי האנוש עניין אותי, וכיום אני סוגרת שנה ב־ORS. אני לא אומרת שאני לא שואפת להצטיין בעבודה שלי, אבל יש משהו אחר שהוא מעל. אני מכוונת לאיפור. אם היתה לי אפשרות להתפרנס נטו מאיפור - לא הייתי חושבת פעמיים. להיות מאפרת זה מהמם, רק תן לי לאפר כל היום.

 

"יש המון מאפרות בשוק, התחרות מאוד מאוד קשה, ואם אין לך את הכוח ואת הרצון את לא תשרדי בשוק הזה הרבה זמן. צריך גם קשרים, במיוחד בתעשייה קטנה כמו שלנו. זה לא קל אבל התמדתי, היו שלבים נורא ברורים בדרך שלפיהם הלכתי. הדרך עדיין ארוכה, אבל למי אכפת - אני אוהבת את זה וזה חלק מהתהליך. בעוד שנתיים או שלוש יהיה לי סטודיו קטן משלי, אם לא יתכננו לי פה תוכניות אחרות.

 

"להיות עצמאי בארץ זה לא קל, ותמיד איפשהו יקרוץ לך להיות שכיר ולדעת שיש לך עבודה קבועה ויש לך פרנסה. להיות עצמאי זה להיות תלוי בקהל שיש לו מלא הצעות בחוץ מלבדך, אבל אני יודעת מה אני שווה ומה אני נותנת (האתר של אלה: www.ellayaffe.com). אני לא רואה סיבה שלא אצליח בתחום הזה, אני נותנת 100% אם לא 200% מעצמי. זה לא שב־ORS אני לא נותנת מעצמי, אבל איפור הוא האהבה שלי, זה עושה לי טוב. יש עבודות איפור שאני צריכה לסרב להן בגלל העבודה ב־ORS. הם מפרגנים ומאפשרים לי סוג של גמישות, אבל הרבה פעמים אני נאלצת להגיד לא".

 

אלה יפה. "אני לא רואה סיבה שלא אצליח בתחום הזה, אני נותנת 100% אם לא 200% מעצמי. איפור הוא האהבה שלי" אלה יפה. "אני לא רואה סיבה שלא אצליח בתחום הזה, אני נותנת 100% אם לא 200% מעצמי. איפור הוא האהבה שלי" צילום: מיקי נועם אלון

 

חולם להיות: מוזיקאי

נועם אקוטונס

בן 36.מתגורר בתל אביב. עובד כברמן בפאב

 

"אני עושה מוזיקה בעברית שמחברת בין רוק קלאסי לשאנסונים צרפתיים, מעין טרובדור אבל בלי כל הפאסון שנלווה לזה. הלהקה מונה עוד חמישה נגנים חוץ ממני, פסנתר וכינור מצד אחד וגיטרות־בס־תופים מהצד השני.

 

"כיום אני מצליח למצוא סוג של באלאנס, אני מתפרנס חלקית ממוזיקה וכשאני מופיע אני מקבל תשלום, אבל הייתי רוצה להגיע למצב שבו אני מתפרנס רק ממוזיקה. במקביל אני עובד כברמן בפאב בשם צוזאמן, מקום מאוד נחמד שיש בו גם הופעות.

 

"מה שאני אומר לעצמי זה שאני עושה מוזיקה כי אני לא יכול אחרת, זה דחף בסיסי ביותר עבורי. זה נכון גם לגבי שחקנים וציירים, מי שעושה אמנות במשך שנים מכיר את זה, את התחושה הזאת שאי אפשר אחרת. לאחרונה גם הוצאתי סינגל חדש, 'בחדר של אהובתו'.

 

"לא מעט חברים שלי, שהיו גם הם מוזיקאים, הפסיקו ליצור בגלל סיבות של פרנסה והלכו ללמוד משהו שלא ממש מעניין אותם. מבחינתי, גם אם הפרסום לא בא מיידית, המוזיקה היא משהו שאני מוכן לעבוד בשבילו שנים בעבודות מזדמנות והזויות.

 

"מצד אחד הייתי רוצה שהמצב בישראל יהיה כמו בגרמניה, שם אתה עובד על אמנות פרינג' ומשלמים לך משכורת מינימום כדי שתוכל לחיות בכבוד. בארץ זה לא קיים, מוזיקה לא נמצאת בשום סדר עדיפויות. מצד שני, אני גם לא רוצה להתבכיין. צריך להתמיד ובסוף קורים דברים טובים. צריך לעבוד קשה. גם זו בעיה של ישראלים: הם תמיד מחפשים קיצורי דרך - ואין".

