הרעב למשחק

הרושם הקלאוסטרופובי ממילא רק מתעצם כשעולים לקומה השנייה של המחסן, שם אין כלל אור, והמעבר בשביל הצעצועים - שהולך והופך צר יותר - מחייב שימוש בפנס. כמו ברכבת שדים, הסיבוב העצמאי שלי למעלה מערב שעשוע וחשש, נוסטלגיה ואבק. כשאני חוזרת לירוחם, מסוחררת מצעצועים, הוא מחייך בשביעות רצון. "אני חושב שסידרתי לעצמי עבודה ל־100 שנה", הוא אומר. "אנשים שרואים את הכמויות לא מאמינים. אני בעצמי לא מאמין לפעמים".

בני ירוחם צילום: עמית שעל

המחסן ההזוי הזה הוא מכל הדלק שמזין את "בית הבראה לצעצועים", חלל תצוגה של פניני האוסף שנוצרו בין שנות העשרים לשנות השמונים ופועל בהאנגר 2 בנמל יפו בסופי שבוע. כשאנחנו מגיעים לנמל ונכנסים לבית ההבראה, שירוחם ורעייתו עיצבו בעצמם בעזרת המשפחה, החלל הקטן, הצבעוני והעמוס מלא בצעצועים ובהתרגשות. על דלפק הכניסה ניצב משחק בריטי משנות העשרים: מסלול מירוצים של סוסי פח קטנים. המבקרים מוזמנים להמר על הסוס המנצח, ומנואלה קטנה בקצה המסלול מזניקה את הסוסים, בזמן שצעקות העידוד - של הילדים ובעיקר של המבוגרים - ממלאות את החלל. מדי פעם נשמעות קריאות "יואו", "תראה איזה יופי" או "כזה בדיוק היה לי כשהייתי קטן" לצד תהיות אם אפשר לתקן כאן צעצועים ושאלות של ילדים שמחפשים משהו לקנות.

"אנשים נכנסים בחינם, ופעמים רבות השאלה הראשונה שהם שואלים היא 'איך אתה מתפרנס?'", אומר ירוחם. "נראה להם שאני מסתיר משהו, אבל המטרה היא שייהנו מהחוויה ולשמר את ההיסטוריה של הצעצועים. אנשים חושבים שאני קשור לצעצועים ולא רוצה למכור, אבל זה לא העניין".

"עשיתי את כל זה כדי לאפשר לאנשים לחזור לילדות שלהם דרך חפצים. כשאנשים רואים את הצעצועים שהיו להם פעם, כל הרגשות צפים. במקומות האלה אנשים הם הכי אמיתיים, בלי קליפות" צילום: עמית שעל

אבל איך, באמת, אתה מחזיק את הפרויקט הזה?

"הכל מנוהל מכיסי הפרטי: אני שוכר את השטח מהרשות לפיתוח כלכלי שמנהלת את הנמל, משלם מסים ומממן את העובדים בקושי. הפכתי את המקום לעמותה ללא מטרות רווח, ואני פותח אותו לקהל הרחב, שיכול לתרום לעמותה". המטרה, הוא מסביר, היא לשמר את המורשת, התרבות והערכים שהצעצועים של פעם מייצגים.

עגלה עם סוסה, פח, 1938

האוסף העצום של ירוחם התחיל ב־1992, כשטייל ברחובות יפו ונתקל בבובת ליצן מפח שהקפיץ שלה מקולקל. "שאלתי את עצמי מי זורק דבר כזה ולמה זרקו אותו", הוא נזכר. הוא לקח את הליצן השבור לביתו, תיקן את הקפיץ וכך החל לאסוף צעצועי פח. משם התפתח האוסף טיפין טיפין, והוא כולל כיום צעצועים מכל הסוגים - את חלקם ירוחם מצא, את חלקם רכש, וחלק קיבל מחברים ומכרים שמודעים לשיגעון שלו.

