שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

דור המשכנתה עד הפנסיה

לייאוש שזורעים מחירי הדיור בצעירי המעמד הבינוני יש מחיר כואב. מבט אישי, שלא לומר קריאה למרד

אמיר זיו 09:2303.06.10

ביום שישי החולף, כשהתקבצתי כמדי שבוע ברבע ל־12 בדיוק מול שער בית הספר, הבחנתי בכך שלחלק גדול מההורים שבאים לאסוף את ילדיהם יש כבר לא מעט שיער אפור. זה כמובן לא גילוי מפתיע. כשעושים ילדים סביב גיל 40, מאפירים בכיתה א' (והמחשבה על איך תיראה כשתבוא לבקר אותם בבסיס גורמת לך לבכות). אבל להשתייכות לדור המשפחה המאוחרת יש אספקט נוסף, פחות טבעי והרבה יותר מכאיב: משכנתה עד הפנסיה.

 

הנה המקרה שלנו: מאחורינו כבר 12 שנות משכנתה. התחלנו לשלם על הדירה אי שם בסביבות גיל 30. כשאנחנו מתאמצים להסתכל רחוק, משהו כמו תשע שנים קדימה וקצת מעבר לגיל 50, אנחנו רואים את עצמנו כבעליה הבלעדיים של דירת שלושה וחצי חדרים שלמה. סוג של אופטימיות.

 

הבעיה היא שאתה רוצה להתקדם. להשתדרג, בשפה הנדל"נית. החסרונות בדירה הקיימת בוערים עכשיו. קצת רציונליזציה עצמית ומיד קל להבחין בהם: יחס בעייתי של ילד למטראז', חניה שאינה שלך, מעלית שאיננה, שלא לדבר על מרחב פרטי לעבודה וכתיבה. אין מה לעשות, אתה אומר לעצמך, הדירה הראשונה שקנית לא יכולה להתאים גם היום, כל כך הרבה שנים אחר כך.

 

כשאתה מתבונן פנימה, בלי לרמות, אתה יודע שהרצון בשינוי נובע ממקום עמוק הרבה יותר. מהפחד שבדירה האחת הזו יעבור עליך החלק הארוך והמרכזי של חייך הבוגרים. שאולי לעולם לא תצא ממנה. מפחיד אותך שאתה לא שם לב, אבל אתה בעצם תקוע. מפחיד אותך לחכות עם הלהתקדם בחיים עד גיל 50. הרי גם אז, מי מבטיח שתוכל? וחמור מכך, שעוד יהיו לך שאיפות? זה מפחיד כי זה מזכיר מדי את ההורים שלך. הם גרים באותה דירה כל חייהם. טוב להם. אין להם שאיפות שדרוג. הם ויתרו עליהן.

 

השדרוג שאתה חולם עליו זה עוד חצי מיליון שקל לפחות השדרוג שאתה חולם עליו זה עוד חצי מיליון שקל לפחות צילום: צביקה טישלר

 

הפחדים האלה משתלבים היטב עם סערת הנדל"ן שמשתוללת ברחובות, שלא לומר מזינים אותה. אתה בודק ומגלה שהשלושה וחצי שלך שווים סכום שלא חלמת שיהיו שווים אי פעם. לרגע אתה מרגיש עשיר (חייבים להודות שזה נעים - כמו שאמר לי לא מזמן בראיון יולי עופר). אבל אז אתה מגלה שהשדרוג שאתה חולם עליו זה עוד חצי מיליון שקל לפחות, שיתווסף על המשכנתה הקיימת. בבנק אמנם מוכרים לך את כל החבילה העצומה הזו בריביות מפתות באדיבות סטנלי פישר, ועדיין ההחזר החודשי הוא אסטרונומי בשביל זוג שכירים. כדי לעמוד בו צריך לפרוס מחדש על פני 25-20 שנה. ושם, ישמור האל, כבר ממתינה הפנסיה.

 

קשה להפריז בגודל החרדה, בכמות האשליות שההבנה הזו מנפצת. כבר לא תהיה עשיר. כבר לא תוכל להוריד הילוך בעוד כמה שנים. בוודאי שלא תצא לפנסיה בגיל 45. גם ילדיך לא. לפחות לא בזכותך. אתה לא יותר מתוצר לוואי של העולם הקפיטליסטי, שהבטיחו לו איכות חיים תמורת חריצות, והוא מגלה שהנוסחה האמיתית היא פשוט חיים של חריצות. מי רוצה כאלה?

