האדמה בוערת: תערוכה של האמן אוסמה סעיד
תושבים בעפולה מתנגדים לתערוכה "עבודת אדמה" של סעיד בגלריה העירונית, בגלל זהותו. אבל האמן הוותיק חושב ש"אמנות צריכה לחבר בין אנשים, גם אם הם מגיעים מעמים שונים"
שאריות מעצי זית, עורות מיובשים, פרווה וקרניים של כבש – אלו רק חלק מהחומרים בהם משתמש האמן אוסמה סעיד בעבודות המיצב במסגרת תערוכת היחיד החדשה שלו שנפתחת הערב (ה') "עבודת אדמה" בגלריה העירונית לאמנות עפולה.
בעורות לא מעובדים זו אמנם הפעם הראשונה שהוא משתמש, אבל שילוב של חומרים מהטבע הן לא דבר חדש עבור סעיד, והם כנראה המפתח לתהליך היצירה שלו מאז ומתמיד. "נולדתי וגדלתי בכפר נחף שסמוך לכרמיאל", מספר סעיד (60), "הרבה לפני שידעתי מה זה ציור ומה זו אמנות הייתי לוקח מקל ומצייר על האדמה שליד הבית שלי, ממש מהנדס את התמונה – עולה על עץ, מביט מלמעלה, חוזר, מתקן וכו'. זה היה הכיף שלי. הייתי עושה את זה לפעמים במשך שעות ארוכות".
ישראלי פלסטיני
בנוסף לתצוגה, במהלך שלושת חודשי התערוכה יעביר סעיד סדנאות באמנות לקבוצות מעורבות של יהודים וערבים. בחלל הגלריה הגדול הוצב צריף בו הם יעבדו, וגם המבקרים בתערוכה יוכלו לצפות בשיעורים. תוצרי הסדנאות יוצגו על קיר אחד בגלריה שנשמר ריק לטובת העניין. "אני מאמין שהאמנות צריכה להיכנס אל תוך החברה", הוא אומר. "היא צריכה להשפיע על אנשים לשנות, לראות את העולם בעיניים חדשות. את התלמידים שלי אני מלמד לראות את הצבעים בטבע, את הצורות המיוחדות. בנוסף, אני מאמין שאמנות צריכה לחבר בין אנשים – גם אם מדובר באנשים מחברות שונות, עמים שונים".
סעיד במהלך הקמת התערוכה. "המשך ישיר לדרך בה הייתי מצייר על האדמה בתור ילד" צילום: גיל נחושתן זה שאתה ערבי מקשה עלייך להיות אמן בארץ?
"במובן מסוים כן. הנה כבר בשבוע האחרון סגן ראש עיריית עפולה הודיע שהוא מתנגד לקיום התערוכה, כי אני מגדיר את עצמי כאמן פלסטיני (מעריית עפולה נמסר: "מעולם לא היתה התנגדות מטעם העירייה, אלא מטעם גורמים פוליטיים באופוזיציה העירונית שהתנגדו". ר"ב). אני לא אוהב להתעסק בזה אבל זו המציאות. אני פלסטיני, אבל נולדתי בישראל אז אני גם ישראלי. יוזף בויס אמר פעם שכדי שיהיה שלום צריך לשמור על איזון בין ממלכת האדם, החיות והצמחים. אם אין איזון הכל מתקלקל. במיצבים שאני מציג בתערוכה הנוכחית יש חיות, יש צמחיה ויש את האדם המודרני, התעשייתי. ככה נשמר האיזון. אני מאמין שכאשר יהיה שלום בין הממלכות האלה, יהיה גם שלום בין האדם לבין עצמו. לא צריך פוליטיקה בשביל זה".
לברלין בעקבות האהבה
סעיד מספר שהכרה חיצונית אף פעם לא היתה מוטיבציה מרכזית ביצירה שלו: "מאז שאני ילד קטן אני מצייר בגללי, בגלל שאני מרגיש טוב עם זה".
מי שעודד אותו ללמוד אמנות בצורה מקצועית היה מורה למתמטיקה שראה אותו מצייר סקיצות בספרי הלימוד. בתיכון הוא כבר עשה קורסים אצל אמנים מקצועיים, ובהמשך ניהל סניף של בנק בכפר, אבל עזב אחרי שנה כי החליט שהוא רוצה ללכת אחרי ייעודו. "ניסיתי פעמיים להתקבל לבצלאל ללא הצלחה" הוא מספר, "פגשתי מישהו שייעץ לי ללכת ללמוד באירופה ואז הכרתי את אשתי הראשונה שהיתה גרמניה, ששיכנעה אותי לבוא איתה לברלין".