אין כמעט יום שלא נוסף בו צעצוע לאוסף: פעם אלה לוחות עץ קטנים וצבועים שעליהם מצוירים באותיות דפוס עשרת הדיברות, מהסוג שהיה תלוי על הקיר בכיתות גן ובתי ספר יסודיים; פעם כרכרת פח עם סוס משנות השלושים של המאה העשרים, ששימשה תפאורה לצילומי ילדים בחוף הים של תל אביב. אחד הצעצועים הפשוטים והמקסימים בבית ההבראה הוא לוח עץ שעל חלקו העליון צרובה מפת ישראל של אחרי 1967 ובחלקו התחתון רשימה של יישובים. האתגר הוא לחבר אלקטרודות משם היישוב אל מיקומו - אז נסגר מעגל חשמלי ונורה ירוקה נדלקת. לכל פריט שמונח על המדפים העמוסים יש סיפור חיים והיסטוריה של שנים, עד שנזנח לטובת משחק חדש ומבריק יותר. רבים מהפריטים, הוא מספר, עברו אצלו בבית ושימשו את ילדיו. חלקים מהאוסף כבר הופיעו בתערוכות צעצועים במוזיאון הילדים בחולון, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ובמוזיאון "אוצרות בחומה" בעכו.

"אני אחד האספנים הגדולים בארץ של צעצועי פח, אז מגיעים אליי אספנים ומתייעצים איתי או מחפשים אצלי צעצוע מסוים. יש אספן אחד, נדלניסט מלא בכסף, שראה אצלי רכבת צעצוע ומשגע אותי שאמכור לו" צילום: עמית שעל

"רוב האספנים בתחום מתמקדים בפריטים מסוימים - משחקי קופסה, צעצועי פח או צעצועי פלסטיק וגומי של מפעל מאייר", הוא אומר. "אני אוסף לא רק צעצועים, אלא כל מה שקשור לילדות הישראלית לאורך השנים. למשל, כלי כתיבה וחוברות לימוד".

לצד ההיקסמות מהצעצוע עצמו יש לך ידע שמלווה אותו - איפה ייצרו אותו, מתי?

"בגדול, יש לי מושג מאילו שנים הדברים ומאיפה הם הגיעו - חברות, יצרנים ואם הם ישראליים. עם הזמן הגעתי למצב שבו אני יכול לדעת לפי איכות העבודה, הסגנון והצבעים איפה הדברים נוצרו ומתי. יש פריטים שאפשר להיכנס לאינטרנט ולראות את ההיסטוריה שלהם, אבל אני לא ממש נכנס לזה כי אני לא מוכר, פחות מעניין אותי הערך הכספי.

"במקור התעסקתי בצעצועי פח; היום אני אחד האספנים הגדולים שלהם בארץ, ואפשר לומר שאני בר־סמכא בעניין. לפעמים מגיעים אליי אספנים ומתייעצים איתי או מחפשים אצלי צעצוע מסוים. יש לי, למשל, פריטים נדירים של חברת ש.י.י, שייצרה צעצועי פח, ואני לא מוכר אותם. יש אספן אחד, נדלניסט מלא בכסף, שמשגע אותי: הוא ראה אצלי רכבת צעצוע ומאז לא מפסיק לנדנד שאביא לו את זה ליומולדת.

"לפני כמה ימים התקשר אליי גם איש בן 95, מהנדס ובונה צעצועים, שהיה בבית ההבראה לצעצועים ונורא התרגש. הוא שאל אותי כמה שנים אני אוסף, ואמר שזה נראה כמו אוסף של חיים שלמים".

"באוסף שלי יש עשרות אלפי פריטים, כך שהוא שווה לפחות מאות אלפי שקלים, אך יש פה פריטים היסטוריים שקשה לאמוד את שוויים, כמו בובות מתקופת השואה. עם זאת, כסף הוא לא העניין שלי" צילום: עמית שעל

קדחת האיסוף

באופן מפתיע ירוחם לא מגדיר את עצמו כאדם נוסטלגי. הוא גם לא זוכר מחסור בצעצועים מילדותו בפרדס כץ. ואולם, חיטוט קצר בעברו מעלה סימנים מוקדמים לקדחת האספנות הזאת: "היינו אוספים אלבומים של 'העולם המופלא'", הוא נזכר כשנשאל על משחקי הילדות שלו. "אספתי גם בולים, בעיקר ממעטפות שדודה שלי הביאה מהעבודה בביטוח לאומי. ובשבתות, כשהיינו מטיילים ליער המלאכים, הייתי אוסף כל מיני זוחלים ושם בצנצנות אצלנו בחצר. זה היה מוזיאון הזוחלים שלי".

