שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

מפעלולן עם לאסו לנווה מדבר בשמיים: כך נולד התדלוק האווירי

מה שהתחיל כטריק של חובבי אקשן בשנות העשרים והשלושים - שחלקם שהו כך באוויר שלושה שבועות ברציפות - הפך למכפיל כוח במלחמה הקרה, וקו חיים לטייסים בכל העולם. מאין הגיע מטוס התדלוק, ולמה אי אפשר בלעדיו

ניצן סדן 14:0002.02.19

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; מטוסי קרב ומפציצים הם מכונות עם עוצמה אדירה, עוצמה שמגיעה מדלק עשיר ביותר - ונוטה להיגמר מהר משנדמה: למשל, מטוס F16 שורף 2,400 ליטר דלק בשעת טיסה (כשהוא במשקל מינימלי, ללא חימוש) ואם ישייט בכ-900 קמ"ש בגובה 30,000 רגל במזג אוויר נאה, יעשה 1.12 ק"מ לגלון דלק (ובישראלית: בערך 400 מ' לליטר). מה עושים? ממלאים מחדש.

 

 

היום אציג לכם את העולם המופלא של התדלוק באוויר - דבר שלא קל לתאר את התעופה הצבאית בלעדיו. 

 

"ראם", מטוס התדלוק של חיל האוויר "ראם", מטוס התדלוק של חיל האוויר צילום: שאטרסטוק

 

 

לידתו היתה אקראית לחלוטין: בשנות העשרים הגיע לשיאו טרנד הפעלולנות האווירית בארה"ב; מטוסים רבים היו זמינים לרכישה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואלפי טייסים השיגו כאלה וניסו למשוך קהל ולהפוך לסנסציית אקסטרים. כל טייס ניסה פעלול מוזר ומפתיע יותר, והתחרות היתה קשה. אחד מהם, ווסלי מיי, פשוט יצא ממטוס אחד והלך על הכנף, קפץ אל כנפו של מטוס אחר שטס בצמוד, נטל ג'ריקן דלק וחזר למטוסו: התדלוק האווירי הראשון בוצע בתור פלברה.

 

ווסלי מיי עובר מכנף לכנף עם מיכל דלק ווסלי מיי עובר מכנף לכנף עם מיכל דלק צילום: historicwings

 

 

אבל הפעלול צד את עינו של הצבא האמריקאי, שראה את הפוטנציאל. ב-1923 השתמשו הקצינים לוול סמית' וג'ון ריכטר בשיטה שפיתח חדשן התעופה אלכסנדר סוורסקי, שיטה שלא כוללת הליכה על כנפיים: המטוס המתדלק שחרר צינור, המטוס המתודלק שחרר חבל עם משקולת ושני הצוותים תמרנו כך שהחבל יתלפף סביב הצינור וניתן יהיה למשוך אותו ולחבר למיכל. הרעיון הזה עבד יפה: הקצינים ביצעו כך שני תדלוקים של מטוסי דה הבילנד DH4 בסן דייגו, וטסו קצת יותר מ-37 שעות ברציפות. כשהתפרסם ההישג, התלהב הקהל ופעלולנים יצאו לשבור את השיא כדי לקדם את המופעים שלהם; עצם יירוט צינור הדלק היה שיא הפעלול, מעין תרגיל לאסו מעופף.

 

לוול סמית' וג'ון ריכטר מדגימים תדלוק אווירי במטוסי DH4 לוול סמית' וג'ון ריכטר מדגימים תדלוק אווירי במטוסי DH4 צילום: Wikipedia

 

 

ב-1928 המריא מטוס פוקר טרימוטור ובו חמישה קצינים נועזים, בהובלת קומנדר קארל ספאץ, לטיסת-אנדורו מוזרה: הם נערכו לתדלוק אווירי מתמשך, כשהמטרה היא להישאר באוויר בלי זמן יעד. לא פלא שקראו למטוסם "סימן השאלה" (אפילו שם לא קיבל, רק את הסמל "?"). הם תודלקו באוויר 43 פעמים ושהו כך באוויר שישה ימים וחצי, תוך שהם עוברים כ-17,000 ק"מ; זה מספיק כדי לטוס מניו יורק ללונדון, להתחרט ולחזור הביתה, להתחרט שוב ולנחות בלונדון, ועוד יישאר קצת דלק בטנק.

 

ב-1930 עלו לאוויר ג'ון וקנת האנטר כדי לוודא את העניין. כלי התקשורת לעגו להם וטענו שזה פעלול שחוק - אבל היללו אותם כגיבורים כשנחתו; השניים שהו באוויר 553 שעות, עשרים ושלושה ימים.

 

מטוסו של ספאץ מתודלק באוויר מטוסו של ספאץ מתודלק באוויר צילום: USAF

 

 

ואז קרה משהו מטופש: צבאות אמנם קיבלו את כל ההוכחות שהצטרכו כדי להבין איך להאריך טווח של מטוסים - ובכל זאת ויתרו על עניין התדלוק האווירי. כן, גם כשהופיעו ענני מלחמה באירופה ובמזרח הרחוק בסוף שנות השלושים, ואיש רע עם שפם קם ופלש לפולין.

