"דפיקה באוטו היא כמו קמט בפנים. חבל להתכחש לזה"

הפתעה: בחצר הבית החד־קומתי בכפר מרדכי, שבו מתגוררת המשוררת אגי משעול עם לא מעט חתולים וכלבים, ממתינה גם מכונית ספורט תחת סככה. בדרך כלל משוררים לא נוהגים במכוניות ספורט; חלקם כלל לא נוהגים במכוניות. משעול כן. "זו טויוטה יאריס ספורט 2003 עם שתי דלתות בלבד ומנוע גדול יותר מהדגם הרגיל, עם יותר מ־100 כוחות סוס", מסבירה משעול בידענות. "בתוך כמה שניות אני על 140 קמ"ש, כמובן רק אם הייתי רוצה לנסוע ב־140 קמ"ש", היא מחייכת חיוך ממזרי. "יש מכוניות שצריך להבין, כמו הטויוטה הקטנה שלי. זו מכונית מאוד עצבנית עם בסיס גלגלים קצר, באורך של אסימון. כל סטייה קטנה עם ההגה משפיעה עליה.

"אני מתה על מכוניות", היא מתוודה. "אני גרה כבר 35 שנה בכפר מרדכי ועברתי הרבה מכוניות - חלקן מהירות וחזקות וחלקן עצובות. היתה לי מאזדה ספורטיבית כזאת עם פנסים שנפתחים באופן אוטומטי ממכסה המנוע, עפעפיים מלאי הבעה, שהלכו ונעצמו ככל שמנועה של המאזדה המסכנה הלך ונחלש אחרי שנים של נהיגה אגרסיבית. זו היתה המכונית האחרונה שלי לפני שקניתי לי את מכונית הספורט.

אגי משעול והמכונית. "יש לה שרירים מתחת למיני" צילום: עמית שעל

"היתה לי גם קונטסה, המכונית היפנית הראשונה שנמכרה בישראל. הקונטסה היתה שלי כשהכרתי את בעלי, שנהג באותם ימים בפורד אנגלייה שהוא שיפץ במו ידיו. אחרי שהתחתנו קנינו רנו דופין, מכונית מלכותית שקראנו לה רנו דוחפים, מכיוון שחלק ניכר מהרגעים המקסימים ביותר שלנו עברו עלינו תוך כדי מאמץ מאחורי הפגוש האחורי שלה, בדחיפות, בכל פעם שהיא היתה נתקעת.

"אף פעם לא היה לי אוטו חדש, לא יודעת למה, אני לא נמשכת לזה. גם ליאריס ספורט יש סיפור מעניין: קניתי אותה מבחור צעיר שקנה אותה חדשה והחזיק בה בדיוק חודש. הוא לא רצה הילוכים. אני לא מבינה איך מישהו נותן בית למכונית ספורט ואז נזכר שהוא לא אוהב הילוכים. איך אפשר בכלל לנהוג במכונית עם תיבת הילוכים אוטומטית? בתור קיבוצניקית, מבחינתי נהיגה במכונית ידנית היא כמו רכיבה על סוס. צריך להרגיש בדיוק מה היא רוצה, מתי היא נמצאת בשיא הביצועים, מתי צריך מעט להרפות ומתי לדהור".

היעד שלנו נמצא בדרום: סוכה במדבר, חווה מבודדת השוכנת בסמוך למצפה רמון. משעול עשתה שם פעם מדיטציה וזוכרת את המקום לטובה. בהוראות ההגעה של סוכה במדבר כתוב "הדרך ממצפה רמון לסוכה במדבר משובשת ועוברת בשטח". מזל שלקחנו מכונית שטח: מיני קאנטרימן קופר. הגרסה הספורטיבית ביותר של מכונית השטח של מיני, קומפלט עם מנוע טורבו, שישה הילוכים, אגזוזים מוגדלים והנעה כפולה.

"המיני מזכירה חללית", משעול ממששת את הידיות הכסופות בדלתות המעוצבות, "הצבע האדום שבדלתות מתחרז עם הצבע האדום שבשעון המהירות הגדול. זו הרמוניה נדירה".

