לבד עם ההמונים

יש ניגוד מעניין בין העובדה שהמימון לאלבום החדש של אסף אמדורסקי, "פה", הגיע מההמון בהדסטארט, לבין העובדה שכמעט בכל הקטעים באלבום הוא עבד לבד לגמרי. גם שני העמודים בחוברת הדיסק שמוקדשים לתודות לשותפים מעוררים תהייה אם מדובר בפרויקט של אדם בודד, פנומן מוזיקלי שיכול להרים אלבום שלם מאפס בלי הרכב מאחוריו.

התשובה מורכבת אבל יותר חשוב — היא מרהיבה. אמדורסקי הוכיח את היכולות שלו לא פעם ובאמתחתו לפחות שתי יצירות מופת: "אסף אמדורסקי" מ־1996, עם "הוא האמין לה" המופלא, "מעיין" הכובש ו"השמים הכחולים" הרומנטי; ו"מנועים שקטים", שהציג לראשונה את הצד האלקטרוני והסופר־מעודכן של אמדורסקי.

הסאונד של "פה" כאילו נשאב מהפרויקט "קדימה אחורה" לפני יותר מעשור, שבו ביצע אמדורסקי מחדש שירים שגדל עליהם בשנות השמונים. אז נוצרה תחושה של החמצה משום שלא כל השירים היו ראויים למחווה, בעוד המבצע כבר הותיר חותם מרשים למדי בסביבה המוזיקלית המקומית.

"פה". כל שיר הוא סינגל טבעי צילום: אוהד רומנו

"פה" הוא מעין המחשה של השיעור שלמד היוצר בעבודה על "איציק" של פופלקס או "אתמול" של טובה גרטנר ב"קדימה אחורה". הצליל אלקטרוני מאוד אבל חם ואנרגטי. אלגנטי אבל לא צונן או מרוחק. במקומות שבהם הסינתים זזים הצידה לטובת פראזה של גיטרה חשמלית, כמו ב"המפקדים של מוגרבי", מדובר בשיבוץ וירטואוזי של צליל ולא סתם קישוט דקורטיבי שנולד משעמום באולפן.

לראשונה בקריירה שלו מתפנה אמדורסקי להביט מסביב ולהביע עמדה. לא בהכרח פוליטית, לא בדיוק שירי מחאה, אבל תשומת לב חברתית שמופיעה במקומות הנכונים, כמו ב"מגדלים" שפותח את האלבום או ב"אנשים שקופים" שסוגר אותו. אולי ההתקרבות שלו ליהדות קשורה לכך ואולי לא, אבל מתברר שכשאמדורסקי פונה לניסוח אמירה שאינה אישית או זוגית הוא אפקטיבי לא פחות. כמו שהמאזין ל"התקפת לב" ב"מנועים שקטים" נכנס ללא קושי לתוך חוויה של פחד המוות, קשה שלא להתחבר לאמפתיה שלו לפליטה ש"אפשר לראות שהיא היתה יפה / ואין לה מרשם ואין לה תרופה / קולות אורות כוזבים וסימנים כחולים / תקוע בגרון וזה אבוד בשבילה" (“אנשים שקופים").

"פה" הוא קלאסיקה כמעט מיידית כמו שהוא מחסן להיטים גדוש. כל שיר באלבום הזה נשמע כמו סינגל טבעי, שהגיע למקום הזה בלי השטחה של הלחנים או התחנפות לעורכים המוזיקליים ברדיו.