• תפריט
חדשות נדל"ן

"אין ואקום. אם לא בונים במזרח ירושלים, תהיה בנייה לא חוקית"

לפני כעשור מינתה עיריית ירושלים את האדריכל סנאן עבד אלקדר להכין תוכנית הרחבה לג'בל מוכאבר שבמזרח העיר. חמש שנים לאחר השלמתה הוא מספר מדוע הוא לא אופטימי לגבי התממשותה ועל ההחלטה לעבור ליפו, שבה מתייחסים לכישוריו ולא למוצאו

אמיתי גזית 08:3505.11.15

על נייר A4 לבן שנמשך ממגש המדפסת משרטט האדריכל סנאן עבד אלקאדר את מבנה הבעלות על הקרקע בערב א־סוואחרה במזרח ירושלים. מדובר בשטח המשתרע על כ־1,500 דונם, שאת תכנונו החל עבד אלקאדר לפני כעשור לבקשת עיריית ירושלים, לצורך בנייה של כ־2,500 יחידות דיור כהרחבה לג'בל מוכאבר. האיור נראה כמו פזל אחרי הרכבה - גבולות המגרשים מעוקלים, ולכל מגרש מובלעות רבות במגרשים הצמודים לו. קווי הגבול של הבעלויות נקבעו לפני מאות שנים בתקופת השלטון העותמני ונשמרו כך.

 

"האיור הזה מופיע בשקופית הפתיחה במצגת המתארת את תוכנית המתאר שהכנתי למתחם", הוא מספר. "רצו שאכין מודל של שכונה כמו בהר חומה. לך תתכנן דבר כזה עם מבנה בעלויות כזה על הקרקע". מתוך רצון ליצור מה שהוא מכנה תכנון משתף, ולא להנחית תוכנית שאינה מתאימה לצורכי התושבים, הוא ניהל דיאלוג עם כל אחד מבעלי הקרקע. נדרשו לו כשלוש שנים, בייחוד משום שהיה צורך לשכנע את התושבים בכוונותיו. זה לא היה פשוט, שכן הוא נשכר על ידי עיריית ירושלים שנתפסת כמתנכרת להם. אחד הקשיים בתהליך למשל היה לשכנע את התושבים בחשיבות הפרשת כמחצית מהקרקע שבבעלותם לצורכי ציבור - למשל לסלילת כבישי גישה או תשתיות אחרות. "מבחינתם הקרקע שתופקע עוברת לעיריית ירושלים, היה להם קשה להאמין שזה ישרת אותם".

 

"המטרה דמוגרפית"

 

חוסר האמון של התושבים בעירייה נוצר עקב שנים של הזנחה. מאז סופחה ירושלים המזרחית לשטח ישראל, לא ניתן מענה תכנוני לצורכי התושבים. על פי מחקר שפרסמה עמותת במקום בתחילה השנה, תושבי מזרח העיר מהווים כ־40% מאוכלוסיית הבירה, אך הם מתגוררים רק בכ־25% מהדירות הקיימות בעיר.

 

עקב מחסור בפתרונות חוקיים, רבים נאלצים לבנות את ביתם באופן לא חוקי, ועל פי הערכות יש כ־20 אלף בתים כאלה במזרח ירושלים. אבל גם אם סופרים את הבנייה הלא חוקית, להערכת חוקרי במקום יש מחסור של כ־10,000 דירות במזרח ירושלים. כבר לפני שנים רבות נוצלו במלואם השטחים בג'בל מוכאבר שיש בהם תוכניות המאפשרות לבנות עליהם. על פי התוכניות החלות על הכפר, יותר מ־70% מהשטח מוגדר "נוף פתוח", כלומר כזה שאסור לבנות עליו. נוסף על כך, אחוזי הבנייה המותרים מעטים ונמוכים מ־40%, כלומר על דונם אחד אפשר לבנות רק 400 מ"ר. במקומות מסוימים אחוזי הבנייה נמוכים גם מ־30%. באופן מתריס, ואף ששטחים רבים הוגדרו כאמור "נוף פתוח", אין בתוכניות שטחים ציבוריים פתוחים. כלומר, במה שהגודר בתוכנית "נוף פתוח" נותרה אדמת בור שאינה מנוצלת אף לא לגינה.