משעול מבינה משהו בחרוזים ובהרמוניות. היא פרסמה עד כה 13 ספרי שירה שזכו להערכה רבה, ונחשבת למשוררת הפופולרית בישראל כיום וליורשת של דליה רביקוביץ. "לא תמיד הייתי רק משוררת; 23 שנים הייתי מורה לספרות", היא אומרת. "לימדתי בבית הספר התיכון בבאר טוביה, רציתי להעביר את האהבה שלי לספרים. עד היום אני לא מבינה איך הייתי מגיעה כל יום בשמונה, בהופעה מתוקתקת, ומלמדת ספרות. אבל אני חושבת שהיתי מורה טובה. אולי לא מורה מגניבה, אבל בהחלט טובה, כי עשיתי את זה מאהבה.

אגי משעול בסוכה במדבר צילום עמית שעל

"גם כיום אני חשה צורך ללמד. אני מלמדת בעלמא בתל אביב. אני מלמדת אנשים שלומדים שירה לא בשביל תעודה, אלא מתוך אהבת השירה".

שטים דרומה ומתקרבים לחיבור לכביש חוצה ישראל. "האט", משעול מדגישה, "תמיד יש כאן שוטר שמחכה לנהגים שחושבים שהם עדיין טסים בכביש שש. בכל פעם שאני רואה ניידת משטרה אני מרגישה אשמה, במיוחד עם המכונית שלי. אני סוג של מגנט שוטרים, דווקא אותי תמיד עוצרים - לפעמים בצדק, לפעמים לא.

"היתה פעם אחת שבה כתבתי על ההגה רעיון שבא לי תוך כדי נסיעה. בטויוטה יש לי פנקס רעיונות, כי רעיונות טובים שבאים תוך כדי נסיעה הם כמו חלום, לרגע אחד הם שם, ברורים וחזקים, ורגע אחר כך הם מתנדפים. אז פעם אחת כתבתי רעיון על דף שהיה על ההגה, ובדיוק בא שוטר ותפס אותי. הוא אמר לי שהכביש הוא לא משרד ונתן דו"ח. זה לא נורא, הרעיון היה טוב.

"בכלל, כאן בארץ מפגשי שוטר ונהג הם אף פעם לא אירוע חיובי. המנטליות שלנו לא מסוגלת בכלל לתפוס מצב שבו שוטר ואזרח נפגשים בנסיבות חיוביות. ב־1986 נסענו לשלוש שנים בבריטניה, ושם שוטר יודע שבראש ובראשונה התפקיד שלו הוא לעזור לאנשים. כאן רק רוצים לתפוס אותך".

בכניסה לבאר שבע מאזדה ישנה, אדומה דהויה, נסחפת אל תוך נתיב הנסיעה שלנו. נהג המאזדה לא מבחין בנו. הנתיב שלו. הוא לא מאותת, לא מתריע, נכנס. אנחנו נמלטים, משעול נראית משועשעת: "יש לי תענוג כזה - להיות מנומסת בכביש. לתת זכות קדימה גם אם לא תמיד חייבים. הישראלים מאוד לא רגילים לקטע הזה של 'בבקשה, תיכנס' והם מאוד מופתעים. כיף לדעת שעשיתי מעשה טוב בכביש".

"יש לי מכונית ספורטיבית" צילום: עמית שעל

כביש עוקף באר שבע. הירוק של המרכז מתחלף בצהוב מנוקד פחוני בדואים. הכביש הופך למפותל, אנחנו פותחים טורבו. "יש לה שרירים מתחת למיני", מחייכת משעול.

"תראה איך בדיוק בנקודה הזו הירוק מתחלף בצהוב", היא אומרת. "אני גרה בעיירת גבול, הגבול בין צהוב לירוק. גרתי הרבה שנים בדרום. אנשים שחיים בדרום רואים לרוחק. האנשים של הצפון רואים לגובה. מסכנים הבדואים, אין להם אפילו מים זורמים. לבנות להם יישובי קבע זה כמו להעביר את הזקנה את הכביש. תראה, במרחק קילומטר יש יקבים שמקבלים טונות של מים להשקיה ומגדלים יין".

