27 דקות בגן עדן

באחד מרגעי המפתח ב"טרופיקו", הסרט המוזיקלי הקצר של הזמרת לנה דל ריי והבמאי אנתוני מנדלר שעלה בסוף השבוע ליוטיוב, רואים את דל ריי והשחקן שון רוז כגרסה המודרנית לאדם וחוה. השניים נוסעים בקאדילק ישנה על רקע גבעות מכוסות עשב, כשג'ון וויין קורא את השיר "למה אני אוהב את אמריקה" של ג'ון מיטשאם. רגע לאחר מכן השניים פושטים את בגדי החשפנית והשודד השחורים, מחליפים לבגדים לבנים זורחים מטוהר וניקיון, וממשיכים לסצנת הטבלה נוצרית.

שון רוז ודל ריי. הסרט עלה ליוטיוב

מפרט אחד קשה להתעלם: על הסווטשירט השחור של רוז מרוח לוגו גדול של נייקי. האם זה חלק מסמלי העולם הגשמי שהשניים מתנקים ממנו, או שנייקי שילמה עבור שיבוץ המותג? לא ברור, אבל כל אחת מהאפשרויות לא תהיה מפתיעה כשמדובר בדל ריי, שבנתה קריירה על ערבוב מסחרר בין מסחריות גסה, משחק בסמלים נוצריים וניכוס נטול עכבות של כל אייקון פופ אמריקאי שאפשר להעלות על הדעת.

השימוש של דל ריי בציטוטים תרבותיים מגיע ב"טרופיקו" לשיא חדש: סצנת הפתיחה כוללת את ג'ון וויין (לפי אחת הפרשנויות, בתפקיד אלוהים), אלביס, מרילין מונרו וישו, בגרסה מודרנית לסיפור הגירוש מגן העדן. בהמשך מצוטטים קטעים מתוך השירים "I Sing the Body Electric" של וולט וויטמן, ומ"יללה" הקאנוני של אלן גינסברג. קצת כמו סרט של טרנטינו, לא ניתן להבין את היצירה מבלי להכיר את החומרים שמהם דל ריי מצטטת.

זו אינה הפעם הראשונה שבה אמן מפיץ סרט כאמצעי לקידום המוזיקה: קניה ווסט והביסטי בויז עשו זאת בעבר לקידום אלבומיהם. מנגד, שלושת השירים שנכללים בסרט, "Body Electric", "Gods & Monsters" ו"Bel Air", יצאו בסוף 2012, והזמרת הצהירה שהסרט הוא מעין פרידה מהפאזה הנוכחית שלה לפני המעבר לאלבום הבא, "Ultraviolence", שאמור לצאת ב־2014. שאלת המניע מאחורי "טרופיקו" נשארת בלתי פתורה — האם מדובר ביצירה בפני עצמה, או במוצר מסחרי שנועד לסחוט עוד קצת משני האלבומים הקודמים — אבל התוצאה, ללא ספק, שווה 27 דקות מהחיים.