$
בארץ

ראיון כלכליסט

"הכלכלה כבר לא תוכל לספק מענה לאיום הביטחוני"

האיומים הביטחוניים מחייבים תקציבי עתק למערכת הביטחון, אבל הכלכלה הישראלית לא תוכל לעמוד בזה. האלטרנטיבה היחידה היא להגיע להסדר מדיני. פרופ' חיים בן־שחר, מהכלכלנים החשובים בישראל, בראיון ביטחוני, כלכלי ופוליטי

שאול אמסטרדמסקי 07:0307.09.14

"המאבק שאנחנו רואים עכשיו על תקציב המדינה השנה ול־2015 הוא רק קצה הקרחון של הבעיה הרצינית בהרבה שאני רואה לעתיד. הוויכוח שמתנהל כרגע הוא קטן בסדר גודל לעומת הבעיה האמיתית. נתניהו אמר שהכלכלה צריכה לשרת את הביטחון. הביטחון לטענתו צריך לקבל יותר, אבל אנחנו מתקרבים לרגע האמת, שבו הכלכלה הישראלית לא תוכל לשרת את הוצאות הביטחון בשביל להתמודד כמו שצריך עם הסיכונים הביטחוניים הגדולים שמאיימים עלינו. אנחנו מתעלמים מהסיכונים הביטחוניים כפי שהתעלמנו בעבר מסיכונים ביטחוניים אחרים. זו היתה הגישה שנגמרה באסון מלחמת יום כיפור ובנזק הנורא שהיא גרמה".

 

הסיפור של מלחמת יום כיפור שזור לאורך הראיון עם פרופ' חיים בן־שחר בשני מישורים: הביטחוני והכלכלי. במישור הביטחוני המלחמה הפכה לטראומה, לאות קלון מודיעיני, תפיסתי ואסטרטגי.

 

במישור הכלכלי המלחמה פתחה את העשור האבוד של הכלכלה הישראלית, הגדילה את ההוצאה על ביטחון לשיאים בלתי אפשריים, שהובילו לגירעונות עצומים ובסופו של דבר גם להיפר־אינפלציה.

 

 

 

חבש, כפי שנהוג לכנותו, מהכלכלנים החשובים בישראל, חושש שזה עלול לקרות שוב. זו הסיבה שבניגוד להרגלו בשנים האחרונות, החליט לדבר. בתמצית, הנה הטיעון שלו: אנחנו מתקרבים אל רגע האמת, שבו הכלכלה לא תוכל יותר לתמוך בהוצאות הביטחוניות הדרושות כדי לתת מענה לסיכונים שמקיפים אותנו. ואם אנחנו רוצים להימנע מקריסה כלכלית, עלינו לפעול בתחום המדיני.

 

באופן בלתי צפוי מכלכלן הראיון מתחיל דווקא בתחום הביטחוני.

 

"אנחנו מתעלמים מהסיכון העצום שנקרא חיזבאללה"

 

"מבצע צוק איתן הראה לנו שבעצם חיינו באשליה והתעלמנו מהעוצמה של הסיכונים האמיתיים שעומדים בפנינו לנוכח המציאות הפוליטית־ביטחונית שאנו שרויים בה. נכשלנו בכך שלמרות העוצמה האדירה שלנו לא הצלחנו למנוע מחמאס להמשיך לירות טילים עד היום האחרון, והתקשינו בעניין המנהרות.

 

"כעת, מלבד הפיצוי שצה"ל דורש על ההוצאות שהיו לו, בסדר גודל של 8–10 מיליארד שקל, הוא דורש תקציב עבור סיכון המנהרות ותקציב לטכנולוגיות כדי למנוע את שיגור הרקטות. לכל זה דרוש תקציב, על זה מדברים ב־2015, כאילו שהסיכון האמיתי שמאיים עלינו הוא החגב שנקרא חמאס.

 

"העובדה שלא היינו ערוכים מספיק בשביל לטפל באיום המנהרות בצורה אפקטיבית מחדדת את זה שאנחנו מתעלמים מהסיכונים הרציניים יותר. אם נמשיך עם מדיניות החוץ והביטחון הנוכחית שלנו, המשמעות היא שאנחנו מתעלמים מהסיכון העצום שנקרא חיזבאללה".

 

למה הכוונה?

