• תפריט
מוסף כלכליסט

וזהו סוף הזיכרון

ד"ר דניאלה שילר, מחוקרי הרגשות המובילים בעולם, משנה את הזיכרונות האנושיים. היא היתה הראשונה שהצליחה לשנות את המטען הרגשי של זיכרון, וכעת מפתחת שיטה להתמודדות עם פחדים. אבל בראיון למוסף כלכליסט היא מודה שלפעמים עדיף להדחיק, כמו אביה ניצול השואה

ראשון לציון, אמצע שנות השמונים, יום השואה, צפירה. דניאלה שילר הצעירה, תלמידת כיתה ה', נעמדת דום במרפסת בית הוריה. ברחוב מתחתיה נהגים עוצרים, יוצאים מהמכונית ונעמדים דום. במטבח אמה מפסיקה הכל ונעמדת. ורק אביה ניצול השואה ממשיך לשבת לצד שולחן האוכל, לבוש גלימה מרוקאית ירוקה, לוגם בקול את הקפה שלו וממשיך לקרוא את העיתון. כשהצפירה מסתיימת שילר ניגשה לאביה ומבקשת שיספר לה על זיכרונותיו מהשואה. הוא שותק, ממשיך לשתות את הקפה ולדפדף בעיתון.

 

היא הסיקה שהזיכרונות שלו מכאיבים מאוד, ומאז לא הרשתה לעצמה לעשות עניין מכאב שלה. וזה אתגר גדול עבור מישהי שתמיד פלרטטה עם פחד וכאב. בילדותה גלשה על סקייטבורד, ולפחות פעם אחת התרסקה בתאונה קשה. אז מה? אם אביה מתמודד עם משהו גדול ומכאיב כל כך שהוא לא מסוגל לדבר עליו, מה זו פציעה מסקייטבורד? הכל חסר חשיבות לעומת הטראומה שהוא עבר.

 

היום שילר היא חוקרת זיכרון ורגשות מוערכת, מהמובילים בעולם, שותפה למהפכה הגדולה בחקר הזיכרון במאה השנים האחרונות, ונראה שכל הקווים בחייה התלכדו לנקודה הזאת: אותו יום שואה מכונן עם אביה, הידיעה הברורה מילדותה שתהיה מדענית, והרומן שלה עם הפחד - סקייטבורד, צניחה חופשית, שאיפה לטוס לחלל (היא עדיין רוצה), ובשנים האחרונות אימוני אגרוף, שבהם, ממש תוך כדי אימון, הסבירה לעצמה מה קורה במוח שלה באותו רגע, כשהיא פוחדת. "אני אוהבת ספורט אקסטרים", היא אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט", "בעיקר את ההתגברות על הפחד, זה מאתגר. וזה משפיע בשני הכיוונים - את מקבלת אינטואיציות גם מהמחקר וגם מהניסיון האישי שלך. מעניין לחשוב על שיטות להתגברות על הפחד, לחשוב שעכשיו המוח שלך עושה כך וכך, במקום לחשוב על הפחד". אפילו התחביב המוזיקלי שלה נושק למחקר שלה: היא מתופפת בלהקת האמיגדלויס (לשון הרבים של אמיגדלה, האזור במוח שאחראי על הרגשות), שמורכבת כולה מחוקרי מוח מאוניברסיטת ניו יורק (NYU), ושיריה מתובלים בממצאים מהמחקרים שלהם.

