• תפריט
3.5.12

צייר לי מוח

חושבים שהטעם שלכם באמנות ייחודי? לפי הנוירואסתטיקה -אחד הענפים הלוהטים ביותר במדעי המוח היום - המוח האנושי מזהה יפה ומכוער לפי קריטריונים ביולוגיים קשיחים, הטבועים בנו מלידה. אבל ההכרה בכך אינה צריכה לפגום בהנאתנו מאמנות, טוען חתן פרס נובל לרפואה אריק קנדל בראיון ל"מוסף כלכליסט"

טלי שמיר, ניו יורק 09:3203.05.12

אם אתלה ציור של הפנים שלך ואלך סביבו - ארגיש שהעיניים שלך עוקבות אחריי. בטח חווית את זה במוזיאונים. פורטרט מוצלח עוקב אחרינו עם העיניים שלו. אבל אם את עצמך תעמדי שם, או פסל שלך יעמוד שם, העיניים לא יעקבו אחריי". כך אומר לי אריק קנדל, חתן פרס נובל לרפואה ומי שנחשב לאחד המוחות הגדולים של תקופתנו.

 

מדוע זה קורה?

"זה חלק ממנגנון פיצוי יתר של המוח. אמן מוצלח יוצר דימוי שטוח, שמשלה אותך שהוא תלת־ממדי. את נופלת בשבי, אבל בו בזמן יש בך חלק לא מודע שיודע שזה דימוי שטוח. המוח יודע שהוא משלה אותנו ולכן הוא הולך אפילו צעד נוסף קדימה - וזה לא קורה כאשר מדובר באדם אמיתי או בפסל".

 

זוהי שעת צהריים ואנחנו יושבים במשרדו רחב הידיים של פרופ' אריק קנדל במכון הפסיכיאטרי של ניו יורק כדי לדון בספרו החדש, "The Age of Insight, the Quest to Understand the Unconscious in Art, Mind, and Brain" ("עידן התובנה - המסע להבנת הלא־מודע באמנות, בתודעה ובמוח"). קנדל הוא נוירופסיכיאטר שחתום על כמה מהגילויים הגדולים במדעי המוח, אבל הוא גם חובב אמנות מושבע, מסתבר, אספן של אמנים כמו אדוורד מונק, גוסטב קלימט ומשה קופפרמן (“אשתי ואני קונים בדרך כלל זה לזה יצירות אמנות לימי הולדת"). בספרו האחרון הוא החליט לשלב בין שתי אהבותיו ולצלול לתוך אחד התחומים החדשים והלוהטים ביותר במדעי המוח - נוירואסתטיקה, ענף המשלב בין מדעי המוח לפסיכולוגיה התנהגותית ולאמנות. הספר עוסק באופן שבו אמנות בכלל, ופורטרטים בפרט, נתפסים במוחו של הצופה.

 

"אדלה בלוך באואר 1",  גוסטב קלימט. "הדופמינים במוחו של רון לאודר גרמו לו לשלם 135 מיליון דולר עבור הציור" "אדלה בלוך באואר 1", גוסטב קלימט. "הדופמינים במוחו של רון לאודר גרמו לו לשלם 135 מיליון דולר עבור הציור" צילום: בלומברג

 

"אני מתעניין בגישור בין מדעי המוח לתחומים אחרים ואני יודע די הרבה על אמנות, אז חשבתי שיהיה נחמד לעשות זאת", מסביר קנדל את המהלך הלא צפוי. "מעבר לכך, חשבתי שאוכל לעשות את זה בדרך שלא נעשתה בעבר, בצורה רדוקטיבית, כפי שעשיתי במדע שלי. במדע אני לוקח בעיה גדולה ומשתמש בדוגמה פשוטה שלה כדי להבין אותה. לכן החלטתי גם כאן להתרכז רק בצורת אמנות אחת, פורטרטים, ורק באמני הפורטרטים האוסטריים - שזאת אסכולה קטנה מאוד שמונה רק שלושה אנשים - אגון שילה, גוסטב קלימט ואוסקר קוקושקה, שכל אחד מהם ייחודי מאוד. חשבתי גם שזה יהיה מעניין כי התקופה הזאת של 1900 בווינה היתה תקופה קסומה - יהודים ולא יהודים שיתפו פעולה וזה הביא לצורת חשיבה חדשה. במובן מסוים עד היום אנחנו חיים בעידן של וינה 1900”.