"לפחות על פי המידע שפורסם בפני הציבור, לחיזבאללה יש 100 אלף טילים מסוגים שונים שמכוונים כלפי ישראל. אתה יודע מה, בוא נניח שזה רק כמה עשרות אלפי טילים. ביניהם יש אלפים של טילים מתקדמים בהרבה מאשר כל הטילים של חמאס. טילים שיכולים לפגוע ממרחק של 100–200 ק"מ בדייקנות של מטרים ספורים.

 

מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה צילום: אי פי איי

 

"אם חיזבאללה היה מחליט, ואני לא אומר שזה מה שהוא יחליט אבל זו מהותו של סיכון, אם הוא היה מחליט ברגע מסוים לירות על ישראל בבת אחת רק מאה טילים כאלה, לא הרבה יחסית למה שיש לו, כיפת ברזל, שרביט קסמים ומערכת החץ במצבן הנוכחי לא היו יכולות לעמוד מולם. נניח שנצליח ליירט מחצית מהטילים, ורק 50 מהם ייפלו. וברור שגם אם חיל האוויר יגיב מהר, יהיה סבב שני של מאה טילים, ואולי שלישי. אתה מבין שאחרי שעתיים או שלוש התשתיות של ישראל עלולות להיות הרוסות. נתב"ג ושדות התעופה הצבאיים, תחנות הכוח, בתי חולים, וכמובן הרס מסיבי של אזורים אזרחיים בתל אביב ובמפרץ חיפה ושל מפעלי התעשייה הגדולים. זה איום ממשי".

 

מסרים דומים מאוד משמיעים בכירי מערכת הביטחון בשבועות האחרונים, בעיקר בהקשר הדיון התקציבי.

 

העובדה שחבש פעיל בתחום המדיניות הכלכלית מאז סוף שנות השישים מאפשרת לו להכניס לניתוח שלו את הממד ההיסטורי. ושם, בהיסטוריה, כבר קרו מקרים שבהם התעלמנו מהסיכונים עד שהתממשו. "כבר ראיתי כמה הפתעות שהיו לנו בעבר, שהובילו לאסונות, ובכל זאת לא למדנו את הלקח. ההפתעה הנוראה היתה יום כיפור. לפני המלחמה גולדה מאיר סירבה להצעות מסאדאת להיכנס למשא ומתן על פינוי סיני תמורת שלום. זה לא בא בחשבון מבחינתה. המחיר היה 2,700 הרוגים, טראומה לאלפים, נזק כלכלי אדיר. המחיר הזה לא הניב לנו כלום. ממילא חמש שנים לאחר מכן חתמנו על הסכם שלום עם מצרים והחזרנו את כל סיני".

 

פעם נוספת שבה ישראל הופתעה, לשיטתו, היתה במלחמת לבנון השנייה. אז המחיר היה נמוך בהרבה, אבל התופעה דומה. "חטפו לנו שני חיילים, פתחנו במבצע בביטחון שתוך ימים ספורים אנחנו מחסלים את העסק הזה, אבל בפועל חטפנו בסביבות ה־4,000 רקטות, שלא היתה לנו מפניהן שום הגנה.

 

 

 

"העניין הוא שצה"ל ידע על הסיכון הזה. אם לפני מלחמת יום כיפור צה"ל חי באשליה, לפני 2006 צה"ל דווקא ידע מה יכול לקרות. העדות המכרעת לכך היא ראיון שנתן בוגי יעלון ל'ידיעות אחרונות' ביולי 2006, בזמן המלחמה. שם הוא סיפר שבשנים שקדמו למלחמה, כשהוא היה הרמטכ"ל, צה"ל ידע על התחמשות חיזבאללה, אבל המדיניות של הדרג הפוליטי היתה 'נחכה עד שהטילים שלהם יחלידו'. הוא בעצמו מגדיר זאת כהתנהלות רעה מאוד בראייה אסטרטגית. זה היה מחדל ממדרגה ראשונה. הדחקה מאותו סוג של יום כיפור. אני חושש שדבר דומה קורה היום שוב".

 

"לטכנולוגיה אולי אין גבול, אבל המחיר שלה פנומנלי"

 

התובנה לגבי חיזבאללה התעוררה בחבש בגלל סיפור המנהרות במלחמה בעזה. שוב היה מודיעין, אבל לא היו טכנולוגיה או תורת לחימה מתאימות להתמודדות עם המנהרות.

