"לא טובה בלהתפרנס"

הסטודיו של שרון פזנר בדרך יפו הוא מגרש משחקים מבטון. הוא קטן, עמוס ואפור, אבל כבר ברגע הראשון מבחינים בקסם שעולה מהעבודות. "אני מגיעה לסטודיו בתחושה שאני באה לגן חובה", אומרת פזנר, "אני נהנית מזה מאוד, אבל גם משחקת ברצינות".

פזנר (44) הגיעה לאמנות אחרי שנים של עבודה כאדריכלית. בישראל הציגה עד כה תערוכת יחיד אחת. השנייה, "משחקים קונקרטיים", נפתחה בשבוע שעבר בגלריה חנקין בחולון במסגרת שבוע העיצוב (עד 25 באפריל, כניסה חופשית). בתערוכה מוצגת סדרת עבודות משחקיות, כולן מבטון, מה שיוצר קונטרסט בין נושא העבודה לחומר שממנו היא עשויה.

פרט מתוך הרכבת. מאד יהודי צילום: שרון פזנר

"הנושאים שאני עוסקת בהם הם ילדותיים, היתוליים לפעמים, והבטון הוא המציאות הקשה", היא אומרת, "הוא מייצג מפגש עם החיים האמיתיים כפי שאני רואה אותם".

איך הגעת לעבוד בחומר כל כך כבד?

"התחלתי עם נייר וחיפשתי קצת לכלוך, ומאז שגיליתי את הבטון אני עובדת רק איתו. מכיוון שזה חומר שנחשב 'כבד', אני משתמשת בצעצועים ובמשחקים שמקלילים אותו. בעיניי זה יוצא קצת מצחיק ויש אנשים שחושבים שזה עצוב. עצוב־מצחיק. כמו החיים".

פזנר בסטודיו. "אני נהנית, אבל גם משחקת ברצינות" צילום: אוראל כהן

את מתחברת לחומר בגלל העבר שלך כאדריכלית?

"אדריכלים בדרך כלל לא נוגעים בבטון. יש לי חברים אדריכלים שמבקשים שאלמד אותם לערבב אותו".

במרכז התערוכה החדשה עומדת רכבת גדולה שעשויה לבני בטון, שלכל אחת מהן הכניסה פזנר אלמנט עיצובי אחר. לצד הרכבת מוצגת גם סדרה של בתים קטנים מבטון, העומדים על רגליים רעועות, ועוד סדרות נוספות.

רכבת, בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי, מעלה קונוטציות לא נעימות. זאת היתה הכוונה?

"גם הרכבת וגם הבתים עם הרגליים העקומות הם דברים מאוד יהודיים בעיניי, תחושת הנדודים. אני לא יודעת איך אנשים מרגישים עכשיו בארץ אחרי הבחירות ועד כמה הם רוצים לברוח מפה. למרבה הצער ישראל נהייתה מקום שלא טוב לערבים, אבל היא כבר לא מקום טוב גם ליהודים".

העבודות בתערוכה יעמדו למכירה?

"זו לא גלריה מסחרית, אבל תהיה אופציה לרכוש עבודות. אני לא טובה בלהתפרנס. כשאנשים מגיעים לבקר אצלי בסטודיו אני תמיד נותנת להם עבודות בחינם, ואני מנסה להיגמל מזה".