$
פנאי

תזרקי אותו!

שיטת סידור הבית של מארי קונדו ("סוד הקסם היפני") היא כנראה ביטוי לשיגעון הפרטי שלה. אבל אל מול שקר הצרכנות הקפיטליסטי, יש בה גם היגיון מוסרי

לילך וולך 08:5209.05.16

לפעמים נדמה שכל יציאה מהבית היא מלכודת צרכנית - קני שניים וקבלי עוד אחד במתנה; 4 במאה; מבצע; סופעונה; חיסול; ורק היום. כי מחר הלוא תחל אפוקליפסת התותים, ואז מי יודע כמה תשלם על מה שבעצם לא רצית כבר אתמול? היכולת לקנות התחלפה בצורך לקנות, והצורך התמיר עצמו לתשוקה, ועם תשוקה לך תתווכח - היא עשויה מרסיסי פנטזיות ומדימויי פרסומות, ממגזינים מצופים כרום בריח דיוטי פרי, ומהאשה היפה עם הכובע הלא פרקטי שראיתי בקניון וחשבתי לעצמי "מעניין אם אהיה אחרת עם כובע חדש של אשה יפה?". התשובה היא לא, ובכל זאת, את הכובע רכשתי. ספוילר - הוא לא פרקטי, ואני אינני אחרת.

 

אל התווך שבינינו לבין (למשל) הסלוגן המעצבן "כמה קל להיות מאושר" של קניוני עזריאלי, שרומז בעדינות של ממותה שעושר קונה אושר, דוחקת מארי קונדו, טריז. מארי קונדו היא יפנית זעירה וחייכנית, שספרה "סוד הקסם היפני" הוא רב־מכר עולמי שכבר ודאי יצא לכם לשמוע עליו, והיא תולה את האושר דווקא במיעוט רכוש ובסידורו. על הספר במהדורתו הישראלית מתנוסס עיגול אדום שמבטיח למעלעל המתלבט: "רב־המכר שכבש את העולם ושינה את חייהם של מיליוני אנשים". ובכן, זוג נעליים עוד לא באמת הצליח לשנות את חיי, אז אולי התיאוריה של קון מארי, כפי שהסופרת אוהבת להתייחס לעצמה בספר, כן.

 

מבלי להתייחס יותר מדי אל תרבות הצריכה העולמית ואל הקורים העכבישיים של הקפיטליזם המערבי, מארי קונדו פשוט פוסקת בנונשלנטיות - יש לנו יותר מדי חפצים ויש לנו מספיק מקום אחסון, התחילו להשליך. ככה, חד וחלק, בלי הסברים פסיכולוגיסטיים לתופעת האגרנות; בלי תיאוריות חרדות דור שלישי לשואה; ובלי פתרונות יצירתיים להסתרת הוואזה המכוערת שהעניקה לך חמותך.

עטיפת הספר. אל נתווכח עם ההצלחה עטיפת הספר. אל נתווכח עם ההצלחה

 

האמת? המשחק המחשבתי המעט ניו־אייג'יסטי שמציעה קונדו לניהול השלכת חפצים מהבית די קוסם בפשטותו - "האם זה גורם לך אושר?". לא האם זה פרקטי, האם זה עלה ביוקר, האם זה ניתן במתנה, האם זו מזכרת או ירושה או כל דבר אחר שלו ולחפץ אין קשר. פשוט האם זה גורם לך אושר. מה יש לומר, החיים בלי רגשות אשם נשמעים מופלאים ממש. לקונדו אין זמן לאשמה, היא עסוקה בלהודות לחפצים שלה על שירותם המסור, ואז בלחלוט לעצמה ספל תה משיב נפש.

 

מוכרחים להודות שבין השורות אפשר גם לקרוא שלקונדו היתה ילדות מבודדת משהו, שהביאה אותה לשוטטות אינטנסיבית בין חדרי ביתה ולעיסוק אובססיבי לחלוטין בהמצאת פתרונות סדר ואחסון. היא משוחחת עם החפצים, לבה נחמץ כשהם נמעכים תחת משקל, והיא מטולטלת ממש כשהיא מוצאת בבית לקוחותיה זוג גרביים מגולגלים - "הסתכלי עליהם טוב", היא נוזפת בגברת האומללה, "זה הזמן שבו הם צריכים לנוח. את באמת חושבת שהם יכולים לנוח ככה?". ובכן, לכו תתווכחו עם אשה שמאנישה זוג גרביים.

 

אפשר לחשוב, ובצדק, שקונדו היא גברת שתיעלה את ה־OCD החמור שלה לכדי קריירה; שבמדובר בקוקו־לוקו שהיפניות שלה עלתה על גדותיה, וכל היום היא עסוקה בקידות מלאות התחשבות מול התיק שעשה לה שירות מצוין, מול הגרביונים שעטפו את שוקיה ועוד טקסים ביזאריים, שהדבר היחיד שאפשר למלמל בקריאתם זה "שתהיי בריאה, מה אני אגיד לך". אבל עם ההצלחה של הספר ועם אלפי העדים המרוצים שטוענים שברגע שהשליכו מהבית מחצית מרכושם, למדו לסדר אותו באופן יעיל ומאז אינם עסוקים יותר בגלגול הסלע הזה אל ראש ההר - עם כל אלו קשה יותר (ובכלל, בשביל מה?) להתווכח. וגם משיכת השטיח המספקת מתחת רגליהם של נציגי הבזבזנות וספסרי העובר ולא שב היא דבר שיש בו היגיון מעשי וגם מוסרי. אז אחת אפס למארי קונדו - הכובע הלא פרקטי הושאר על ספסל לכל מאן דבעי, יצאתי לרכוש חבילת שקיות זבל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x