 

אתה מתחיל לחשב חישובי חישובים, לנסות למצוא דרך להשתחרר מהמשכנתה החדשה מוקדם יותר. קרן השתלמות שתשתחרר בעוד ארבע שנים נראית כמו הבטחה פוטנציאלית. הקטן יסיים עם הגן הפרטי בקרוב וישחרר איזה 2,000 שקל בחודש למאמץ המשפחתי. אתה יודע שאלה אלתורים שמתעלמים מהמגבלות של המציאות. לא נעים, אבל מהר מאוד במהלך החישובים האקטואריים אתה הורג בדמיונך את ההורים שלך, או לפחות ממקם אותם מחדש על עקומת תוחלת החיים הישראלית המעודכנת, שלא מפסיקה לגבוה. פעם ירושה היתה עניין שיכולת להסתמך עליו. לא עוד.

 

נבוך, אתה אומר לעצמך שזו שטות לחשוב שלהתקדם בחיים זה מעלית או מרפסת שמש. שבשביל זה לא הורגים קרובים או משתעבדים לכל החיים. התקדמות צריכה להיות הגשמה עצמית אמיתית. לעבוד במקצוע שאתה אוהב, לטפח את הילדים, לכתוב ספר (איך אפשר לכתוב ספר אם אין לך חדר עבודה?). אתה גם זוכר שלא ייקח הרבה שנים עד שגם ילדיך יצפו לקבל ממך משהו בשביל להתקדם בחיים. אם אתה עובר דירה עכשיו, פשוט לא יהיה לך ממה לתת להם. חד וחלק. כמה מהר הם ימקמו אותך על העקומות האקטואריות?

 

אתה מתנחם ואומר לעצמך שאין מה לבכות על מר גורלך. בכל זאת, יש בית, יש משפחה, יש פרנסה. להרבה אחרים אין את כל אלה. יופי, אתה בוגר כמו ההורים שלך. עכשיו תמשיך לעבוד, תסגור עוד חתיכת מרפסת ותמתין לתמ"א 38.

 

אפשר בקלות לתייג את הווידוי האישי שלעיל במגירה של "בורגני נרגן עם גישה למדיה". לפני שבועיים פרסמנו כאן כתבה על דור בלי בית. אלפים רבים של צעירים בראשית חייהם המשפחתיים, משכילים שעובדים בעבודות טובות, משתכרים יפה ועדיין לא מצליחים לרכוש דירה. כמות התגובות שלהן הכתבה זכתה היתה מדהימה. נגענו בעצב חשוף, שיכול וצריך בקלות להרים תנועת מחאה חברתית.

 

ההשלכות החברתיות של מחירי הדירות הבלתי אפשריים הן עצומות. זו מחלה ממארת, שזורעת ייאוש בשכבה המותשת ממילא של צעירי המעמד הבינוני. אלפי־אלפים של בורגנים נרגנים, הבסיס שעליו נסמך המשק, מתבונן בעיניים כלות כיצד החלום להתבסס בעצמו הולך ונהיה בלתי מושג. לפני שנתיים נדרשו מבני העשירון השישי כ־60 משכורות כדי לרכוש דירה, היום נדרשות מהם יותר מ־90. זה אומר עוד שנתיים וחצי של עבודה, בהנחה שכל המשכורת הולכת לדירה. במונחים של משכנתה, אלה עוד שמונה שנים של שעבוד לבנק.

 

אפשר לכעוס על אלה שיש להם הרבה יותר מדי. האמת, זה לא מזיק. יש בזה אלמנט מזכך. אבל חשוב ואפקטיבי יותר לנתב את הכעס הזה לדרישה רחבה להתערבות ממשלתית יעילה בשוק הדיור. להחלטות אמיצות שישלבו את יכולת ההשפעה של כל הגורמים הרלבנטיים, משר השיכון, דרך משרד האוצר ועד נגיד בנק ישראל, המינהל והתאחדות הקבלנים. את הפבלובים שימהרו לדבר על הכשלים שתיצור התערבות חיצונית בשוק תשלחו למשרד התיווך הקרוב. שיראו איך היד הנעלמה של השוק מעיפה אותם מכל המדרגות.

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x