 

שילר בבית החולים מאונט סיני בניו יורק. "העמדנו את התיאוריה בבחינה די קשה. היה מדהים לשאול שאלה ולגלות שהתיאוריה עובדת" שילר בבית החולים מאונט סיני בניו יורק. "העמדנו את התיאוריה בבחינה די קשה. היה מדהים לשאול שאלה ולגלות שהתיאוריה עובדת" צילום: dagomatic

 

את הפריצה הגדולה כחוקרת זיכרון עשתה ד"ר שילר (40) לפני שלוש שנים, כשבמסגרת הפוסט־דוקטורט שלה ב־NYU היתה הראשונה למצוא דרך לבטל אצל בני אדם את תחושת הפחד שמלווה זיכרונות מפחידים ולהפוך אותם לניטרליים. זה אומר שאפשר לשלוף ספר אימה מספריית הזיכרונות שלנו, לנטרל את הפחד שהוא גורם לנו להרגיש ולהחזיר אותו לספרייה כך שהתוכן שלו קיים אך כבר לא מאיים - בניגוד מוחלט לפרדיגמה ששלטה במאה השנים האחרונות, שלפיה זיכרונות הם חתומים, לא משתנים. במעבדה שהיא מנהלת כעת בבית הספר לרפואה הר סיני בניו יורק שילר מבצעת מחקרי המשך, שבוחנים כיצד אפשר לשנות זיכרונות מורכבים.

 

במובן מסוים שילר מצאה את המפתחות לחירות הנפשית של רבים. אנשים שסובלים מטראומות בעקבות מלחמות, פיגועים או אסונות אישיים, שחייהם נחטפים במפתיע בידי פוביות והתקפי חרדה, לא יצטרכו עוד לשאת את הצלקות הרגשיות האלה. המחקר של שילר הוכיח שאפשר לנטרל את הזיכרון מפצצת הרגש שהוא טעון בה ולמנוע ממנה להתפוצץ ולשבש את חייהם. אם מרחיבים את המבט, ההוכחה של שילר שהזיכרון גמיש פותחת דלת מרגשת להזדמנויות נוספות שיוכלו לנטרל עם מוקשים רגשיים ולשפר את חיינו משמעותית. זו הסיבה שהמחקר שלה הוא צומת חשוב בחקר הזיכרון והבסיס לשלל מחקרים שמתנהלים עכשיו בעולם.

 

אנחנו כל הזמן משכתבים זיכרונות. צריך לנצל את זה נכון

 

לגילוי הגדול שלה עד כה הגיעה שילר במעבדה של הפרופסורים אליזבת פלפס (Phelps) וג'וזף לֶה־דוּ (LeDoux), פסיכולוגית וחוקר מוח שעוסקים ברגשות ולמידה. עם תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה ודוקטורט בחקר המוח מאוניברסיטת תל אביב, שילר הגיעה לפוסט־דוקטורט במעבדה ב־2005, והמשימה שלה היתה לשחזר בבני אדם ניסויים שכבר הצליחו אצל חולדות, והכחידו אצלן זיכרונות פחד. ההכחדה אצל החולדות נעשתה באמצעות תרופה שעלולה להיות קטלנית לבני אדם. במקומה שילר חשבה להשתמש בפרופרנולול, תרופה מקבוצת חוסמי בטא שמתאימה לבני אדם. "הרבה מוזיקאים משתמשים בתרופה הזאת בקונצרטים, נגד פחד במה, כי ידוע שהיא מורידה את לחץ הדם וההתרגשות ומשפיעה על המוח ועל עיבוד הזיכרון", היא מסבירה.

 

בזמן שחיכתה לאישור לבצע את הניסוי עם הפרופרנולול (שלא הגיע, אגב), נערך במעבדה ניסוי אחר בהכחדת פחד של חולדות, והתוצאה שלו היתה מוזרה. דווקא באחת מקבוצות הביקורת נרשמו התוצאות הכי טובות, כלומר החולדות האלה הכי פחות פחדו. בניגוד לשאר החולדות בניסוי, החולדות האלה קיבלו תזכורת לגירוי המפחיד לפני שבוצעה ההכחדה, והדבר היחיד שיכול היה להסביר את התגובה החריגה שלהן היה רעיון הרה־קונסולידציה (גיבוש מחדש) של הזיכרון, ששילר בחנה באותה עת: כאשר שולפים זיכרון מסוים (כמו אותו ספר שנשלף מהמדף בספרייה) הוא במצב רגיש ופתוח לשינויים. זהו חלון זמן שבו אפשר לשנות את המשמעות של הזיכרון, את המטען הרגשי שלו, ואז, לאחר שהזיכרון שוכתב והתגבש מחדש, אפשר להחזיר אותו לאחסון במוח. עדיין נזכור את האירוע, אך עם משמעות ורגש שונים.

