• תפריט
דעות

קריירת סרק: היס-מן הפרטי של נתניהו

רק במציאות פוליטית צינית נטולת עכבות יכול מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר גם להגן על מונופול התקשורת של שאול אלוביץ', גם לטעון שזה מתוך חזון מקצועי ובלי קשר לנתניהו, וגם לתקוף את היועמ"ש שהעז להציב גבולות. כך הפך פילבר למייצג המובהק של הריקבון הערכי בצמרת הפקידות הממשלתית

אמיר זיו 08:1321.02.18

הכתבה פורסמה לראשונה ביוני 2016

 

שלמה פילבר תמה. "החלטה תמוהה ותקדימית", הגדיר את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לאסור על ראש הממשלה בנימין נתניהו לעסוק בכל הקשור לאימפריית התקשורת של שאול אלוביץ' בגלל הקשרים ביניהם. "משרד המשפטים הפך יחסי חברות גרידא בין שני אנשים לניגוד עניינים שאוסר עליהם לקבל שירות", המשיך מנכ"ל משרד התקשורת לבכות את ההחלטה, וחתם: "נתניהו לא ביקש, לא נתן ולא קיבל מאלוביץ' דבר, כל יחסיהם מסתכמים בארוחת ערב חברית פעם־פעמיים בשנה".

 

עיוות מציאות ציני כזה, נטול מצמוץ, שבו הקוזאק פוער עיני בובה תמהות ומציג עצמו כנגזל המשווע לצדק, הפך בפוליטיקה של השנים האחרונות לכלי נשק שגור. תגובה אינסטינקטיבית כל אימת שפוליטיקאי מבקש להוזיל ולאיין החלטה ערכית של בעל תפקיד ציבורי שטרם גיהץ את עמדתו המוסרית והעז להציב איזה גבול, מטושטש ככל שיהיה.

אלא שבמקרה של פילבר, עיוות המציאות אינו יד המקרה. הוא אינו תגובה אלא עצם המהות של תפקידו. פילבר התוקף את החלטת היועץ הוא התוצאה המסתברת של המהלך הציני שהיה טמון במינויו לתפקיד.

 

 

קודם בוחרים פוליטיקאי קטן, נטול רקע מקצועי בענף התקשורת אך מצטיין במימוש רצון אדוניו, וממנים אותו למנכ"ל אחד המשרדים החשובים ביותר — משרד שהוא נשוא רפורמות טכנולוגיות מסובכות, שכל החלטה בו משפיעה על כיסם של האזרחים, כמו גם על מידת הקדמה הדיגיטלית שייהנו ממנה וחופש הביטוי שלהם. אחר כך משחררים אותו לרסק בזה אחר זה מהלכים שכמעט הבשילו, במתק שפתיים שמוסווה במילים מקצועיות ובהנמקות שלרגע עלולות לסבר את האוזן. לבסוף, כשעיי החורבות מאחוריו, כמו הנמלה על גבו של הפיל הדוהר הוא חש בטוח מספיק בעוצמתו כדי לתקוף את היועץ המשפטי לממשלה על שהעז להפריע את מנוחת שולחו.

 

זה שרק ממלא הוראות

 

פילבר אינו המנכ"ל הראשון של משרד ממשלתי שמבצע את האידיאולוגיה של השר שמינה אותו. לשם כך בדיוק נבחרים מנכ"לי המשרדים. אבל המקרה של פילבר ונתניהו מיוחד, משום שלא ניצבת מאחוריו אידיאולוגיה. לפחות לא במובן שעד היום נעשה שימוש במונח הזה.

 

כאשר, למשל, שר בינוי מקדם בנייה בהתנחלויות, גם אם רבים אינם מסכימים עם עצם המהלך, האידיאולוגיה שעומדת מאחוריו ברורה וגלויה, וממנה נגזרת האג'נדה המעשית. כך גם כששר פנים מסרב להגדיר כיהודי את מי שלא התגייר לשיטתו, או כששר חינוך מבכר לימודי 5 יחידות מתמטיקה על פני לימודים הומניים. ההנמקה האידיאולוגית, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, היא עדיין הנמקה.