 

"המסקנה שלי מכל זה היא שאי אפשר לחיות הלאה באשליה שסיכונים לא יתממשו, ואם כן אז נוכל להתמודד איתם איכשהו. מדברים היום על כך שלמרות החמיצות ששררה בתום מלחמת לבנון השנייה מתברר שהיא יצרה הרתעה, כי שמונה שנים חלפו ושום טיל לא נורה מאז. אבל זו בדיוק האשליה הגדולה. כי בשמונה השנים האלה החיזבאללה לא ישב באפס מעשה. הוא הקים מערך רקטי אדיר וזה הסיכון שאנחנו ניצבים בפניו היום. זו לא ההרתעה שמונעת מחיזבאללה לירות, אלה שיקולים אסטרטגיים שקשורים באיראן, במצב בסוריה, בפוליטיקה התוך־לבנונית ובדברים אחרים", הוא אומר.

 

ומה עם סיכונים אחרים מלבד חיזבאללה? למה אתה מתמקד דווקא בזה?

"הסיכונים האחרים רק מעצימים את הבעיה. ההתגרענות של איראן ומה שקורה עם דעאש והשינויים בעיראק ובסוריה ואולי בעתיד גם בגבול עם ירדן - אלה מהווים סיכונים נוספים ובמקביל רק מעצימים את הסיכון מצד חיזבאללה. הסיטואציה שנוצרת כאן, של איבוד שליטה, של ערעור הגבולות של המדינות שגובשו לפני מאה שנה, ויצירת תוהו ובוהו שבסוף יכול להגיע גם ללבנון".

 

וזו הנקודה שבה הדברים מתחברים סוף סוף לכלכלה. ולפוליטיקה. זו הנקודה שבה חבש משתמש באיומים הביטחוניים בשביל להקיש מסקנה כלכלית: אנחנו לא באמת יכולים להתמודד עם כל זה. אם אנחנו רוצים להתמודד עם האיומים הללו ברצינות הראויה ולא לטמון את הראש בחול, זה יעלה יותר מדי כסף. אבל בכל רגע שבו אנחנו לא מקדישים לכך את מלוא הכסף הדרוש, המשמעות היא כי המנהיגים טומנים את ראשם בחול אל מול הסיכונים.

 

בית באשקלון שנפגע מנפילת רקטה במהלך מבצע צוק איתן בית באשקלון שנפגע מנפילת רקטה במהלך מבצע צוק איתן צילום: רויטרס

 

אני מעיר לו שזה מזכיר את מלכוד 22. "אולי מלכוד 2022", הוא אומר.

 

"התקציבים שצה"ל מבקש היום כדי להיערך מול חמאס זה פינטס. כדי להיערך ברצינות רק מול חיזבאללה אתה צריך להיות מסוגל לא רק ליירט עשרות טילים מדויקים שנורים נגדך סימולטנית, אלא גם לנטרל במהירות את מקורות השיגור בתנאים קשים בהרבה מאשר בעזה. אז לטכנולוגיה אולי אין גבול, אבל המחיר שלה הוא פנומנלי. גם הפיתוח ועוד יותר ההצטיידות. והמחיר הפנומנלי הוא סופר פנומנלי, כי נגד כל טכנולוגיה שתפתח הצד השני יפתח טכנולוגיה, ואתה צריך כל הזמן לחדש את שלך. גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת מתיישנת, ומהר.

 

"אז אני לא יכול למנות את הצרכים המלאים של צה"ל. אבל אני כן יכול להגיד שמדיניות החוץ והביטחון הנוכחית, זו שמסרבת לכל הסדר מדיני, שמתעלמת מהצעות כמו של הליגה הערבית, מעמידה אותנו בפני סיכונים אדירים. המדיניות הזאת מחייבת סכומי עתק, הרבה מעבר לתקציבים שצה"ל מבקש לקראת 2015.

 

"לכן, לדעתי, הבעיה של תקציב 2015 היא רק קצה הקרחון. אני לא יודע מה צה"ל כולל בדרישה ל־11 מיליארד שקל, אבל הוא זקוק לעדיפות אדירה בתקציבי הביטחון כדי להיערך מהר לסיכונים. וגם אחרי שיצליח להיערך הוא עדיין יצטרך תקציבי עתק נוספים כדי לחדש טכנולוגיות ולהתמודד עם סיכונים חדשים".

 

אז אתה מצדיק את דרישת מערכת הביטחון לתקציבי עתק? למה שהמערכת לא תתייעל?