 

מתוך הסרט "שמש נצחית בראש צלול". "יש הבדל בין להעלות זיכרון ולשנות את האספקט הרגשי שלו לבין למחוק את כולו" מתוך הסרט "שמש נצחית בראש צלול". "יש הבדל בין להעלות זיכרון ולשנות את האספקט הרגשי שלו לבין למחוק את כולו"

 

שילר ועמיתיה שיערו, אם כן, שהזיכרון של החולדות בקבוצת הביקורת עבר גיבוש מחדש. ואז הם נכנסו למעבדה כדי לבדוק אם גם אצל אנשים גיבוש מחדש של זיכרון יכול לנקות אותו מתחושת הפחד. שילר תכננה ניסוי התנהגותי מדויק: 65 נחקרים הוזמנו למעבדה ועברו התניית פחד קלאסית, כמו בניסוי פבלובי. על מסך מולם התחלפו כל הזמן ריבועים כחולים וצהובים. בתוך זמן קצר הם למדו שמיד לאחר שמופיע ריבוע בצבע מסוים (שונה עבור כל נבדק) הם יקבלו שוק חשמלי לאמת היד ("זה נשמע כמו התפוז המכני, אבל זה לא, זה כמו צביטה מעצבנת ביד"), ומהר מאוד למדו לפחד רק ממראה הריבוע, עוד לפני שקיבלו את השוק החשמלי. למחרת שוב הוזמנו כולם למעבדה וחולקו לשלוש קבוצות. חברי קבוצה אחת קיבלו תזכורת לאירוע שלמדו לפחד ממנו, ולאחר עשר דקות התחיל תהליך ההכחדה השגרתי, שבו הראו להם את הריבוע המפחיד אך ללא זרם חשמלי. הקבוצה השנייה קיבלה תזכורת דומה, אבל עברה את תהליך ההכחדה רק לאחר כשש שעות. הקבוצה השלישית לא קיבלה שום תזכורת לריבוע הצבעוני שאחריו התרגלה לקבל מכת חשמל, ועברה רק את תהליך ההכחדה.

 

ביום השלישי משתתפי הניסוי שוב הוזמנו למעבדה, כדי לבחון את היעילות של ההכחדה שעברו. המטרה היתה לבדוק אם הם מפחדים כשהם רואים את הריבוע הצבעוני. הממצאים היו חד־משמעיים: אלה שקיבלו תזכורת ועברו את ההכחדה בחלון הזמן של הגיבוש־מחדש (מעשר דקות אחרי התזכורת ועד שש שעות אחריה) התאוששו מהזיכרון המפחיד באופן המהיר והמוצלח ביותר. המשמעות היא שבכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו אנחנו משכתבים את התוכן שלו או את הרגשות שצובעים אותו, ומאחסנים במוח גרסה שונה שלו. מה שאנחנו זוכרים הוא לא האירוע המקורי, אלא את הגרסה האחרונה שלנו לגביו. ובמחקר של שילר, הגרסה האחרונה שרדה שנה. היא הזמינה את הנחקרים כעבור שנה למעבדה, "ואלה ששינינו את הגיבוש מחדש של הזיכרון שלהם שנה קודם לא נזכרו בריבועים הצבעוניים כדבר מפחיד".