 

שלמה פילבר שלמה פילבר צילום: עומר מסינגר

 

אלא שמאחורי מעשיו של פילבר, ובעיקר מאחורי חדלונו המסרס, לא ניצבת כל אידיאולוגיה. לא יכולה להיות אידיאולוגיה אמיתית מאחורי שימור מונופול רב־עוצמה שחונק את שוק התקשורת, מאיים על הישרדותן של המתחרות, בזמן שהוא מרוויח הון תועפות וגובה מהצרכנים מחירים גבוהים מהדרוש. מה שיש באמת הוא אינטרס של ראש הממשלה לשמור על שביעות רצונו של טייקון תקשורת, כדי ששביעות הרצון הנגדית תבוא לידי ביטוי במקומות התקשורתיים הדרושים. פילבר הוא רק המוציא לפועל.

 

באין אידיאולוגיה, פילבר ממציא "אידיאולוגיה". ב"אידיאולוגיה" הפילברית, המונופול האלוביצ'י אינו מוגן בשל יחסי תן וקח, אלא מאותרג לטובתו של הצרכן. ממש כך. בראיון לפני שבוע בלבד "נימק" פילבר את סירובו לקדם את הרפורמה בשוק הקווי ואת פירוק המונופול של בזק ברצונו לממש את חזונו הטכנולוגי לשנת 2020. לאחר שסיים לדקלם את דף המסרים של בזק, חתם פילבר באמירה המופלאה הבאה:

 

"כעת עומדות בפנינו שתי אפשרויות: להוריד את מחיר השימוש בקו טלפוניה בכ־10 עד 15 שקלים בחודש, וכך הכסף ילך ללקוחות... או לדרוש מבזק להשקיע את הכסף בשדרוג התשתיות. אם נחזור לחזון 2020, בזק היא היחידה שיכולה להביא אותנו לשם... אני אומר — חסכנו מספיק, מחירי התקשורת למשפחה אצלנו הם הכי נמוכים בעולם המערבי, עכשיו צריך לחשוב קדימה... לכן צריך לדחוף את שוק התקשורת הקווית, את בזק ו־HOT, להשקעה בסיבים אופטיים. הדרך לעשות את זה היא להשאיר את הכסף אצל בזק (!) ולחייב אותה לשדרג תשתיות... רק בזק יכולה להעלות את רמת התשתיות בישראל".

 

כמו הפועל יהוד בשנות השמונים

 

לא נדרש להיות מומחה כלכלי גדול כדי להבין את מופרכות הטיעון. כאשר מונופול נטול תחרות מרוויח הון תועפות, הרווחים הללו זורמים כדיבידנדים לבעליו. באין תחרות, אין תמריץ להשקעות מסיביות, בוודאי לא לטובת כלל הציבור. לכל היותר לטובת ציבור הלקוחות של המונופול, כדי לחזק את אחיזתו בהם ולאפשר לו להתבסס בתחומים חדשים.

עיון זריז במספרים של בזק מבהיר שזה המצב: ב־2015 הכנסות בזק הגיעו לכ־10 מיליארד שקל, מהם כמעט מחצית, 4.4 מיליארד שקל, מהתקשורת הקווית — זאת שפילבר מסרב לפתוח לתחרות. הרווח הנקי של המונופול היה 1.72 מיליארד שקל, כמעט 100% מהרווח המצרפי של כל החברות בשוק התקשורת. זה אפשר לה לחלק לבעלי מניותיה ב־2015 דיבידנד של כ־1.8 מיליארד שקל, שהתווספו לכ־5 מיליארד שחילקה בשנתיים קודם לכן. רק ענקית בינלאומית כמו טבע, שפועלת בכל העולם והכנסותיה הן 80 מיליארד שקל בשנה, מרשה לעצמה לחלק יותר דיבידנדים מבזק.