 

לעמוד של נועם אקוטונס בפייסבוק לחצו כאן

 

נועם אקוטונס. "גם אם הפרסום לא בא מיידית, המוזיקה היא משהו שאני מוכן לעבוד בשבילו שנים בעבודות מזדמנות והזויות" נועם אקוטונס. "גם אם הפרסום לא בא מיידית, המוזיקה היא משהו שאני מוכן לעבוד בשבילו שנים בעבודות מזדמנות והזויות" צילום: מיקי נועם אלון

 

חולמת להיות: מטפלת אלטרנטיבית

הדס מאוטנר

בת 29.5. מתגוררת בירושלים. ממלצרת בבית קפה ועובדת במעון לנערות

 

"למדתי רפואה אינדיאנית במשך שנה בחו"ל, ואחר כך במשך שלוש שנים בארץ. זו דרך חיים. אנשים שהולכים ללמוד טיפול מחויבים לדרך הזאת, הם כל הזמן צריכים לעבוד על עצמם. טיפול הוא תחום שיש בו הרבה אחריות וקשה להתחיל לעבוד בו, גם בגלל חוסר ביטחון וגם כי אני צריכה לצבור ניסיון. ההתמקדות קשה, אז בינתיים אני צוברת כל מיני כלים. אני חושבת שזה קצת עניין של פחד להתחיל. זה לא כמו ללכת למשרד ולהתחיל לעבוד בתפקיד זוטר ואז להתקדם לאט לאט. אני שואלת את עצמי הרבה איזו מין מטפלת אני ובמי אני רוצה לטפל, ובינתיים אני קצת הולכת מסביב עד שארגיש יותר מגובשת.

 

"אבא שלי היה רואה חשבון המון שנים ואז החליט ללמוד עריכת דין וגם לשיר בלהקה. הוא הלך בדרך מאוד מובנת וברורה - אוניברסיטה, משרד, הכל בתוך הנורמה אבל עם תחושה של שליחות וסיפוק. הוא ממשיך להתפתח, והיום הוא גם מגשים חלומות שפחות קשורים למקצוע שלו. אני מאוד מעריכה אותו על זה, וגם הוא מאוד מפרגן לי. אמא שלי היתה שמחה אם הייתי עושה תואר. היא היתה רוצה שתהיה לי עבודה עם פנסיה מסודרת, ביטוח לאומי, כל התנאים. היא היתה שמחה אם הייתי דוקטור למשהו.

 

"בדיוק היום קראתי על אמונה ועל אמון. בתחום הטיפול מדברים הרבה על כוונת הנשמה, על משהו שהוא מעבר. יש לנו מהות ורצון גבוה, מטרה שלשמה באנו לכאן. חשוב לי שהדבר שאני עוסקת בו יהיה בצו הנשמה שלי, ואני מרגישה שטיפול זה המקצוע, הדבר שאני יכולה לתת לעולם. כשאתה קשוב לעצמך אתה מצליח, הדלתות נפתחות".

 

"אמא שלי היתה שמחה אם הייתי עושה תואר. היא היתה רוצה שתהיה לי עבודה עם פנסיה מסודרת, ביטוח לאומי, כל התנאים" "אמא שלי היתה שמחה אם הייתי עושה תואר. היא היתה רוצה שתהיה לי עבודה עם פנסיה מסודרת, ביטוח לאומי, כל התנאים" צילום: מיקי נועם אלון

 

חולם להיות: קולנוען

תומר און

בן 35 וחצי. מתגורר בתל אביב. עובד בחברה שמשכירה ציוד צילום ובעל טור במדור יחסים ב־ynet

 

"במשך שנים ההורים שלי שאלו אותי 'סיימת ללמוד קולנוע, מתי תלך ללמוד משהו אמיתי?'. לקח כמה שנים עד שהם נרגעו
קצת. נראה לי שהם הפסיקו לשאול אותי מתי אני אעשה משהו אחר כשהם הבינו שהג'וק של הכתיבה תקוע לי בראש ולא יעזוב. אולי ברגע שהתחילו להתפרסם קצת דברים שלי זה הרגיע אותם, פתאום יש עם מה להשוויץ.