 

תוצאות המחקר פורץ הדרך הזה פורסמו ב־2010. שילר חזרה אל הזיכרון הזה מאז לא מעט פעמים, והשמחה מרגע הגילוי לא הוכחדה. גם עכשיו כשהיא מדברת עליו שומעים בקולה שהיא נרגשת. "זה רגע כיפי מבחינה מדעית, כי יש לך תיאוריה שפותחה, ואם היא נכונה אז המוח האנושי אמור להתנהג בצורה מסוימת, ואת בוחנת את התיאוריה - ויוצא. אבל מה הסיכוי? העמדנו את התיאוריה בבחינה די קשה".

 

פרופ' כארים נאדר. מחיה תיאוריית הגיבוש מחדש של הזיכרון פרופ' כארים נאדר. מחיה תיאוריית הגיבוש מחדש של הזיכרון

 

הופתעת שזה עבד?

"כן", היא צוחקת. "בואי נגיד שלא הייתי מתפלאת אם זה לא היה עובד. היה מדהים לשאול שאלה ולגלות שהתיאוריה עובדת".

 

בחיפוש אחר תרופה או מנגנון שישחקו לנו בזיכרון

 

הרעיון שאפשר לשכתב זיכרונות קיים משנות השישים, אבל העדויות לו היו מועטות, נתפסו כאנומליות, והפרדיגמה השלטת - שטענה שזיכרון מאוחסן פעם אחת וזהו, ושהוא לעולם אינו משתנה - שלחה אותן לבית הקברות של הרעיונות. בשנת 2000 פרופ' כארים נאדר (Nader), שעבד במעבדה ב־NYU שאליה תגיע שילר חמש שנים אחר כך, החיה את התיאוריה באחד הניסויים שלו. הוא לימד חולדות לקשר בין צליל מסוים לשוק חשמלי, ואז הצליח להכחיד את הפחד שלהן מהצליל בעזרת תרופה שהוזרקה לאמיגדלה, שבה מאוחסנים זיכרונות הקשורים לרגשות. הזרקת התרופה הוכיחה שאפשר להעלות מידע מהזיכרון, ושהוא יכול להשתנות. הממצאים של נאדר עוררו התנגדויות רבות, אולם המחקר של שילר - שהוכיח לראשונה שאפשר לעשות זאת גם אצל אנשים, ובלי תרופה - ביטן את הטיעון ותרם לקיבוע הפרדיגמה החדשה, שהזיכרון והרגשות משתנים וניתנים למניפולציה. על תרומתה למהפכה הזאת שילר קיבלה ב־2010 את פרס בלווטניק של האקדמיה למדעים של ניו יורק וזכתה לסיקור נרחב בעיתונים מובילים.

 

"עכשיו מסתכלים אחרת על זיכרון. זה לא אומר לזכור את הדברים המדויקים שקרו, אלא לזכור אותם בערך וכל הזמן לעדכן אותם", היא מסבירה. "כשחושבים על זה, זה הגיוני, אחרת בכל פעם שהיינו נזכרים במשהו היינו חושבים שאנחנו באירוע המקורי, כמו בטראומה. זה תהליך טבעי, רק שלא התייחסנו אליו ככזה. אנחנו עדיין זוכרים בדיוק מה קרה, אבל הרגש שצבע את הזיכרון נעלם. כשאנחנו מעלים שוב ושוב זיכרונות הם משתנים. אם זה אירוע מרגש מאוד, ככל שמדברים עליו הוא יותר טריוויאלי, ואותו דבר עם פחד: ככל שמעלים אותו יותר ולא מדחיקים יש לו הזדמנות להשתנות".

 

וזה משתלב היטב בתפיסה הכללית החדשה יחסית של הנוירו־פלסטיות, שהמוח איבר גמיש ולומד.

"נכון, ועכשיו אפשר להתייחס גם לרגשות כדבר גמיש ולומד. תמיד התייחסנו לרגשות כמו משהו שניתך עלינו מאיזשהו מקום, ואנחנו תקועים איתו ויכולים רק להגיב. אבל האמת היא שבמוח רגשות הם אינפורמציה. הרבה פעמים הם נמשכים יותר מדי זמן, אנחנו מקנים להם כל מיני משמעויות, חושבים שיש בהם איזו אמת אובייקטיבית שצריך להתמודד איתה. אבל לא. רגשות הם אינפורמציה שאפשר לשנות את המשמעות שלה".