 

באיזה מובן?

"במובן של התפיסה שהמוח האנושי אינו רציונלי, שהוא מונע על ידי דחפים אינסטינקטיביים שלרובם אנחנו לא מודעים. הרעיונות האלה הגיעו מפרויד, אבל לא רק ממנו אלא גם מהאמנים בסביבתו. אני מדגים בספר שכולם הושפעו מאותו מקור, מאדם בשם קרל פון רוקיטנסקי שהיה דקאן בית הספר לרפואה של וינה".

 

מה מלמד אותנו חילזון הים?

קנדל הוא יליד וינה בעצמו: הוא נולד ב־1929 למשפחה יהודית בעיר, ועם סיפוח אוסטריה לגרמניה ב־1938 הצליחו ההורים לשלוח אותו ואת אחיו בן ה־14 לודוויג בספינה מבלגיה לניו יורק, אל דודם שכבר התגורר שם. מאוחר יותר הצליחו גם ההורים לצאת מאירופה ולהצטרף לבניהם בארצות הברית. סביר להניח שחוויות הילדות האלה תרמו מאוחר יותר להתעניינותו המדעית של קנדל בהשפעת חוויות מענגות וטראומתיות על הזיכרון האנושי.

 

לאחר שסיים את לימודי התיכון בניו יורק התקבל קנדל לאוניברסיטת הרווארד, שם החל את לימודיו דווקא בהיסטוריה וספרות. אלא שהוריה של חברתו בשנות הקולג', שהיו פסיכואנליטיקאים פרוידיאניים, הציתו את עניינו בפסיכיאטריה ופסיכואנליזה, והוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת ניו יורק, והתמחה בחקר המרכיבים הביולוגיים של המוח. הוא זכה להצלחה מתחילת הדרך, אבל ב־1960 סירב להצעה מפתה להתמנות לראש מחלקת הפסיכיאטריה היוקרתית של אוניברסיטת הרווארד. נאמן לתפיסתו הדוגלת ברדוקציה, בצמצום, החליט קנדל שהפתרון לשאלות הגדולות ביותר עובר דרך המערכות הפשוטות ביותר, ובניגוד לדעתם של מדענים רבים החל לחקור את הזיכרון אצל חילזון ים ממין אפלזיה, שלו תאי עצב גדולים במיוחד. הנחתו היתה שהאבולוציה אינה משנה מנגנונים מוצלחים, ולכן החומרים העצביים שאחראים לזיכרון בחלזונות אלה כמעט זהים לאלה שמצויים במוח האנושי. התעקשותו השתלמה, והתגליות שאליהן הגיע בשיטה הרדוקטיבית שייסד - תגליות בדבר שינויים פיזיים של ממש שנוצרים במוח באמצעות זיכרון לטווח רחוק - זיכו אותו בשנת 2000 בפרס נובל לרפואה. כיום, בגיל 82, קנדל עדיין מופיע בכל יום לעבודה כשלצווארו עניבת פפיון, מברר מה עוד יכולים חלזונות הים והעכברים שלו ללמד אותנו על המוח האנושי.

 

זיגמונד פרויד. "בווינה של 1900 פרויד והאמנים דיברו באותה שפה" זיגמונד פרויד. "בווינה של 1900 פרויד והאמנים דיברו באותה שפה" צילום: אימג'בנק

 

בספרו מפגין קנדל מנעד אינטלקטואלי של איש רנסנס, ועובר באלגנטיות מחוסר הרציונליות שפרויד ואמנים מודרניסטים דיברו עליו בווינה של תחילת המאה ה־20 לחוסר הרציונליות שמדענים עכשוויים מנסים לאתר בפיזיונומיה של המוח. את כל אלה הוא מנסה לחבר לחוויית הצפייה באמנות תוך שהוא נשען על מדע הנוירואסתטיקה, שנוסד לפני כעשר שנים על ידי פרופ' סמיר זֶקי מיוניברסיטי קולג' בלונדון. על פי זקי, צייר חובב, המטרה המרכזית של המוח היא לצבור ידע ממקורות שונים, אבל לאמנות ישנו מעמד מיוחד ביניהם משום שהיא מרחיבה את התפקודים המוחיים יותר מכל מקור ידע אחר. במחקריו גילה זקי שכאשר אנחנו תופסים משהו כיפה או כמכוער נרשמת במוח שלנו פעילות חשמלית באותם שלושה אזורים במוח. באזור ספציפי באונה הפרונטלית - הקורטקס האורביטו פרונטלי, שיושב קצת מעל לאף - מתעצמת התגובה ככל שמשהו יפה יותר בעינינו, ונחלשת ככל שהוא מכוער. באזור אחר, ה־motor region בקורטקס, מתגברת הפעילות כשאנחנו מתבוננים במשהו שהוא מכוער לדעתנו. אמנים מוצלחים, לשיטתו של זקי, הם סוג של מדעני מוח אינטואיטיביים, שיודעים איך המוח קולט את העולם ועוסקים בלא הרף בניסיונות לגרום לנו לחוות חוויות אינטנסיביות. ציורים של הירונימוס בוש, למשל, שהוגדרו כמכוערים על ידי הנבדקים של זקי, גם הביאו לפעילות מעטה יחסית בקורטקס האורביטו פרונטלי.