אוסמה סעיד בחלל התערוכה שלו. "בתערוכה יש חיות, צמחיה ואת האדם המודרני. שכשיהיה שלום בין הממלכות האלה יהיה גם שלום בין האדם לעצמו" צילום: גיל נחושתן הנסיעה לטובת לימודים בשנת 1982 הפכה לשהות של קרוב לעשרים שנה בברלין של שנות השמונים והתשעים - תקופה היסטורית עבור העיר. סעיד פרח שם מבחינה אישית וגם אמנותית. "זו היתה בירת אירופה לאמנות" הוא מספר.
"חיו בה המון אמנים מכל העולם, הכל היה מלא גלריות ומוזיאונים. כל השבוע הייתי הולך לפתיחות, שותה שמפניה ורואה תערוכות", הוא ממשיך ומספר על השנים בברלין. "הסטודיו שלי היה באזור בו גרו המון סטודנטים והיתה לי חבורה של אמנים מכל מיני תחומים".
מושפע מקיפר וריכטר
תערוכת היחיד הראשונה של סעיד הוצגה בגרמניה ב־1992 והשנייה ב־1994, שהיתה השנה העמוסה ביותר שלו מבחינה מקצועית — במהלך חצי שנה הוא הציג בשש תערוכות. "מכרתי טוב, הייתי צעיר ועשיר והיפי עם בית וסטודיו יפה והרבה חברים", הוא נזכר בחיוך.
ברלין השפיעה גם על אופי העבודות שלך?
"כן. זו היתה תקופה של זרמים חדשים באמנות שהתחילו בדיוק שם עם אמנים כמו גרהרד ריכטר ואנסלם קיפר שמאד הושפעתי מהם. הרגשתי שאין מספיק זמן כדי לעשות את כל מה שרציתי, כמו מישהו צמא שמגיע מהמדבר ישר אל מקור מים. עבדתי בלי הפסקה.
"זו היתה הסיבה גם שנפרדתי לבסוף מאשתי הראשונה. למדתי נושאים כמו כימיה של האמנות, איך יוצרים חומרים שונים, איך לעשות ליטוגרפיות, אפילו רסטורציה. זו התקופה בה נבנתה האישיות האמנותית שלי. את שאר הזמן ניצלתי כדי ללכת לתיאטרון, לאופרה, לקונצרטים, לקרוא את כל הספרות הגרמנית. בתקופת הלימודים ציירתי בעיקר טבע דומם, מודלים ודיוקנאות, אבל בטכניקה אקספרסיוניסטית עם הרבה חומר, טכניקה שאני עובד איתה בעצם עד היום.
"אם לא היה לי מספיק חומר הייתי מטאטא את הרצפה של הסטודיו, אוסף אבק ומערבב אותו עם הצבע. בהמשך הייתי שורף עצים ומשתמש באפר של השריפה בצבעים. עד התערוכה הנוכחית לא חשבתי על זה, אבל האוצר עמי שטייניץ אמר שזה המשך ישיר לדרך בה הייתי מצייר על האדמה בתור ילד, וזה נכון. כשעשיתי את זה לא הייתי מודע לכך".
חזר לכפר הולדתו
בשנת 1998 החליט סעיד לחזור לישראל: "היתה לי התלבטות. התקבלתי לדוקטורט בלונדון והייתי אמור להמשיך לשם לחמש שנים. מצד שני, חשבתי שאולי אחזור לארץ ועם כל הידע שאספתי אוכל לעזור לאנשים באוכולוסיה שלנו בה אין הרבה אמנים מורים. באתי לשבועיים ניסיון, כדי לבדוק. השבועיים האלה היו כל כך יפים ומבטיחים: כל המכללות פנו אליי שאלמד אצלם, קיבלתי מלגה ממשרד החינוך. אז החלטתי לחזור. אבל המציאות היתה הרבה יותר קשה, הרגשתי שמתעסקים פה הרבה יותר בחומריות ומעט מדי ברוחניות".
הוא עדיין מחזיק בסטודיו בברלין ונוסע אליו לתקופה מדי שנה. מאז שחזר ארצה הפכה ההוראה לחלק משמעותי בחייו האישיים והמקצועיים של סעיד. הוא לימד במכללה בסחנין, בבתי ספר תיכוניים, במכללה בצפת ועוד. היום הוא מנהל את התכנית ללימודי חוץ באמנות באוניברסיטת חיפה ובניגוד לרוב האמנים שמעדיפים את מרכזי הערים הגדולות מתגורר בכפר נחף בו נולד: "היה לי ברור שאם אני חוזר, זה רק למקום בו גדלתי" הוא מסביר, "אני אוהב את הגיאוגרפיה של הגליל, הריח מחזיר אותי לילדות".