 

הלוגיקה הזאת מתורגמת כעת למחקרי המשך מרתקים במעבדה ששילר מנהלת בשלוש השנים האחרונות. עם ששת החוקרים שלה שילר מפתחת תרפיה לשכתוב זיכרונות באותן שש שעות שבהן נפתח חלון הרה־קונסולידציה, כדי לעזור לאנשים שסובלים מטראומות וחרדות. במחקר אחר ב"שילר לאב" מנסים להכחיד פחד מזיכרונות באמצעות תרופה. "נצטרך לקרוא לזה חומר X, כי עוד אי אפשר לדבר על זה", היא אומרת על הניסוי המקביל לזה בחוסמי הבטא שתכננה לבצע ב־NYU.

 

כיוון נוסף הוא לבחון מאפיינים שונים של זיכרון ואת ההשפעה שלהם על הכחדת הפחד. הרי מה שעובד על פחד שנוצר מלאכותית בתנאי מעבדה לא בהכרח יעבוד על פחדים מורכבים שצומחים בחיים האמיתיים. "בבעלי חיים רואים שזה תלוי בכמה חזק הזיכרון, כמה הוא מורכב וישן. לפעמים לא מצליחים להשפיע על הגיבוש מחדש של זיכרון ישן מאוד", היא מסבירה. מעבר לגיל הזיכרון, פרמטר מרכזי נוסף שעשוי להשפיע על הגיבוש מחדש הוא מורכבות הזיכרון. פשוט לזכור שאחרי שמופיע ריבוע כחול יגיע שוק חשמלי, אבל רוב הזיכרונות בחיים הרבה יותר מורכבים, והם נבדקים כעת בעזרת אנשים שכבר מתמודדים עם טראומה או חרדות. מחקר נוסף בוחן באמצעות fMRI מה קורה במוח בעת הגיבוש מחדש של הזיכרון. "זה מעניין כי אפשר לבדוק תהליכים רגילים של גיבוש זיכרון והפחתת פחד, ולראות איך הם משתנים כשמשפיעים על הגיבוש מחדש ויוצרים שינוי עמוק יותר", מסבירה שילר.

 

שילר מתופפת, בלהקה שכל חבריה חוקרי מוח. היא גם צנחה והתאגרפה, ואהבה לבדוק בזמן אמת מה קורה למוח שלה כשהיא פוחדת שילר מתופפת, בלהקה שכל חבריה חוקרי מוח. היא גם צנחה והתאגרפה, ואהבה לבדוק בזמן אמת מה קורה למוח שלה כשהיא פוחדת

 

אף פעם לא מאוחר מדי לילדות מאושרת

 

העבודה של שילר במעבדה והממצאים שלה מעוררים שאלות שחורגות בהרבה מתחומי המדע. אנחנו בעצם אוסף כל הזיכרונות שלנו - דברים שחווינו ולמדנו לאורך חיינו. אם בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו אנחנו משכתבים אותו או את המשמעות שלו, זה כאילו אנחנו משכתבים את האוטוביוגרפיה שלנו.

 

אם למישהו, למשל, יש פחד במה בגלל פדיחה שעשה במסיבת הסיום של כיתה ו', שכתוב של הזיכרון הזה לא יגרום לו לחיות בשקר? כשאני שואלת את שילר על זה, היא מפתיעה בהגדרה חדשנית של אמת ושקר. "יש ביטוי נחמד שאומר שאף פעם לא מאוחר מדי לילדות מאושרת", היא צוחקת, "וזה בערך ככה. ומעניין שאת מדברת על שקר, כי מי אמר מה האמת? הפדיחה על הבמה קרתה בעבר, ואולי זה נצבע בצבעים טראומתיים כי הוא היה בגיל רגיש? האמת היותר מדויקת היא להכניס את הידע הזה לקונטקסט של מה שאותו אדם יודע עכשיו, עם יותר פרופורציות, ניסיון חיים וידע. אם שמים אירועים מהעבר בקונטקסט הנוכחי, הם יותר מדויקים ונכונים".