 

האדריכל סינאן עבד אל קאדר האדריכל סינאן עבד אל קאדר צילום: עמית שעל

 

לטענת עבד אלקאדר, השטחים הפתוחים הרבים הם תוצאה של מדיניות מכוונת של רשויות התכנון: "התוכניות של רשות התכנון הישראלית התבססו על ראייה דמוגרפית. המטרה שלהן היתה לשמר את היחס בין שיעור הערבים ליהודים בירושלים. השאירו בחלק המזרחי הרבה שטחים ירוקים כדי לקטוע את הרצף בין היישובים הערביים וכדי ששכונות יהודיות יוכלו לחלחל. כך נבנו שכונות כפסגת זאב, גילה, נווה יעקב והר חומה".

 

 

למחסור החמור בדיור יש להוסיף גם מחסור במבני ציבור ובייחוד בבתי ספר. ב־2011 קיבל בג"ץ את טיעוניה של האגודה לזכויות האזרח בישראל כי במזרח ירושלים קיים מחסור של 1,500 כיתות לימוד. בית המשפט פסק כי על העירייה להשלים את החסר בתוך חמש שנים, ולא, תתבקש לממן את שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים שצמחו בגלל המחסור. עד עתה לא הצליחה העירייה לסגור את הפער, ונבנו רק כ־500 כיתות. הסיבה הבולטת היא כי ברבים מהמקומות המעטים שמותר לבנות בהם מוסדות ציבור על פי התוכניות, תוואי הקרקע אינו מתאים לכך.

 

"בנייה כמו עדר מפוזר"

 

לדברי עבד אלקאדר התוצאה של המדיניות התכנונית ניכרת לעין. "תושבים בירושלים חיים בשתי מערכות חיים. אפילו האוטובוסים נפרדים. אם אתה נוסע בדרך חברון ומסתכל מערבה, אתה רואה ארכיטקטורה עירונית, אם תפנה את המבט מזרחה, אתה רואה משהו שונה לגמרי. אין רצף פיזי מלבד הכבישים, שבדרך כלל הם צרים או דרכי עפר. הבנייה נראית לרוב כמו עדר מפוזר. במבטים מסוימים הוא דחוס מאוד, ולפעמים זה נראה כמו עדר שהתפזר על הגבעות. אני קורא לזה זהות א־פורמלית לעומת זהות פורמלית בצד המערבי. בחלק המערבי יש תוכניות שמארגנות את הצורה המרחבית ואת הבנייה עוד מהתקופה העותמנית. זה התחיל כשיהודים רצו לצאת מהחומות והטורקים אפשרו זאת, המשיך עם הבריטים שהביאו חשיבה תכנונית אירופית, והישראלים שהמשיכו את המגמה הזאת, אבל זנחו את החלק המזרחי של העיר".

 

במציאות כזאת היה צריך עבד אלקאדר לזכות באמון התושבים. "בתחילת הדרך, כששיתפתי את הסטודנטים שלי מבצלאל במחקר ובמפגשים עם בעלי האדמה, רצו שיתלוו אליי מאבטחים חמושים, כי ישראלים כלל לא מגיעים למקום הזה. סירבתי בתוקף. אתה מתאר לעצמך דיאלוג כאשר אתה מגיע עם רובים?", הוא מספר.

 