לפני שהפנה את מרבית תשומת לבו לצעצועים הוא אסף ושיפץ חפצים שימושיים ורהיטים ישנים והוסיף להם טוויסט מקורי משלו. חלקם, כמו מוט אינפוזיה ישן שהפך למנורה, מרהטים את הדירה היפואית שלו ושל אשתו ג'ניס, ציירת ופסלת, ששיפצו בעצמם עוד לפני שהאזור הפך למוקד משיכה של תל־אביבים בוהמיינים אמידים. "האוספים שלי נשמרים מחוץ לבית", הוא אומר. "הפריטים שיש בבית שלי סימבוליים יותר - עתיקות ויד שנייה, שג'ניס אוהבת ואספה. הרבה פעמים אני קונה לה פריטים שאני חושב שהיא תאהב, ואם היא לא רוצה אז גם הם מגיעים למחסן".

זו לא צורה של הפרעת אגרנות כפייתית, בעצם?

"אני לא קשור לחפצים, אספתי אותם לשם מטרה. יכול להיות שזה אבסורד, אך אני לא מרגיש שיש פה חפץ שאני מוכן להתאבד בשבילו".

ירוחם עומד מאחורי מיזם מצליח נוסף, שגם הוא מקנה לו כבוד: שוק העתיקות בכיכר דיזנגוף, שהקים ב־2000 ומושך כיום אספנים מכל הארץ. אחרי שחי כמה שנים בניו יורק והתאהב בשוקי הפשפשים ובמכירות הגראז' המקומיות, הוא רצה ליצור בית עבור אספנים, מקום שיאפשר להם להחליף פריטים וחוות דעת. "זה התחיל משום דבר, לא היו לי קשרים ולא כלום", הוא משחזר, "ארגנתי יריד אחד של עתיקות מחוץ לעיר, והחלטתי שאני רוצה ליצור מסורת, לא משהו חד־פעמי". רצה הגורל ובאותה התקופה ביקשה עיריית תל אביב להחיות את רחוב דיזנגוף. ירוחם קיבל אישור לשלושה חודשי ניסיון, ואלה הפכו ל־13 שנה של פעילות מוצלחת. "הקטע של מודעות לחפצים ישנים ולערך שלהם התפתח בדיזנגוף", הוא אומר. "עד אז אנשים זרקו דברים בלי להסתכל עליהם".

ירוחם מדבר על דברים שאנשים זורקים - ומכיר את המטריה מקרוב. העיסוק שלו היום הוא הקמת ירידים והשכרת פריטים מהמחסן העמוס כפרופס (אביזרים) לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, אבל עד לפני כמה שנים היה לו עיסוק נוסף, שסייע לו להציץ מקרוב לחפצים שאנשים משליכים בכל יום ואפילו אפשר לו להוסיף לאוסף פריטים נחשקים: במשך 23 שנה הוא עבד במחלקת התברואה של עיריית בני ברק כפועל איסוף זבל מן המניין. "הייתי מאלה שעומדים מאחורה", הוא מחייך, "מתחיל מוקדם בבוקר, וב־12:00 כבר הייתי בבית, אחרי המכולת".

בית הבראה לצעצועים צילום: עמית שעל

כך, את אחד מהפריטים האהובים עליו מצא באחד מפחי הזבל שרוקן. "בדרך כלל לא הייתי עוצר ומרים את המכסה, אבל באותו הבוקר היתה לי הרגשה ופתחתי את הפח, ושם ראיתי מזוודה ובתוכה משחק כדורסל מעץ - אחד הדברים הכי יפים ומיוחדים שמצאתי. אם לא הייתי מרים את המכסה, הייתי גורס אותו". פועלי הזבל האחרים, הוא מספר, היו רגילים לעצור מדי פעם את העבודה לטובת שיגעון הצעצועים שלו.