 

על רקע המספרים הפסיכיים הללו, הציניות שטמונה בעיכוב פתיחת השוק לתחרות מצמררת ממש. כשפילבר נכנס לתפקידו, הרפורמה בשוק הקווי כבר היתה מוכנה לצאת לדרך. היא עברה שנים של תכנון וחשיבה, אושרה באינסטנציות המקצועיות ואפילו הבג"צים שבזק הגישה לא הועילו. פילבר היה צריך רק ללחוץ על הכפתור, אבל כוחו לא עמד לו. במקום זה הוא התקפל ביוזמתו, הזמין את בזק לשימוע נוסף, קיבע בינתיים מחירים לא תחרותיים ומסמס את המהלך. בשנה שחלפה מאז פילבר הוא כמו שחקן של הפועל יהוד בשנות השמונים: עסוק בלכדרר במרכז המגרש, ממתין שהזמן יחלוף ושום דבר לא יקרה. כל יום שבו שום דבר לא קורה מכניס לטלפוניה של בזק 12 מיליון שקל. כולל שבתות, כולל חגים.

 

כך בדיוק נראית "אידיאולוגיה" שממנה נגזרת "אג'נדה", ובעקבותיה נולדת "תוכנית מקצועית", שבתמצית אומרת: ניתן לבזק להרוויח מיליארדים עוד 4–5 שנים בזמן שהמתחרות מדממות והציבור ממשיך לשלם ביוקר. ואז, אחרי שהיא תבנה תשתית לתפארת מדינת ישראל, נכפה עליה בקלילות לאפשר את השימוש בה לכו־לם. והיא תסכים, כפי שהסכימה עד היום, ולכל בית בישראל יהיה אינטרנט 400 מגה ולפחים בחצר יהיה חיישן שישדר לאוטו זבל מתי הם מתמלאים.

 

את האידיאילוזיה המופרכת הזו פילבר משליך אל הזירה בכל פעם שיש צורך להרחיק ממנו ומשולחו ביקורת. תחקיר "הארץ" חשף שפע של תן וקח לכאורה בין ראש הממשלה לאלוביץ' — מצע רקבובית להנבטת רעילות פוליטית? היועץ המשפטי החדש — שנתניהו עצמו מינה — השתכנע שאכן קיים חשש? שטויות. כל פועלו של פילבר הוא בקידום מהפכת הדור החמישי.

 

מה שנשאר זו הנאמנות המוחלטת לבוס

 

שלמה פילבר הוא המייצג המובהק ביותר כיום של ריקבון ערכי וציניות מנוולת, שמכרסמת באופן אולי בלתי הפיך בצמרת הפקידות הממשלתית. הכרסום הזה מסוכן יותר מהחלטה פוליטית ישירה של שר מבצע. השר יתחלף, ההחלטות ישתנו, אבל פקידים בכירים, מקצועיים לכאורה, שוויתרו על נאמנות לציבור, הם נורמה שיהיה הרבה יותר קשה לשרש.

הפילבריזם הרקוב הזה הוא תולדה של אובססיית השליטה של נתניהו בתקשורת, שהפכה למהות הכל. אובססיה שמאלצת ראשי סיעות פחות או יותר להתחייב להעלות את בנם לעולה אם לא יתמכו מיד בכל מהלך תקשורתי של ראש הממשלה. זו אובססיה שנולדה בחטא ותסתיים בפיאסקו. הבעיה היא בנזקים שנגרמים בדרך.

 

כשפילבר מונה לתפקידו לפני שנה, חשפה נעמה סיקולר ב"כלכליסט" את מאמרו "כדורי סרק" שנכתב אחרי רצח רבין והעלה את תיאוריית הקונספירציה שלפיה הרצח היה תאונת עבודה של השב"כ. פילבר השיב שמדובר במאמר שלא הוא כתב, אלא רק חתם עליו לבקשת הבוס שלו אז בעיתון. מאז, הוא הצהיר, עמדותיו השתנו לחלוטין. ייתכן. מה שלא השתנה הוא נאמנותו המוחלטת לבוס שמעליו ולאינטרסים שלו. בעבור האינטרסים הללו הוא מוכן גם היום להיות חתום על שפע תיאוריות חסרות בסיס, ולנהל את משרד התקשורת במהלכי סרק סרק. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x