 

סריקות MRI שערך זקי הראו שכאשר אנחנו מסתכלים על ציור, אנחנו "מפרקים" את המידע ושולחים אותו לאזורים שונים במוחנו. המוח מגיב בקצב שונה לכל ממצא, למשל צבע מעובד לפני צורה, וצורה לפני תנועה. הקומבינציה היא שיוצרת את הרגש שלנו כלפי האובייקט. אזורים שונים במוח גם מגיבים בצורה אחרת לפורטרטים, לנוף ולטבע דומם - וציור מופשט מערער על ההפרדות האלה.

 

זה לא הורס קצת את החוויה האמנותית, כשמתארים אותה ככה?

קנדל: "יש אנשים שמתנגדים להתערבות של ביולוגים באמנות וחושבים שזה פוגם בחוויה, אבל אני חושב שזה חשש מיותר, כי אף אחד לא טוען שזה יחליף את התגובה הרגשית שלך. העובדה שאת יודעת שהלב הוא משאבה שרירית שדוחפת דם בסירקולציה לא הופכת אותו לפחות קסום בעינייך. זה רק נותן לך תובנה לגבי איך שדברים קורים. אני רואה את ענף הנוירואסתטיקה כתוספת לאמנות, לא כתחליף. זה כמו רש"י - הוא לא מחליף את החומש או הגמרא, אבל הוא מאפשר לך להבין קצת יותר טוב".

 

בספרו מתאר קנדל את השיחות בסלונים של וינה ב־1900, שבהם הסתובבו אמנים ורופאים ודיברו אותה שפה. כמו הווינאים ההם, קנדל סבור ששילוב בין אמנות למדעים יכול להועיל להתפתחות החשיבה האנושית באופן משמעותי. בימים אלה הוא מנסה להוביל, עם היסטוריון האמנות דיוויד פרידברג, הקמה של תוכנית דוקטורט שתשלב מדעים ואמנות באוניברסיטת קולומביה. "סריקת מוח אולי מראה לנו את הסימנים הנוירולוגיים של חרדה, אבל הציורים של קוקושקה, או הדיוקנאות העצמיים של שילה, מגלים איך חרדה כזאת באמת מרגישה", הוא מסביר. "שתי הפרספקטיבות הכרחיות אם אנחנו רוצים להבין את טבעה של התודעה במלואה. ובכל זאת, רק לעתים נדירות אנחנו מחברים ביניהן".

 

ציור יפה? הוא פשוט סימטרי

 

אז מה בדיוק יכולה הביולוגיה ללמד אותנו על חוויית הצפייה באמנות? קודם כל, למקרה שלא שמנו לב, שמדובר בחוויה לא פשוטה. יופי הוא כמובן עניין של טעם אישי ומוסכמות חברתיות שרירותיות, אבל ישנם מאפיינים אוניברסליים, במיוחד כשמדובר בפורטרטים, הנושא שבו התמקד כאמור קנדל. "מחקרים מצאו שאנשים בכל מקום, בלי קשר לגיל, מעמד או גזע, שותפים לאותם קריטריונים לא מודעים של מה אטרקטיבי", כותב קנדל. "התכונות שהם מוצאים כאטרקטיביות מעידות על פוריות, בריאות ועמידות בפני מחלות. אחד המאפיינים שהופכים פנים לאטרקטיביות הוא סימטריה". סימטריה היא תכונה שלא רק בני אדם נמשכים אליה - נשים וגברים כאחד - אלא גם ציפורים וחרקים. על פי דיוויד פרט מאוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, הסיבה למשיכה היא שסימטריה מעידה על גנים טובים ועמידים. אבל מה הקשר של כל זה לאמנות?