אף שהתוכנית היתה מוכנה עוד ב־2010, נדחו הדיונים לאישורה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים אינספור פעמים בגלל התנגדות מפלגות הימין במועצת העיר. התוכנית קיבלה תוקף באפריל השנה, אך עבד אלקאדר סבור כי יחלפו עוד שנים רבות עד שהיא תצא אל הפועל ומשהו ייבנה, אם ייבנה. הסיבה העיקרית לכך היא כי עיריית ירושלים הפכה אותה לתוכנית אב, המשרטטת רק את עקרונות התכנון בשטח, אבל אי אפשר להוציא בעזרתה היתרי בנייה. כדי לקבל היתר דורשים מהתושבים לקבץ נתחים בגודל שלא יקטן מ־50 דונם ולהכין עליהם תוכניות מפורטות שעלות כל אחת מהן מאות אלפי שקלים. לכך הוסיפה הוועדה המחוזית ירושלים, שאישרה את התוכנית, כי לכ־50% מהקרקע שהופקעה לצורכי ציבור בתוכנית יופקעו עוד 20% עם קבלת ההיתר. כלומר, עשרות בעלי קרקע יצטרכו להתאגד יחד, לגייס די כסף ולהסכים לוותר על עוד נתחים מחלקתם. "לעיריית ירושלים היה חזון לבנות שכונה יפה, אך במהלך הדיונים במועצת העירייה הם חשבו לעצמם 'למה שנתכנן שכונות ערביות'. לכן בסופו של דבר העירייה סירבה להכין בעצמה תוכניות מפורטות", אומר עבד אלקאדר.

 

אזור ערב א־סוואחרה במזרח ירושלים. התושבים מרגישים שהעירייה מתנכרת להם אזור ערב א־סוואחרה במזרח ירושלים. התושבים מרגישים שהעירייה מתנכרת להם צילום: עומר מסינגר

 

בעשור האחרון עבד עבד אלקאדר על תוכנית נוספת למזרח ירושלים, וגם היא חומקת בין אצבעותיו. מדובר בתוכנית לחידוש המרחב העירוני בשטח של כ־1,000 דונם מצפון לעיר העתיקה, משער שכם לאורך רחוב סולטן סולימאן ועד שייח ג'ארח בצפון. "למרות שכמות התושבים באזור הזה גדלה ב־60% מאז 1967, לא הוסיפו מטר בנוי אחד", הוא מספר. התוכנית שהוא מכין כוללת גם פיתוח של שטחי המסחר באזור, שלדעתו יכול לשמש מוקד משיכה לתיירות ענפה. "גם הכלכלנים ששכרה עיריית ירושלים זיהו את הפוטנציאל בשטח הזה, ולכן החליטו לגייס אותי לתכנונו", הוא אומר.

האזור משמש מרכז המסחר והעסקים של תושבי מזרח ירושלים. השכונה, באב אל זאהרה, החלה להיבנות בשנות העשרים של המאה הקודמת, ומרבית המבנים נשמרו מאז. במתחם יש שלל מוקדי עניין, והבולט שבהם הוא מלון אמריקן קולוני, אלא שהפוטנציאל הזה מתנוון לדברי עבד אלקאדר: "האוכלוסייה תקועה, והעסקים ברמה נמוכה".

 

"סומנתי כבעייתי"

 

לפני כחודשיים העתיק עבד אלקאדר את משרדו מירושלים ליפו, לדבריו לא מתוך ייאוש אלא מתוך רצון "לשנות את הדינמיקה המקצועית". "סומנתי כטראבל מייקר כי אני מיידע את התושבים באשר לזכויות התכנוניות שלהם", הוא אומר. "היום אני רוצה לקחת פרספקטיבה רעננה המגיעה מכיוון השפלה והים. הפנייה אלי במרכז כאדריכל היא לא על פי מוצאי אלא על פי כישוריי, זה דבר שעודד אותי להעביר את משרדי ליפו".

 

איך מרגישים התושבים שתלו בך ובתהליך תקוות?

"היו תקופות שהם התחילו להרגיש מעודדים, אבל היום יש תסכול. הם הבינו על בשרם שבעצם לעולם לא יקבלו את הזכויות האזרחיות שלהם. הם תוהים מה רוצים מהם, שיישארו חוטבי עצים? אנשים היו מגיעים בכל יום למשרד שלי לבדוק מה התקדם ומה עוד אפשר לעשות".

 

לאן כל זה ילך?

"התוצאה היא שתהיה בנייה לא חוקית. אין ואקום, המחסור יתמלא בבנייה. ראיתי גברים מתייפחים כי הם חיו בבתים בנויים מפח, וכשהילדים שלהם שמעו טרקטור במרחק מטרים, הם התחילו לבכות כי חשבו שהוא בא להרוס את ביתם".