"אני לא מתעלם מכך שיש שומנים במערכת הביטחון, וגם לא מהיכולת של מערכת הביטחון לעשות קיצוצים שאינם פוגעים בביטחון. צריך להפעיל את כל הלחץ שנדרש בשביל לעשות את הקיצוצים האלה. נניח שזה יקרה ושזה יקל מעט על הצרכים התקציביים של הביטחון. אני טוען שאלה סכומים קטנים שייבלעו לתוך הגידול העצום שנדרש בתקציב הביטחון. ולכן זה לא משנה את התוצאה הסופית, אלא רק דוחה אותה לזמן מה".

 

מהי התוצאה הסופית?

"התוצאה היא שמשקל תקציב הביטחון ביחס לתוצר יגדל וזאת בתקופה שבה קצב הצמיחה פוחת — מקצב של 4%–5% בשנה ל־2.5%–3%. כבר בשנתיים האחרונות גדל תקציב הביטחון בשיעור גבוה מקצב הצמיחה, וזאת עוד לפני ההשלכות של צוק איתן על הכלכלה".

 

וזה בדיוק מה שמזכיר לו את מה שקרה אחרי מלחמת יום כיפור. אבל המסקנה של חבש אינה שהתוצאה תהיה כמו אחרי מלחמת יום כיפור. המסקנה שלו חמורה יותר. לטענתו, אין שום היתכנות לחזור על התסריט ההוא, משום שהנסיבות הכלכליות השתנו לחלוטין.

 

למה אחרי 1973 לא התמוטטנו כלכלית אף שהגדלנו מאוד את תקציב הביטחון. מה היה שונה אז?

"לא התמוטטנו כי לא היתה אז גלובליזציה. אז היינו משק סגור עם פיקוח על מטבע חוץ ויכולנו לקבוע את שער החליפין ולשנות אותו בהתאם לצורך. אז היינו מסוגלים להיות מצד אחד במצב קטסטרופלי מבחינה כלכלית, עם צמיחה נמוכה מאוד ורמת חיים שלא עולה, ועם אינפלציה ענקית ואנשים שכל היום רצים לבנק, אבל מצד שני יכולנו לעשות הצמדות ולשמור על רמת החיים קבועה פחות או יותר. אחרת היינו מגיעים לקטסטרופה נוסח גרמניה של 1923. היום אנחנו תלויים במערכת יחסים כלכלית הרבה יותר הדוקה עם העולם. מה ששולט היום בכלכלה הם השווקים. והשווקים הם פנאטיים מאוד ונוטים להיכנס לפאניקה".

 

בית באשקלון שנפגע מנפילת רקטה במהלך מבצע צוק איתן בית באשקלון שנפגע מנפילת רקטה במהלך מבצע צוק איתן צילום: רויטרס

מה היה קורה לו היינו נכנסים עכשיו למתווה שאחרי מלחמת יום כיפור, של הגדלה משמעותית של הוצאות הביטחון ביחס לתוצר?

"זה לא משהו שעובד בצורה ליניארית, אבל תנתח מה קרה ליוון כשהתברר לפתע שהגירעון שם כל כך גדול שהיא לא יכולה להכילו וחייבת לקבל תמיכה של מדינות אחרות בשביל להחזיר את חובותיה. אנחנו יוצאים מנקודת מוצא טובה יותר, אבל אנחנו הולכים לכיוון הזה. נצטרך לממן גירעון אדיר, והשווקים לא יסכימו לממן אותו אלא בריביות מדהימות, שיכולות לקפוץ בבת אחת לרמה של שתי ספרות. ובריביות של שתי ספרות אתה יודע גם באיזו מהירות החוב גדל. אז ידפיסו כסף? יעשו אינפלציה? יעשו מחדש פיקוח על מטבע חוץ? תהיה תוספת יוקר? ההסתדרות תשבית? אין גבול למה שיכול לקרות. אבל זה היפותטי לגמרי. לא נוכל להגיע לשם. כל ממשלה תתמוטט הרבה קודם".

 

"אין ברירה אלא לצמצם סיכונים באופן מדיני"

 

וכעת אנחנו מגיעים לצומת. ובנקודה הזאת הניתוח של חבש הופך להיות פוליטי ממש. לפי הניתוח הזה, לממשלה, לנתניהו, יש שלוש חלופות. בחלופה הראשונה שום דבר לא משתנה. מה שהיה עד היום ממשיך הלאה. נתניהו ויעלון קוראים לזה "ניהול הסכסוך".

