פרשת בלאק קיוב: כשטייקונים מנצלים לרעה את הדמוקרטיה

נתחיל בשורה התחתונה, וגם היא, ברוח הדיון הציבורי הסוער המתנהל בימים אלה, מסממני הדמוקרטיה: החירויות הרבות מעניקות יתרון לטייקונים, דוגמת עידן עופר, בבואם לנסות להפעיל לחץ על אנשי ציבור.

השאלה עלתה השבוע בעקבות תחקיר התוכנית "עובדה" לפיו איש העסקים עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל, שכר ב־2014 את שירותי חברת המודיעין העסקי בלאק קיוב במטרה להשיג מידע מכפיש על האישים שעמדו בראש הוועדה שנועדה להכריע האם יש להשית על כיל תמלוגים נוספים.

עידן עופר צילומים: בלומברג

דעה הפתרון: ועדת הריכוזיות להשפעה ולכוח של עידן עופר יש איזון מכוח חוק הריכוזיות, שמאפשר הגבלת אנשי עסקים בשליטה על משאבים ציבוריים משיקולים כלל משקיים אדריאן פילוט לכתבה המלאה 

שאלה אחת היא האם מותר לאסוף חומר "שלילי" על פוליטיקאים, שופטים, בוררים או רגולטורים גם אם הוא נועד לסכל החלטה, בוררות או הליך משפטי? התשובה לכך חיובית. וככל שהחומר שנאסף נכון עובדתית, עומד במבחן לשון הרע ובעל עניין לציבור - המניע לאיסופו לא פוסל את מהימנותו או חשיבותו. אבל ישנה סוגיה נוספת, חשובה לא פחות: לא המניע לאיסוף, או המידע עצמו, אלא אופן איסופו. וזה מוכרח להיעשות ללא הפרת פרטיות, האזנת סתר, הסגת גבול או הטרדה. חוקרים פרטיים מוגבלים בחוק מיוחד (חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה) ובידי בג"ץ. ראיות שיושגו תוך הפרת חוק ייפסלו. בלאק קיוב מצטיירת כשילוב בין משרד חקירות למשרד יחסי ציבור.

הסכנה: הגבלת זכויות אדם

וכאן השטח המת: נצא מנקודת הנחה שטכנולוגיות הריגול המודרניות נכתבות ומיוצרות על פי חוק. השימוש שעושה בהן הרוכשת — דוגמת בלאק קיוב — הוא כבר סיפור אחר. וכאן מעטה החשאיות גדול. יש מי שממשיל את הדבר לייצור נשק — שהנו חוקי, לשימוש שנעשה בו אחר כך, והוא כבר באחריות המשתמש. לא בכדי הפער בתגובותיהם של הצדדים לתחקיר עובדה: עידן עופר לא הכחיש, רק גימד. בלאק קיוב הכחישה מכל וכל, בלי למצמץ. וכל עוד השטח מת, אין אקדח מעשן, או ראיה, או תלונה — אין בדיקה או חקירה.

כשר אבל מסריח

אפשר להדק את החקיקה נגד עצם שיטת הפעולה — אבל אז הסכנה היא בהגבלת זכויות וחירויות אדם. אותן זכויות שבדמוקרטיה תמיד יהיה מי שינסה לנצל אותן לרעה.

טובה שטרסברג צילום: עמית שאבי

פתרון נוסף הוא לוודא שעובדי הציבור שלנו יהיו מהסוג של טובה שטרסברג כהן או אבי ליכט, אנשים נקיים שיורידו לטמיון מאמצים מהסוג שהפעיל עופר בנוסח "כשר אבל מסריח". נניח שהיה מתגלה שבין חברי ועדת הבוררות שופטת בית המשפט העליון בדימוס טובה שטרסברג לעו"ד אלקס הרטמן אכן היה קשר מוקדם - הבוררות היתה נפסלת. אבל שטרסברג כהן לא הכירה ולא פגשה מעולם את הרטמן. בשיחה עם "כלכליסט" היא אף אומרת כי "לגיטימי שמתדיינים יבררו מי הבוררים, האם טיפלו בעבר בנושאי ים המלח, או שיש ניגוד עניינים וכל דופי אחר". האם היא אי פעם חששה ליפול בבירור כזה? "מבחינתי אפשר לבדוק אותי מאז שנולדתי ועד להודעה חדשה", היא אומרת. לדבריה, בוררות כיל התנהלה על מי מנוחות, בדרך המקצועית ביותר: "לא היו פרסומים ולא הרגשנו דבר. נחשפתי לכל העניין לראשונה מאילנה דיין".

אבי ליכט צילום: דנה קופל

תגובתו של אבי ליכט לעובדה זהה אך תמציתית יותר:."אין כל פסול באיתור מידע במסגרת פעילות עסקית תחרותית, כל עוד המידע מאותר כדין", אמר. שוב, הדגש הוא על אופן האיתור. השטח המת.