עבד אלקאדר דיבר גם על כך שבגל האלימות שפוקד אותנו בימים האלה השתתפו לא מעט תושבי מזרח ירושלים.

 

"המציאות של אנשים היא חוסר תקווה, חוסר שייכות, אם אתה לא שייך למקום אתה מרשה לעצמך לזרוק אשפה ברחוב. העוינות בג'בל מוכאבר היא גם פנימית כלפי השכנים. אנשים לא חשים קשר למקום, הם חיים על תקן זמני. אין להם זכויות בעיר, ולכן אין רצון לתרום למקום הזה. תהליכי אורבניזציה קשורים לתחושת שייכות, תל אביב היא דוגמה טובה לכך. אנשים שותפים בה למה שקורה בעיר, תושבי מזרח ירושלים לא עוברים תהליכים כאלה".

 

האם מה שתיארת במזרח ירושלים מייצג את התכנון בישראל?

"מזרח ירושלים היא דוגמה קיצונית. כאדריכל אני חושב שיש כאן התפתחות עילגת ולא מוצלחת, כי המכלול אינו בא מתוך מחשבה על האזרחים אלא ממגמה אידיאולוגית־פוליטית. היצירה נעצרת בגלל פרנויה, שהופכת לאידיאולוגיה וזה תוקע את התכנון. לכן התכנון ביישובים ערביים לא נעשה מתוך חזון וראיית עתיד, אלא בשיטת כיבוי שריפות. הרצון לטאטא את הערביות או להציג אותה כמכשול זו חשיבה אסטרטגית שנוגעת במרחב ומשפיעה על הפרט. כך למשל מערכת התכנון מודעת לפוטנציאל במזרח ירושלים, אבל לא מביאה אותו לידי ביטוי. יש הרבה תוכניות בלי מעשים".

 

האם אתה פסימי במבט לעתיד?

"לא, זה הבית שלי. הציעו לי בעבר משרת פרופסור בגרמניה. המכשול היה לעבור לחיות באופן קבוע בחו"ל. אני מאמין שבסוף השכל הישר יגבר על האידיאולוגיה המעוותת ותהיה לכולנו זכות בארץ הזאת. אולי זה יקרה אחרי קציר דמים, כמו באירופה. הרי אירופה לא היתה מתאחדת ללא מלחמות העולם".

 

מעיריית ירושלים נמסר כי "תוכנית ערב א־סוואחרה אושרה בוועדה המחוזית. עיריית ירושלים מקדמת תוכניות אב רבות בכל רחבי העיר, כאשר בכל תוכנית נבחנות סוגיות מקצועיות רבות ומגוונות עד לאישורה. תוכנית ערב א־סוואחרה לא שונה מאחרות וקודמה בהתאם לשיקולים והקריטריונים המקצועיים ככל תוכנית אחרת בירושלים. תוכנית מע"ר מזרח היא תוכנית מורכבת מאוד מבחינה מקצועית שנמצאת באחד האזורים המרכזיים, ההיסטוריים והמורכבים תכנונית בעיר. נבחנות בה סוגיות תנועה, שימור, ממשק עם חומות העיר העתיקה, עירוב השימושים הנדרש באזור ועוד. התוכנית טרם נידונה במוסדות התכנון והיא נמצאת בשלבי עריכה ועדכון. לעניין מספר כיתות הלימוד, בתקופת ראש העיר ניר ברקת נבנו עד כה במזרח העיר יותר מ־500 כיתות לימוד חדשות ועוד כ־1,000 נמצאות בתכנון וביצוע לשנים הבאות".

 

סנאן עבד אלקאדר (52)

 

  • מצב משפחתי: נשוי + 4
  • מגורים: ירושלים
  • השכלה: לימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת המבורג ואדריכלות באוניברסיטת קייזרסלאוטרן בגרמניה
  • תפקיד: אדריכל ומתכנן ערים, בעל משרד סנאן עבד אלקאדר אדריכלים (SAA) ומרצה בבצלאל
  • פרויקטים בולטים: בית הטרסות בנווה שלום, מרכז תרבות בית צפאפא, תוכנית מע"ר מזרח ירושלים, הרחבת מתחם המגורים בשוק האתרוג ביפו

 

  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x