 

"יש שמתנגדים להתערבות של ביולוגים באמנות וחושבים שזה פוגם בחוויה, אבל אני חושב שזה חשש מיותר. הנוירואסתטיקה היא תוספת לאמנות, לא תחליף. זה כמו רש"י - הוא לא מחליף את החומש או הגמרא, אבל הוא מאפשר לך להבין טוב יותר". קנדל "יש שמתנגדים להתערבות של ביולוגים באמנות וחושבים שזה פוגם בחוויה, אבל אני חושב שזה חשש מיותר. הנוירואסתטיקה היא תוספת לאמנות, לא תחליף. זה כמו רש"י - הוא לא מחליף את החומש או הגמרא, אבל הוא מאפשר לך להבין טוב יותר". קנדל צילום: טלי שמיר

 

קנדל: "הפנים בציורי הארט־נובו של קלימט מציגים סימטריה מדהימה. אפשר לראות את זה באמצעות הצבה דיגיטלית של דימוי מראה של הצד השמאלי של הפנים על הצד הימני - או להפך. אין כמעט הבדל בין הפנים שמתקבלים, ואת ההבדלים הקטנים שיש אפשר לייחס לתאורה לא אחידה. זאת סימטריה ברמה שנדיר מאוד למצוא בטבע. היא מציגה פרופורציות אידאליות שמרמזות על בריאות ואיכות גנטית, וללא ספק תורמת ליופי החלומי של הפנים של קלימט. ללא ספק, האמן הבין באופן אינטואיטיבי את אחד המוטיבים החזקים ביותר של אטרקטיביות פנים, ושילב את זה באופן אלגנטי בעבודתו".

 

מצד שני, אצל שילה וקוקושקה, כמו גם בציורים אחרים של קלימט, חוגגים חוסר סימטריה ועיוותים. "ייתכן שהשילוב הזה בין משיכה לדחייה הוא מה שעושה את הדיוקנאות של קוקושקה למרתקים באופן שמעורר אי־נוחות", מסביר קנדל. “אנחנו מגיבים בצורה חזקה להגזמה, ומשום שהאמנים האלה מגזימים מאפיינים מסוימים בפורטרטים שלהם, המוח מגיב בחוזקה".

"דיוקנה של גרטי",  אגון שילה. "המוח מגיב בחוזקה להגזמה בפורטרטים של שילה" "דיוקנה של גרטי", אגון שילה. "המוח מגיב בחוזקה להגזמה בפורטרטים של שילה" צילום: איי אף פי

 

בין אם מדובר ביופי או בכיעור, בפנים שמחות או עצובות, במוח שלנו שמור מקום ספציפי לזיהוי פנים, שמעניק להן מעמד מיוחד. "באזורים האלה יש מתחמים שבהם תאים מגיבים לפנים בלבד", מרחיב קנדל על ייחודיות ההתבוננות בפנים, "אם יש לך פגיעה באזור הזה, את עיוורת לפרצופים. ויש גם חוקים מסוימים שתקפים לפנים ולא תקפים לאובייקטים אחרים. למשל: כל חפץ בעולם שתהפכי, את עדיין תזהי. אבל אם תהפכי פנים - תתקשי לזהות אותן".

 

למה זה קורה?

"כי פנים הן משהו מורכב מאוד. יש להן הרבה מרכיבים וצריך לראות את זה כשלם, כגשטאלט".

 

בכל זאת לא מדע מדויק

 

יצירת אמנות, מראים מחקרים חדשים בנוירואסתטיקה, יכולה לעורר בצופה מנגנונים הדומים לאלה של התאהבות, ולהפעיל את הנוירונים משחררי הכימיקל דופמין בבסיס המוח. הדופמין גורם לתחושת עונג המזוהה עם שימוש בסמים והתאהבות. ולפי המחקרים, כאשר אדם ממשיך לאהוב מישהו שדחה אותו - רמת הדופמין במוח רק מוסיפה לעלות.