 

"זה בערך מה שנתניהו הולך עליו: להמשיך את מדיניות החוץ של היעדר הסכם מדיני, להגדיל את תקציב הביטחון במידה מסוימת רק בשביל לענות על הדרישות המיידיות ועל הליקויים שהתגלו בצוק איתן, להתנהל איכשהו עוד שנה, שתהיה שנה לא קלה ושהממשלה תחזיק, או שלא. רק שלמדיניות הזאת יש שתי בעיות. ראשית, היא בעייתית מבחינה כלכלית, כי היא מחייבת הגדלת מסים ששר האוצר בולם, קיצוצים בתקציבי החברה והרווחה שייצרו לחץ חברתי ופוליטי, ולכן כל זה יוביל כבר ב־2015 להגדלת הגירעון. אבל העיקר הוא שמדיניות לטווח קצר זו מתעלמת מהסיכונים הביטחוניים הגדולים ומדחיקה אותם".

 

"לחיות עם צבא חזק במסגרת התקציב הקיים"

 

האפשרות השנייה, לפי חבש, היא לא פיזבילית. אני אומר לו שאני רוצה לכתוב 'לא בת־קיימא', אבל הוא מתקן אותי. "זה יותר חמור מזה. זה לא רק לא בר־קיימא, זה לא פיזבילי, כלומר זה לא בר־היתכנות". באפשרות השנייה הממשלה מגדילה מסיבית את תקציב הביטחון כדי שמערכת הביטחון תוכל לענות ממש על הסיכונים הביטחוניים. האפשרות הזאת אינה בת־היתכנות, כי המשמעות שלה היא משבר כלכלי.

 

"אם נניח שתגדיל את תקציב הביטחון ב־20 או 30 מיליארד שקל בשנה, מאיפה תממן את זה? אם תעלה מסים תפגע בתעסוקה ובסופו של דבר גם בהכנסות עצמן. אם תפגע בשירותים החברתיים וברווחה, יהיה מרי חברתי. ואם תעלה את הגירעון (כלומר, שהממשלה תהיה חייבת לגייס עוד כסף בשוקי ההון — ש"א), תהיה תגובה בשווקים ובריחה של הון החוצה מישראל.

 

"היום אנחנו מסוגלים לגייס הון בריבית נמוכה, כי עדיין יש אמון מלא במשק שלנו וביכולת שלנו לנהל אותו לאורך זמן. אנחנו מקבלים קרדיט אדיר מהשווקים על כך שצלחנו את משבר 2008 בלי בעיות מיוחדות. אבל השאלה היא לא קצרת טווח. כאן אנו נכנסים לגירעון מבני וקבוע, ופרמיית הסיכון תגדל ואיתה הריבית שאנחנו משלמים, והתמונה תיראה אחרת".

 

בתוך כמה זמן, להערכתך, נגיע למשבר אם נתחיל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית ביותר ולהגדיל את הגירעון המבני כתוצאה מכך?

"אני לא יודע להגיד, אבל השווקים מאוד רגישים ולכן זה עלול להתחיל די מהר". אז אם האפשרות הראשונה משמעותה התעלמות מהסיכונים הביטחוניים, והאפשרות השנייה לא באמת אפשרית כי הכלכלה לא מסוגלת לתמוך בתקציב ביטחון שנותן מענה אמיתי לאיומים הביטחוניים - מה כבר נותר?

 

לפי חבש, נותרה אפשרות שלישית. "אם אתה לא יכול מבחינה כלכלית לתת מענה מלא לאיומים הביטחוניים, אין ברירה אלא לצמצם את הסיכונים האלה, או את חלקם, על ידי הגעה להסדר מדיני. ואז תוכל לחיות עם צבא חזק במסגרת התקציב הקיים אל מול סיכונים סבירים. לדעתי זו האופציה היחידה שעומדת בפנינו, ולו מסיבות כלכליות. תהליך מדיני עם הפלסטינים עשוי ליצור דינמיקה שתוביל למהלך רחב יותר עם חלק נכבד מהמדינות הערביות במזרח התיכון", הוא אומר.

 

ראש הממשלה לא יכול להגיד שאין לנו כסף לכל האיומים, ולו מטעמים אסטרטגיים. מה הוא כן יכול לעשות?