 

"אני רוצה לכתוב סדרות וסרטים. סיימתי לימודי קולנוע לפני משהו כמו שמונה שנים, ומהר מאוד נכנסתי לכל מיני הפקות, בהתחלה בתפאורה ואחר כך כעוזר צלם. התגלגלתי מעבודה לעבודה, 'רוקדים עם כוכבים', 'כוכב נולד', 'נולד לרקוד'. הייתי מנהל לוקיישן והפקתי כמה קליפים, אבל ראיתי שזה לא מאפשר לי לכתוב בצורה סדירה. יש שבועות שבהם אתה עובד יום אחד, ושבועות שאתה עובד שבעה ימים בשבוע. אתה גם טרוד כי פתאום יש לך חודש עמוס ואתה לא כותב, או שאין עבודה ואז אתה טרוד מהכסף. מצאתי עבודה רגועה יותר, שנותנת הכנסה קבועה כל חודש, ואני יכול בלב שקט לקום בבוקר, לכתוב עד הצהריים ולעבוד עד הלילה.

 

"השאיפה היא באמת להתחיל למכור סדרות, אני עובד על פיתוח כמה במקביל. זה לא שיש לי איזו עבודה בהייטק ואני יודע שאם אני לא אצליח פה אני אצליח בחברה אחרת. זה השכל שלי והמוח שלי והרעיונות שלי, זה מה שאני מוכר. זה החלום, הוא מאוד ברור. אם אני לא אצליח להגשים אותו אני די אבוד. אני לא רוצה לעבוד במחסן כל החיים, גם לא במשהו אחר. כל דבר, גם אם הוא טוב ועם משכורת אבל הוא לא כתיבה - אני לא רוצה".

 

תומר און. "זה לא שיש לי איזו עבודה בהייטק. זה השכל והמוח והרעיונות שלי, זה מה שאני מוכר. זה החלום, הוא ברור" תומר און. "זה לא שיש לי איזו עבודה בהייטק. זה השכל והמוח והרעיונות שלי, זה מה שאני מוכר. זה החלום, הוא ברור" צילום: מיקי נועם אלון

 

 

חולם להיות: צלם

רועי ברגלס

בן 34. מתגורר בתל אביב. עובד בחנות צילום

 

"אני צלם עצמאי, אבל אני לא מצליח להחזיק את עצמי אז אני תמיד נשען על עבודת יום. האהבה הכי גדולה שלי היא צילום אופנה, אדריכלות ועיצוב פנים - אבל אני מתפרנס מכל מיני, אני נכנס עכשיו בחזרה לצילום אירועים כי אין מה לעשות, זה מכניס כסף. הקושי הוא לדאוג לעצמך לאיקס עבודות בחודש, כאלה שיכולות להחזיק אותך, להחזיק משק בית.

 

"צילום זה משהו שאני אוהב לעשות, הוא בא ממני, אבל צריך להיות גם ביזנס־מן. אז למדתי ארבע שנים אבל אין לי מושג איך לכתוב הצעת מחיר, איך להתנהל מול רשויות המס, לשלם מע"מ. הלימודים הם חוויה מאוד גדולה, אבל אתה יוצא ואין לך הכוונה, אין 'יום תעסוקה' בבתי ספר לצילום. עד עכשיו לא ידעתי לשווק את עצמי נכון, ועכשיו יש לי בת זוג מדהימה מכל הבחינות, היא דוחפת אותי ועוזרת לי עם זה.

 

רועי ברגלס. "אז למדתי ארבע שנים אבל אין לי מושג איך לכתוב הצעת מחיר, איך להתנהל מול רשויות המס, לשלם מע"מ" רועי ברגלס. "אז למדתי ארבע שנים אבל אין לי מושג איך לכתוב הצעת מחיר, איך להתנהל מול רשויות המס, לשלם מע"מ" צילום: מיקי נועם אלון

 

"צילום הוא האהבה הכי גדולה שלי מאז שאני קטן. לסבא וסבתא שלי היתה חנות סדקית ברחובות ולידם היתה הצלמנייה של מנחם, הייתי הולך אליו בגיל שלוש־ארבע, לוקח את האריזות של הפילמים ומשחק איתן. בגיל 14 לקחתי מצלמת רפלקס ישנה של ההורים שלי וזהו, מאז אני מצלם. אמא שלי מתמטיקאית ואבא שלי כלכלן, אבל הם תמיד חשפו אותי לאמנות. אני זוכר נסיעות למוזיאון ישראל ואחר כך לאכול מעורב ירושלמי בסטקיית חצות. כשגדלתי הם נתנו לי לבחור מה אני רוצה לעשות, ואני 'כועס עליהם' במרכאות שאפשרו לי ללכת ללמוד צילום. היום בדיעבד יכול להיות שהייתי עושה אחרת. צילום הוא האהבה הכי גדולה שלי, אבל אני גם צריך לכלכל את עצמי".

 

לאתר של רועי ברגלס

 

לדף הפייסבוק של רועי ברגלס

בטל שלח
    לכל התגובות
    x