 

ומה קורה לאדם שהיה עד לפשע וצריך לשחזר את שראה בשיחה עם חוקרי המשטרה, ובהכנה לעדות, ובבית משפט ובחקירה נגדית? בכל פעם הוא משכתב את הזיכרון ומתרחק מהאמינות של הזיכרון המקורי. 

"זו שאלה מצוינת. וזו בדיוק הנקודה. יש מחקרים שמראים שהדרך שבה מתשאלים עדים משפיעה על התשובות. פרופ' אליזבת לופטוס (Loftus, פסיכולוגית קוגניטיבית) עשתה על זה ניסויים מדליקים. למשל, היא מראה תמונה של תאונה ושואלת את העד באיזו מהירות הנהג התנגש בתמרור עצור - וזה בכלל לא היה תמרור עצור. ומשום שהיא השתמשה במילה התנגש, אנשים עושים הערכת יתר למהירות. ממש מעלים את הזיכרון ושותלים בו אינפורמציה. היא הצביעה על זה בפסיכולוגיה לפני עשרות שנים ועכשיו מדעי המוח מצאו את המכניזם".

 

פרופ' אליזבת לופטוס. הדגימה מניפולציות על זיכרון של עדים פרופ' אליזבת לופטוס. הדגימה מניפולציות על זיכרון של עדים

 

יכול לקרות תהליך הפוך? אפשר לצבוע אירוע לא מפחיד בצבעים מפחידים?

"לגמרי. עוד לא בדקנו את זה במעבדה, אבל מחקרים בבעלי חיים מתחילים לבדוק את זה, וזה יהיה כנראה המחקר העתידי. לשני התהליכים יכולות להיות פונקציות מדהימות. יש מחקר שנעשה על מכורים להרואין - באותה שיטה שבה אנחנו שינינו פחד הם שינו את הזיכרון החיובי של התגמול של הסם, אז השיטה מתאימה לכל מיני זיכרונות ורגשות. אפשר לשנות את משמעות הזיכרון מכזה שמזיק לתפקוד למשמעות יותר תפקודית, כמו במחקרי השמנת יתר. אנשים נותנים לתחושת הרעב כל מיני פרשנויות, כמו 'אני חייבת עכשיו עוגה'. אבל תיאורטית אולי אפשר יהיה לשנות את הפרשנות הזאת ל'אני חייבת לאכול משהו בריא' או 'אצא לרוץ לפני האוכל'. יכולות להיות לזה השלכות מעניינות".

 

ומה השלב הבא? למחוק זיכרונות?

"יש הבדל בין להעלות זיכרון ספציפי ולשנות את האספקט הרגשי שלו או לשנות קצת את האינפורמציה לבין למחוק את כולו. מתחילים עכשיו להבין יותר איך הזיכרון מאוחסן ברמה המולקולרית, ורואים בניסויים על חולדות שאפשר למחוק את כל הזיכרונות. אבל הכל נשכח ואיננו, כמו פגיעה אחרי תאונת דרכים".

 

כלומר לא שולפים ספר אחד מהספרייה ומוחקים אותו, אלא מוחקים את כל הספרייה.

"נכון. כרגע אי אפשר למחוק זיכרון ספציפי. ולא לזכור כלום, לעומת לזכור את האירוע ושרק המשמעות תשתנה, זו סיטואציה אחרת לגמרי שמעלה שאלות אתיות".