"ראש הממשלה יכול לעמוד בפני הציבור ולהגיד 'הדבר החשוב ביותר עבורי הוא ביטחון ישראל. יחד עם זאת, אני מוכן לנסות בזהירות מרבית לבחון את חלון ההזדמנויות שנפתח עתה, לאחר שהוכחנו את כוחנו במבצע צוק איתן, ולאחר שקיבלנו איתותים ממדינות חשובות באזור שהן מוכנות להגיע להסדר שלום איתנו כאשר נגיע להסדר סביר עם הפלסטינים. בכל הסדר מדיני יש סיכונים, אבל להיעדר הסדר סיכונים לא פחותים, והם עלולים להיות יקרים יותר'.

 

"אם נתניהו יעשה זאת זה יהיה הרגע הגדול של חייו. אם הוא יפרוש כעת, מה יגיד עליו שר ההיסטוריה? מקסימום יצחק שמיר — שורד ופחדן. אך אם יעשה את המהלך, הוא ייכנס להיסטוריה של ישראל כמנהיג השקול בגודלו לבן־גוריון, בגין ורבין. הבחירה היא של נתניהו".

 

"הכלכלה היא תמיד הבסיס לעוצמה הביטחונית"

 

תגיד, למה נזכרת היום? למה לא אמרת את זה לפני שנתיים בראיון שנתת לנו אז?

"צוק איתן חידד אצלי את התובנה הזאת".

 

אולי זה דווקא מפני שהמדיניות של נתניהו עובדת?

"היא עובדת רק עד שקורה מה שקרה ביום כיפור, ב־2006 ובצוק איתן. כל מקרה והממדים שלו. אם אני הייתי איש ביטחון לא הייתי ישן בלילה. אנחנו יושבים מתחת להר געש שלא התפרץ כבר כמה שנים. זה אומר שהוא לא ישוב להתפרץ?".

 

יש לא מעט אנשים שיגידו שאין עם מי להגיע להסדר מדיני. ואולי אתה משרטט פה משוואה שאין לה פתרון?

"גם גולדה מאיר אמרה לנו שאין מה לדבר עם סאדאת. גאולה כהן הצביעה נגד הסכם השלום עם מצרים, קמה ויצאה החוצה מההצבעה בכנסת. אתמול ראיינו אותה בערוץ 10; היא נשאלה מה היא חושבת היום על עמדתה אז, ואמרה שהיא מודה שהיא טעתה. אפילו אנשים שתמכו אז בהסכם השלום עם מצרים חששו שהוא לא יחזיק מעמד. אבל תראה היום איזה תפקיד אסטרטגי מצרים ממלאת במציאות שנוצרה. שיגידו לי שאין פרטנר, שאין עם מי לדבר. מי שבטוח שאין עם מי לדבר, פירושו שאי אפשר לדבר איתו".

 

כלומר, לטענתך, למדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו ויעלון יש תאריך פקיעת תוקף, ולו מהסיבות הכלכליות, כי המשך ניהול הסכסוך יעלה יותר מדי או שיזניח את הסיכונים הביטחוניים?

"כן. ומי שאומר שהנושא הכלכלי הוא פחות חשוב מהביטחוני טועה באופן היסטורי. הכלכלה היא תמיד הבסיס לעוצמה הביטחונית. והדוגמה הכי מסיבית של המאה ה־20 היא ברית המועצות שהתפוררה משום שהכלכלה שלה היתה רקובה ולא עמדה בלחץ של מירוץ החימוש".

 

ואולי אתה מסדר את הניתוח הכלכלי־ביטחוני שלך כך רק בשביל שהוא יצדיק את המסקנה הפוליטית שאתה רוצה להגיע אליה, שנדרש הסדר מדיני?

"אין לי ספק שזו תהיה התשובה של אלה שלא אוהבים לשמוע את הדברים שלי, בגלל המסקנה החד־משמעית למדיניות הנדרשת של הסדר מדיני. אבל כאן מדובר בסיכון קיומי למדינה. וכשיש סיכון קיומי אין זה עניין של שמאל או ימין. אלה שטוענים שאני מגזים בסיכונים ובמסקנות הנובעות מהן - שיקומו ויגידו בצורה מוצהרת שמה שקרה ב־2006 לא יקרה עם ההתחמשות האדירה של חיזבאללה מאז, שיגידו בצורה מוצהרת שהם בטוחים שהטילים האלה יחלידו במחסנים. מי שמוכן להגיד את המשפט הזה, שיקום".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x