הלגיטימיות לקמפיין שלילי

בעולם הבוררויות מוכרות פרקטיקות של הטמנת פח לבוררים כדי לפסול אותם. צד שמתעורר בו החשש שהוא בדרך להפסד מפעיל לחצים שונים ומשונים כדי לבסס עילת פסילה מהסוג של ניגוד אינטרסים או אובדן אמון בבורר. הלגיטימיות של קמפיין שלילי בעולם העסקי נידונה בסכסוך על רכישת העיתון ג'רוזלם פוסט, בין קאנווסט הקנדית למרקעי תקשורת בבעלות אלי עזור. קאנווסט שכרה את מוטי מורל ורונן צור על מנת שישחירו את עזור. עזור הגיש תביעת לשון הרע וזכה. השופטת מיכל אגמון־גונן במחוזי פסקה לו מיליון שקל אבל העליון הוריד את הסכום ל־220 אלף שקל. אחד ההבדלים הוא שהמחוזי נתן משקל רב לעצם התכנון המוקדם, המרושע. "זוהי פרקטיקה שעל הדין לאסור", כתבה השופטת והוסיפה "על בתי המשפט לעצב חברה כזו שבה מסע יחסי ציבור שמטרתו לפגוע באחר לא יהיה לגיטימי כל ועיקר".

העליון צינן מעט את הלהט של אגמון־גונן והתרכז יותר בפרטי לשון הרע מאשר בכוונה והמזימה שנרקמו במשרדי מורל־צור. את ההכרעה הוא השתית על האיזון בין חופש הביטוי ללשון הרע כשלעניין הציבורי השפעה מכרעת על האיזון הזה. "ככל שמדובר באיש ציבור או בחברה ציבורית או ממשלתית כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם", כתב השופט עוזי פוגלמן.

בית המשפט קבע שלמרות שעזור וקאנווסט הם גורמים פרטיים, הסכסוך ביניהם הוא בעל עניין ציבורי. קל וחומר הבוררות על תמלוגי כיל וועדת ששינסקי שחשופים יותר לעין הציבורית וחשופים לפיכך גם למאמצים מהסוג של עידן עופר ובלאק קיוב.

מידע רלבנטי או שגוי

במקרה אחר, איתן כבל שכר את היחצ"ן נסים דואק לצורך מאבק בעופר עיני כשהשניים התמודדו על ראשות ההסתדרות ב־2012. דואק הצדיק אז את הקמפיין השלילי: "ממש עכשיו סיימנו קמפיין שלילי של איתן כבל", אמר, "עמדתי מאחורי שורה של מידעים שהפצתי לתקשורת שיועדו להציג את עיני באור שלילי. זה לא פסול, אלא אם הייתי מפיץ מידע לא רלבנטי או שגוי. אם הייתי מפיץ מידע לא רלבנטי עליו, אז זה סתם מכפיש. אבל אם אני מפיץ מידע שהוא עושה דיל עם טייקונים, וזה מבוסס - אז זה לגיטימי. ולא רק שזה לגיטימי - זה נחוץ בדמוקרטיה".

מבלאק קיוב נמסר בתגובה: "לגבי פרשיית עידן עופר, אנו עומדים על כך שמערכת עובדה בדתה עובדות שאין להן ולמציאות כלום ושום דבר. החברה מעולם לא נפגשה עם עידן עופר, החברה מעולם לא עבדה עמו, החברה מעולם לא עקבה אחר פוליטיקאים, שופטי בית משפט או רגולטורים בישראל או ביצעה עליהם מבצעים כלשהם. ה'עובדות' מתבססות על פגישה ומסמך סיכום מידע שנכתב בחברה לפני חמש שנים, במטרה לבדוק ניגוד עניינים כפי שמבצע כל משרד עורכי דין בתחילתו של כל תיק. מסמך זה נכתב מלפני חמש שנים, לטובת דרג זוטר באחת ממאות החברות במערך החברה לישראל, ומאחר שלא נמצאו ניגודי עניינים, המסמך והפגישה נשכחו עם ההיסטוריה ומעולם לא יצאו לפועל. לבסס על זה שורת ראיונות של אנשים 'מזועזעים' על משהו שמעולם לא התרחש, הוא נבזי אך בעיקר מטעה. על כל אלה ועוד הוגשה תביעה כנגד עובדה, אילנה דיין וגורמים נוספים על סך 15 מיליון ליש"ט בבית המשפט העליון של אנגליה, ואנו בטוחים שפרשת סרן ר׳ תהיה טיול בפארק לעומת השקרים המזעזעים שהצופים נחשפו אליהם בעל כורחם".