 

מה שלמדתי מאבא על זיכרונות טובים ועל נפלאות ההדחקה

 

המסקנות מהמחקרים של שילר עזרו לה להבין את הדרך שבה אביה זיגמונד מתמודד עם הזיכרונות שלו. הצפירה של יום השואה היא עבורו הריבוע הצבעוני שאחריו מגיע שוק חשמלי, וזו הסיבה שהוא לא מפסיק את מעשיו ועומד דום. בלי שום ידע מדעי או מחקרי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, כשהוא ממשיך לשתות את הקפה של הבוקר ולקרוא את העיתון, הוא עושה משהו נחמד שישכתב את הזיכרונות המכאיבים שלו.

 

לפני כמה שנים הסכימה שילר לשתף פעולה עם במאי ישראלי שמתעד את האופן שבו השואה מהדהדת אצל בני הדור השני והשלישי. היא הבהירה לו מראש שאביה לא ידבר, אבל הבמאי היה מוכן להסתפק בתיעוד שלה מנסה לדובב אותו. שילר התיישבה מול אביה בסלון בראשון לציון, צלם אחד התחבא מאחורי עציץ, השני התמזג עם הווילונות, ואחרי כמה רגעי שתיקה האב התחיל לדבר. הוא סיפר שהיתה לו אחות צעירה, גניה, וכמה הם היו קרובים, וסיפר איך קנה לגניה שלוש עוגיות, אבל היה כל כך רעב שאכל אותן בדרך הביתה. "סרטי השואה הם תמיד על גבורה, ואת יודעת מה? אני אכלתי גם את העוגייה השלישית", אמר לה. הוא סיפר על דוד שלו, שדאג לו ונתן לו חתיכת לחם רק בשבילו, ועל אמו, השורדת היחידה מלבדו, שהגנה עליו. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה, ששילר שמעה חלק מזיכרונותיו. "בימים שאחרי השיחה ניסיתי למיין את קטעי הזיכרונות שהוא סיפר לי, והגעתי למסקנה מדהימה: אלה זיכרונות טובים, אפילו עם העוגייה השלישית. רגעים מתוקים של אהבה ורגעים נדירים של חביבות ואדיבות. אז אני מבינה שאבא שלי נמצא שני צעדים לפני המדע. כי אם הזיכרונות משתנים כשאנחנו נוגעים בהם, הוא רוצה להגן על הזיכרונות הטובים. אם יש לך זיכרון יקר ערך ואתה מספר אותו לכולם, הוא נהפך לטריוויאלי, הוא כבר לא מרגיש אותו דבר", סיפרה בתחילת השנה בפני קהל בערב של תוכנית הרדיו הנחשבת "סטודיו 360".

 

לא רצית להשתמש במסקנות של המחקרים שלך כדי לצבוע את הזיכרונות של אביך בצורה פחות מפחידה?

"את יודעת, באופן אבסורדי, דווקא כשסוף סוף שמעתי קצת על הזיכרונות שלו, חשבתי שיש זיכרונות שההדחקה יפה להם. הדחקה היא בסך הכל מנגנון הגנה טבעי שקיים בגלל סיבה מסוימת. יש דברים שהם יותר מדי קיצוניים, שמעבר להם זה רק הגיהינום, אז לא הייתי מבטלת הדחקה לחלוטין. זה מעניין שאני יוצאת נגד הדחקה ובסוף אומרת שהדחקה זה בסדר", היא מעירה לעצמה. הרי מחיקת הפחד מייתרת את הצורך בהדחקה.

 

אולי כי מדובר באבא שלך?

"דווקא מעט הזיכרונות שלו ששמעתי היו יפים. ממנו קיבלתי את התובנה שאת הזיכרונות היפים את לא רוצה לשלוף ולשנות, כי הם עלולים לאבד את האותנטיות. אבל יש גם דברים חיוביים בהדחקה, וצריך למדוד כמה היא עולה. אם הבן אדם מתפקד היטב, מפתח חיים טובים, אז אולי זה בסדר. אבל אם יש לו חרדה מתמדת, קושי או הימנעות, יש להדחקה מחיר".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x