להחזיר את החיוך

מחסן הפרופס יצר גם חיבור מפתיע בין ירוחם לבין כוחות צעירים באזורי התרבות והאמנות, שמקבלים אצלו, חוץ מאביזרים, עזרה טכנית ואוזן קשבת. יקיר ששון מלהקת התפוחים ועוזי פיינרמן וספי ציזלינג מהאחים רמירז הם בני בית אצל ירוחם, והאחים רמירז צילמו את הקליפ הראשון שלהם במחסן. "בתמורה לחלום שהגשמתי להם הם הגשימו לי חלום וניגנו יחד שיר אחד שלי. השתגענו פה", הוא מספר ומשמיע ברקע את השיר המדובר. גם להקת אטליז צילמה במחסן חלקים מהקליפ האחרון שלה, וסטודנטים מבצלאל ושנקר השתמשו בו כרקע לצילומי קולקציות ופרויקטי גמר. ירוחם מספר שהוא מאמץ גם אנשי תיאטרון. "אני אמן בנשמה, כל דבר שקשור באמנות מדבר אליי. אני גם יודע כמה קשה לאמנים, ואם אני יכול לעזור - אני אהיה שם".

אלא שכעת, מסביר ירוחם, השכירות ביפו הפכה גבוהה מדי, והוא מתכונן להעביר את האוסף למחסן מחוץ לעיר. הצעצועים יצטרכו להתרגל לבית חדש, עד שימצאו נחלה ומנוחה במוזיאון הצעצועים שהוא חולם להקים - חלום שהתגבש אצלו אחרי שביקר במוזיאון לחפצי ילדות בסקוטלנד. "כשיהיה לנו מוזיאון, אני מאמין שנוכל לקיים את עצמנו. כרגע אני מנהל מגעים עם העירייה, ביוזמתו של מהנדס העיר עודד גבולי, שביקר בבית ההבראה וביקש להיפגש איתי. הוא בעד ורוצה מאוד, ואנחנו מנסים לקדם את זה באמצעותו ומחכים לראות מהן האפשרויות שהעירייה תציע".

אתה מאמין שזה יקרה?

"אפשר להגשים כל חלום. בכל דבר שעשיתי בחיים הצבתי לי מטרה והיתה לי סבלנות להגיע אליה. אני מנסה ליהנות ממה שיש. מבחינתי ההנאה היא הדרך".

המוזיאון, הוא מאמין, לא רק יאפשר תצוגה טובה יותר של האוסף, אלא ממש ישדרג אותו. "אני מאמין שאם נסדר את המוזיאון, תהיה בו חנות עם צעצועים ישנים־חדשים, ומן הסתם יהיו דברים כפולים שנוכל להחליף או למכור ואולי נחליף עם מוזיאונים בעולם. אספנות צעצועים היא עניין יקר. יש דרישה רבה בשוק לצעצועים מיוחדים, ויש גם אספנים בעולם, במיוחד יהודים, שאוספים צעצועים ישראליים".

בהערכה גסה, כמה האוסף שלך שווה?

"תראי, יש בו עשרות אלפי פריטים. גם אם כל פריט נמכר בעשרה שקלים, מדובר במאות אלפי שקלים. אבל יש בו פריטים ששווים מאות ואלפי שקלים, ויש דברים שיש להם ערך היסטורי שקשה לכמת. למשל, יש לי כאן בובות מוזרות, שחלקן אולי מתקופת השואה. יהיה קשה להעריך את השווי הכולל שלהן. זה גם לא העניין בעיניי".

מה באמת העניין מבחינתך?

"כל הדבר הזה נעשה בשביל לאפשר לאנשים לחזור לילדות שלהם דרך חפצים. במקומות האלה אנשים הם הכי אמיתיים, בלי קליפות. הילדות היא המקור לזיכרונות הכי יפים, וכשאנשים רואים את צעצועי הילדות שהיו להם פעם, כל הרגשות צפים. זה המקום הכי טהור, וזו הנאה גדולה להיות במקום הזה.

"ישנה כאן כל הילדות שלנו, 70–80 שנה. כל אחד מתחבר למשהו אחר בצעצוע, מגיע לסיפור שלו וחווה משהו שאולי לא קרה לו הרבה זמן. זאת התכלית של כל הפרויקט הזה: להחזיר את החיוך לאנשים ולהזכיר להם שהם גם ילדים".