עבודות בכביש. פקק באמצע המדבר. בפנים שקט, בחוץ חום אימים. "פעם הייתי נוסעת עם חברים לסוכה במדבר כדי לעשות מדיטציה", מספרת משעול. "היתה תקופה שהיינו מאוד חזקים בקטע של המדיטציה. היינו צריכים מוזה. קשה למצוא משורר שלא כותב על החיפוש אחרי המוזה. כולם מדברים בדימויים על אותו הדבר. אני אוהבת בעלי חיים, כתבתי עליהם, יש לי כלבים וחתולים ופינה חמה בלב לבעלי חיים נטושים, לכן המוזה שלי היא כמו חתול. כשרוצים שהיא תבוא היא לא רוצה. כשלא מצפים להגעתה היא באה להתיישב. כשכותבים שירה לא צריך להתרכז; צריך לחשוב פתוח, לכתוב לא קל. אנחנו חיים בתוך רעש: אני גרה בכפר שמעליו עוברים כל היום מסוקים. זה חלק מהחיים, אבל לפעמים אני רוצה טיל קרקע במצב טוב".

"אתה יודע שפעם נרדמתי על ההגה? חזרתי עייפה מאוד מירושלים. כל הנסיעה הייתי ערנית, אבל העייפות היא ממזרה, היא באה בקילומטרים האחרונים של הנסיעה, כשהדריכות יורדת. עליתי על גדר, התהפכתי על הגג והתעוררתי מול שלט שבו כתוב 'חפץ חיים' כמה מטרים מול קצה האף שלי. הבנתי שמישהו עשה לי טובה ושלח לי מסר".

לא קשה למצוא את סוכה במדבר, כולם מכירים את המקום, אבל קשה להגיע אליו. צריך לרדת מהכביש ולהיכנס למדבר. הקאנטרימן לא מתקשה: יש לה ארבע על ארבע, מרווח גחון רציני וכוח.

בחלונות יש מדבר. הקילומטרים עוברים, ומאחורי צלע ההר מתגלה מטע קטן, כמה סוכות ובית הארחה. כלבי ענק וגם חמור אחד משוטטים בחצר. כלב לבן ענק בא לומר שלום. הסלולריים לא קולטים כאן כלום. שקט.

בסוכת האירוח יש מים, קפה ולחם בריבה. משעול שולפת ספר, מקריאה שיר למדבר, ומשאירה את הספר, מזכרת למבקרים. אחר כך הזמן חולף מהר, ואנחנו צריכים לחזור: הבת של משעול חולה, ומישהו צריך לאסוף את הנכדה מהגן וגם להכין מרק עוף לבת החולה. משעול מעבירה את הוראות ההכנה בטלפון: "עוף אמיתי, לפחות שמונה כרעיים, לפחות חופן אחד של פטרוזיליה, לפחות שעה על האש". מהר הביתה: אנחנו טסים על שפת המכתש, רחוק מהשוליים, קרוב לכביש.

תָּקעוּ אוֹתוֹ בֵּין שְׁלוֹשָה עֲצֵי קוֹקוּס

עַל מַצָּע אֲדמְדָּם שֶׁל טוּף מֵהַהוֹם סֶנְטֶר

בְּאֶמְצָע צֹמֶת שֶׁהָפַךְ בִּן לַיְלָה

לְכִּכָּר.

נֶהָגִים הַמְּמַהֲרים לְבֵיתָם

יְכוֹלִים אוּלָי לִראוֹת אוֹתוֹ מִבַּעַד

לִשְׁנֵי כַּדֵּי חֶרס נוֹטִים

עַל צִדָּם

אֲבָל אֵין לָהֶם זְמַן לַסִּפּוּר הַמְּפֻתָּל

הַעוֹלֶה מִגִּזְעוֹ

אוֹ צַמַרתּוֹ הַגְּזוּמָה בְּהוּמוֹר שֶל קבְּלָנִים

וְאֵין הֵם יְכוֹלִים לְנַחֵשׁ אֶת שׁרשָיו

הַמְּגַשְּׁשִים נְבוֹכִים

בָּאֲדָמָה הַזָּרה,

לוֹפְתִים עוֹד כְּמוֹ צֵידָה לַדֶּרך —

אַדְמַת־אֵם שֶׁדָּבְקה בָּם

בַּהֲמֻּלַּת הַחִשּׂוּף.

זֵיתָיו הַמּוּשָטִים לְאֵין דוֹרש מַשְׁחִירים

אֶת פָּנַי

וְשוּם וְרדים נַנָּסִיִּים לֹא יַסִּיחוּ אֶת לִבִּי

מִן הַבּוּשָׁה.