 

לדברי קנדל, זה ככל הנראה מה שקרה למיליארדר רון לאודר, שב־2006 שילם מחיר שיא של 135 מיליון דולר על פורטרט אחד של קלימט, "אדלה בלוך באואר 1" - היצירה שגם מעטרת את עטיפת ספרו של קנדל. לאודר ראה את הפורטרט לראשונה בביקור בווינה כשהיה בן 14, התאהב, ומאז חזר כמעט בכל קיץ כדי לראות אותו. קנדל טוען שהעובדה שמלאודר נמנע במשך 47 שנים קשר יומיומי עם הציור האהוב עליו רק הגבירה את פעילות הנוירונים הדופמיניים במוחו ודחפה אותו לרצות לקנות את הציור, גם במחיר היקר הזה, ברגע שהוא הוצע למכירה.

 

סביר להניח שלאודר אכן חווה הנאה דופמינית בשעה שקנה את הציור האהוב עליו ב־135 מיליון דולר, אבל אני קצת מתקשה להבין איך העובדה הזאת מסבירה את חוויית האמנות. גם העובדה שהמחקרים בנוירואסתטיקה עוסקים כמעט אך ורק באמנות היסטורית ולא באמנות מהעשורים האחרונים גורמת לי לפקפק בהבנה של מדעני המוח באמנות, ולא כל כך מאפשרת לי לקשר בין אינספור המחקרים הנוירולוגיים שקראתי עליהם לצורך הכנת הכתבה הזאת לחוויית הצפייה שלי באמנות. מה עם וידיאו־ארט? מיצבים? אמנות מושגית? אמנות מכוערת אך מוצלחת? קנדל מאמין שעם הזמן יידעו מדעני המוח להבין יותר את החוויה האסתטית, שככל שנרבה לחבר בין המדעים המדויקים לענפים ההומניים כך ייטב לכולנו - אבל ככל שאני מעמיקה, אני מתקשה להבין איך בדיוק זה יקרה.

 

ואני לא היחידה שמרגישה כך. הנוירואסתטיקה מעוררת הרבה תגובות שליליות, בעיקר בקרב אנשים שבאים מהצד ההומני של המפה. “אני בטוח שלחוקרים שעובדים בתחום הזה יש הרבה ידע על הכימיה של המוח והפסיכומטריה של האבולוציה, אבל נראה שיש מידה של נאיביות כשזה מגיע לאמנות", כתב לאחרונה הסופר הסקוטי סטיוארט קלי במאמר שכותרתו "אמנות ומדע לא מתערבבים". "מה יכול להיות השימוש של הממצאים האלה?", ממשיך קלי, "אם הדם לא זורם כצפוי במוח של מישהו כשהוא מסתכל על ציור של טרנר, האם אנחנו מסיקים שהפרדיגמה המדעית שגויה, או שמשהו לא בסדר ביכולת של האינדיבידואל הזה להעריך אסתטיקה? ואולי בפרס טרנר פשוט יחברו את השופטים לסורק MRI ויעניקו את הפרס לאמן שגורם למוחם להבהב הכי הרבה? התגובות שלנו לאמנות הן ייחודיות, אבל הניסויים המדעיים מכווונים לגרום להם להיות אוניברסליים, כאילו יצירת אמנות עובדת עלינו באופן דומה לאופן שבו פטיש עובד על רפלקס גידי בברך".

 

אז האם הפעילות הדופמינית היא באמת ההסבר להתאהבות של רון לאודר בציור שלו - או רק דרך פשוטה לתאר אותה? כשאני שואלת את קנדל על אהבתו לקופפרמן, למשל, הוא מספר לי איך פגש אותו בקיבוץ לוחמי הגטאות, ואיך קופפרמן, שחי כמו נזיר, הזמין אותו לארוחה של טונה מקופסה וסיפר לו שהוא חולם שתהיה לו תערוכה בניו יורק, ואז ניסה קנדל לסדר לו תערוכה בניו יורק אבל במוזיאון היהודי אמרו לו שקופפרמן “לא יהודי מספיק", ובסופו של דבר קופפרמן מת בלי שזכה לתערוכה שם.

 

כן, אבל מה גורם לך לאהוב את הציורים שלו?

"יש בזה יופי. זה מודרני מאוד. הרבה מהציורים מצוירים על עיתונים ישראליים, ומצד אחד זה מדבר על הקיום הישראלי ומצד שני זה מאוד חזק ויצירתי".

 

יש משהו שאתה יכול לספר לי מבחינה מדעית על ההתבוננות שלך בציור של קופפרמן?

"לא, לא חקרתי את התגובה הביולוגית לציור המופשט", קנדל עונה - ולא נראה שזה מפריע לו במיוחד. גם לי לא. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x