השבוע: זמירות צורמות
נאומו של נשיא איראן בוועידת דרבן היה הזיוף הגדול ביותר שנשמע במאה ה־21, והחיבוק שהעניקו לו השוויצרים הזכיר צרחן אחר - הצורר מהמאה ה־20. לצד כל אלה המהומה המטורפת שעוררה שירתה של סוזן בויל נראתה נורמלית
10:3923.04.09
ועידת דרבן 2 שנערכה השבוע בז'נבה נהפכה לקרקס תקשורתי עצוב אך מצליח עבור נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הגמד־ליצן השנוי במחלוקת שהצליח לקצור תשואות. על אף נטישתן של 24 המשלחות מאירופה את האולם בזמן נאומו התקבלה בוועידה החלטה רעה לישראל ששמה דגש על הסכסוך הישראלי־פלסטיני - החלטה שבולטת בעיקר על רקע שאר הסכסוכים בעולם, שאינם מוזכרים כלל.
אחמדינג'אד. מזכיר צרחן נוסף צילום: בלומברג נשיא שוויץ המארח העלה על נס את הניטרליות המקברית של מדינתו, והתחכך בעונג בזיפים של אחמדינג'אד. לא היתה כאן הפתעה רבתי. הניטרליות המזויפת של השוויצרים כבר הרימה את ראשה בעבר. כזכור, במלחמת העולם השנייה מדינת השוקולד והשעונים סגרה את שעריה בפני פליטים יהודים, והסתירה במרתפי הבנקים זהב שנגזל מהיהודים. ובכלל מאז ובאופן קונסיסטנטי, בין אדניות הפרחים המרהיבות שתלויות על כל אדן חלון ובין דנדוני הפעמונים של הפרות השבעות באחו הירוק, מקיימים בשוויץ ניטרליות פרו־פלסטינית מובהקת.
אחמדינג'אד. מזכיר צרחן נוסף צילום: בלומברג וכך באקראיות שטנית בערב יום השואה הוענקה השבוע לאחמדינג'אד בימת הנאומים, ולנו ניתנה שוב התזכורת לצורך בקיומה של מדינת ישראל. ועם זאת ראוי שנזכור שהקצנה בעמדותיה של מדינת ישראל לא בדיוק שומרת על האינטרסים שלה. ליברמן יכול לנפח שרירים מול עובדי משרד החוץ, אבל לא מול ממשלו של אובמה. בימים אלה, אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים לתמיכתה של הגדולה בידידותינו, וטוב נעשה אם לא נרחיק מאיתנו את שאריות העולם הערבי המתון.
להבדיל מהקרקס בז'נבה, בבריטניה התקיים השבוע קרקס אחר, גם הוא שנוי במחלוקת, אך נדמה שהוא משקף יותר מכל את התקשורת המודרנית. בתוכנית "Britain's Got Talent" הפתיעה סוזן בויל את עצמה ואת העולם ועוררה היסטריה - בעשרות מיליוני צפיות ביוטיוב התבוננו באשה השמנה עם הגבות של אריה דולצ'ין ששרה בקול של מלאך. בעידן הדוגמגישות ההופעה של בויל היתה כמו הופעה של קוף בקרקס. מבטי ההפתעה של השופטים, שלא ברור אם היו מבוימים או ספונטניים, והצחוק שהתגלגל בקהל ונהפך לקריאות התפעלות, הדגישו עד כמה רבה היתה ההפתעה. הציפייה היתה שבויל במקרה הטוב תצליח לקלף באופן מעורר הערכה בננה, והנה היא שרה כמו הגדולות שבזמרות. בדיעבד נדמה היה שהתדהמה של הקהל היתה מעצמו. הקהל - לא רק באולם, בכל העולם - חווה חוויית גילוי היולי בלתי רגיל כאילו היה תומס אדיסון. שהרי מי היה מאמין שכדי לשיר צריך בסך הכל קול טוב וכישרון שירה?