 

מצד אחד, אפשר להבין את הגנרלים: אלה שבבריטניה וארה"ב העריכו שטווח המפציצים שלהם יספיק כדי להכות באויב ולנחות בשטח ידידותי; גנרלים בגרמניה תכננו את הבליצקריג - מתקפות מתגלגלות בהן שטח כבוש מהווה נקודת זינוק לשטח הבא, כך שגם שם לא צריך טווח חריג; גנרלים ביפן התבססו על הפעלת בסיסים ניידים - נושאות מטוסים; ובברית המועצות? סטאלין גם ככה כעס על מתכנני המטוסים שלו ופיזר אותם בין מחנות עבודה וקברים, ולאף אחד לא היה אומץ לספר לו שיש עוד משהו שצריך לשפר באווירונים.

 

אל תרגיזו אותו. סטאלין אל תרגיזו אותו. סטאלין

 

 

כולם טעו: מפציצי האמריקאים והבריטים אמנם הגיעו לכל פינה באירופה, אך מטוסי קרב לא יכלו ללוות אותם כל הדרך ואלפים הופלו באש גרמנית; הנאצים לא יכלו לתקוף את צפון אנגליה ומזרח בריה"מ וכך שמרו השתיים על תשתיות ייצור הנשק שלהן; היפנים איבדו הרבה מנושאות המטוסים שלהם והתקשו לסייע לאיים מותקפים; והרוסים התקשו להגיע לעורף הרוסי ולשבש את המתקפה הקשה - מה שעלה למיליוני חיילים בחייהם.

 

 

 

 

 

בסוף המלחמה ההיא צצו שלושה חידושים שהפכו את התדלוק האווירי למאסט: מנוע הסילון שהכפיל את מהירות המטוסים ושילש את צריכת הדלק שלהם; פצצת האטום; והמלחמה הקרה, במרכזה פחד ממוות גרעיני, אותו מביאים מטוסי סילון.

 

מפציץ סילוני מדגם B47, ממריא בסיוע רקטות מפציץ סילוני מדגם B47, ממריא בסיוע רקטות צילום: USAF

 

 

ארה"ב ובריה"מ ידעו שרק הרתעה תמנע שואה גרעינית (הקונספט של דו קיום בשלום היה עדיין בבטא בימים ההם) ולכן בנו ציי מפציצים ומאגרי פצצות עצומים. שני הצדדים השכילו להבין שמסוכן להחזיק מפציצים קרוב מדי זו לזו; די בהערכת מודיעין שגויה או בתקרית גבול אחת וכל צד ירצה לתקוף את בסיסי היריב כדי להימנע ממכה אטומית (מה שיסלים, איך לא, למכה אטומית). ולכן, נשארו המפציצים בנקודות עורפיות, לשיפור הישרדותם (והישרדות האנושות). עדיין היה בהם איום בין-מעצמתי, אבל מרחוק.

 

הבעיה: הדורות הראשונים של מפציצי הסילון היו זללני דלק מדהימים; המהירות שלהם היתה מרשימה, אך הטווח קצר. ואיך יפחידו האמריקאים והסובייטים אלה את אלה עם מפציצים שלא יוכלו לעשות את הדרך למטרה?

 

בסוף שנות הארבעים נזכר פיקוד ההפצצה האסטרטגי של ארה"ב שיש איזו שיטה עם צינור וחבל, ושהגיע הזמן להוריד אותה מהבוידעם ולהוסיף לה טכנולוגיה מודרנית - אז גלגלת צינור התדלוק קיבלה מנוע חשמלי.

 

תדלוק של מטוס B29 אחד ממשנהו, במסגרת טיסה להקפת העולם תדלוק של מטוס B29 אחד ממשנהו, במסגרת טיסה להקפת העולם צילום: USAF

 

 

מפציצי B29 ממלחמת העולם הוסבו למטוסי תדלוק, ויכלו לאפשר למפציצי B36 ענקיים לטוס מצפון ארה"ב לצפון רוסיה. השיטה לא עבדה עבור מטוסי קרב: לצוות שלהם אין קשב להתעסקות עם לאסו מעופף תוך כדי טיסה. למעשה, גם במפציצים היה איש צוות שהוקדש למטלת התדלוק. הבריטים, שבימים ההם פיתחו את טכנולוגיות התעופה הכי מתקדמות בעולם, בטח נאנחו כשראו את השיטה הפרימיטיבית של האמריקאים.

 

הם חשפו את מערכת הסל (המכונה גם "הדוקרן והעוגן"): צינור תדלוק שבקצהו סל משוחרר מהמטוס המתדלק, כשהמטוס המתודלק מתקרב ושולף גשוש מאורך, ואז מתמרן בזהירות עד שהגשוש נעול ומעוגן בסל.

 

צינור עם סל, שמתחבר לדוקרן. מטוס KB50 מתדלק מטוס FJ4 פיורי צינור עם סל, שמתחבר לדוקרן. מטוס KB50 מתדלק מטוס FJ4 פיורי צילום: Wikipedia

 

 

יופי של שיטה, שאיפשרה גם למטוסי קרב ליהנות מתדלוק באוויר. הרעיון היה מהפכני: הוא ביטל את כל הציוד המסובך, ואף איפשר למטוסי קרב לתדלק זה את זה, במה שנקרא תדלוק עמית; מטוסים מקטגוריות דומות שמזינים זה את זה.

 

ארה"ב לא נשארה חייבת: חברת בואינג פיתחה את מנור התדלוק (המכונה "בום") - צינור שנמצא בתוך מארז קשיח שיכול להתכוונן עצמאית ולהקל לאין שיעור על התדלוק באוויר. מדובר בציוד מורכב מאוד, שנמצא רק במטוסי תדלוק ייעודיים, אך מאפשר להזין מטוסים בקלות. כיום נמצאות שתי השיטות בשימוש, כשלכל אחת מגבלות ויתרונות משלה.

 

צינור תדלוק קשיח, שמורד ממטוס KC135 למפציץ-קרב F105 צינור תדלוק קשיח, שמורד ממטוס KC135 למפציץ-קרב F105 צילום: USAF

 

 

ועדיין, תדלוק אווירי הוא תמרון מורכב ורגיש מאוד: המתדלק והמתודלק מחוברים זה לזה וטסים לאט יחסית - ובמהירות איטית מגיב המטוס בכבדות. די במערבולת חזקה (או עיטוש חזק של טייס) והתדלוק יהפוך לתאונה. המקרה הכי מפחיד שאני מכיר קרה ב-1966, כשמטוס תדלוק KC135 אמריקאי הזין מפציץ B52 בתרגיל מעל חופי ספרד. השניים התנגשו והתרסקו, כשבבטן המפציץ ארבע פצצות אטום מבצעיות.

 

מפציצי טופולב TU16 בתדלוק עמית מפציצי טופולב TU16 בתדלוק עמית צילום: rostec

 

 

כיום מפעילים רוב חילות האוויר טכניקה זו או אחרת לתדלוק אווירי, בידיעה שבלי מתדלק זמין, אפסי הוא הסיכוי לנצח במלחמה אווירית. תדלוק אווירי נועד לעשות הרבה יותר מסתם להאריך את טווח הפעולה. למשל, כשיש מטוס תדלוק בגזרה, אפשר לבצע משימות תקיפה הרבה יותר מהר; כשמטוסי קרב פותחים מצערת והמנוע פועל בעוצמה, כילוי הדלק פראי. זמינות התדלוק מאפשרת משימה מהירה, בה חשופים כוחותינו לאש האויב לזמן קצר יותר.

 

מסוק CH53 אמריקאי מתדלק בשיטת הסל. שימו לב לגשוש התדלוק המאורך, שנועד כדי שהרוטור לא יכסח את הצינור מסוק CH53 אמריקאי מתדלק בשיטת הסל. שימו לב לגשוש התדלוק המאורך, שנועד כדי שהרוטור לא יכסח את הצינור צילום: USN

 

 

עוד תפקיד הוא טיפול במטוסים פגועים; מטוס שנפגע מרסס טיל עלול לאבד הרבה מאוד דלק; גם מפגיעה פיזית במיכל וגם משום שצוותו יפתח את המצערת למקסימום, במטרה לנוס על נפשו. השילוב הרחב של מטוסי תדלוק הציל חיי טייסים רבים במלחמת ויאטנם, למשל.

 

מטוסי התדלוק הם כה ערכיים, שבאופן טבעי הפכו למטרות איכות למטוסי קרב וסוללות נ"מ ארוכות טווח; צבא שאיבד אפילו אחד ממטוסי התדלוק שלו יוגבל משמעותית ויצטרך לשנות תוכניות, אולי אף לבטל מבצעים. מסיבה זו, טסים מטוסי תדלוק בנתיבים רחוקים מהחזית, במתאר המאובטח ביותר שאפשר, ולעיתים תחת הגנה צמודה של מטוסי קרב ולוחמה אלקטרונית.

 

KC46 KC46 צילום: Boeing

 

 

חברת בואינג השיקה לאחרונה את ה-KC46 פגסוס, דור המתדלקים החדש, שמבוסס על הבואינג 767 וכולל מערכות הטעייה מתקדמות, למקרה שאיזה אויב יעבור את מטוסי הליווי.

 

 

אבל הדרך הטובה ביותר להבטיח שטייסי התדלוק יחזרו הביתה בשלום היא פשוט להשאיר אותם בבית: העתיד של התדלוק האווירי הוא באוטומציה מלאה. צי ארה"ב החל לבחון מל"ט תדלוק אוטונומי, שהוא גם חמקן ויוכל לסייע לכוחות התוקפים ממש בקו החזית. המל"ט הנבחן, MQ25 סטינגריי שמו, צפוי להיכנס לשירות ב-2024, בתקציב של 13 מיליארד דולר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x