• תפריט
בארץ

אריאל רובינשטיין: הכלכלה כפי שסיפרתי לאבי

בספרו החדש "אגדות הכלכלה" בוחן פרופ' אריאל רובינשטיין את עולם הכלכלה דרך תחנות חייו. הוא אינו חושש לערער על הנחות מוחלטות, לבחון מחדש מודלים כלכליים מוכרים ולנעוץ סיכות ביומרות של הכלכלנים.

אריאל רובינשטיין 08:2215.01.09

אותו ערב ישבתי בירכתי האולם שבו נערכה ישיבת הסנט הראשונה של אותה שנה אקדמית. על הבימה עמד שולחן מכוסה מפה ירוקה, משתפלת ברישול אל הרצפה. ליד השולחן ישבו שועי האוניברסיטה שמצפון לנחל שכמעט חדל לזרום. מיקרופון התחבר לרמקולים צורמים. דגל המדינה ודגל האוניברסיטה נשמטו מכניהם

זה לצד זה.

 

הישיבה נפתחה בנגינה של רביעיית כלי קשת שחבריה הצעירים התבקשו לבצע יצירה קלאסית המכבדת את טעמם של חברי סנט שוחרי תרבות באוניברסיטה יוקרתית. אחר כך בירך הרקטור את הנוכחים בשנה של מחקר פורה, שנה של חתירה למצוינות, שנה של שלום. הוא סקר כמה תוכניות חדשות שנפתחו באוניברסיטה, "תוכניות, שהן כולן ביטוי לחתירתנו למצוינות". אחר כך מנה את הקידומים והפרסים והעיטורים שקיבלו חברי הסנט בחודשי הקיץ.

 

משהוקרא שמו, קם המבורך ממקומו וקד קלות לקול מחיאות כפיים משועממות של מקצת מחברי הסנט היותר נלהבים. אחר כך דן הסנט במינוי חברים לוועדה שתבחן את דרכי קידום המצוינות באוניברסיטה. אחד־אחד הוצגו המועמדים ופורטו סגולותיהם הייחודיות. לפעמים פרץ באולם צחקוק מלומד כאשר אחד המציגים חרג מדקלומו ושזר דבר חידוד בסיפור מעלליו המשובחים של המועמד. האיפוק נפרם כשהיה מדובר במועמדת. ראשוני הפורשים מהישיבה כבר התגנבו החוצה, ומכיוון שדרך היציאה חצתה את קדמת הבימה, נאלצו להעיף הנהון, כמו מתנצל, כלפי הרקטור המרוצה.

 

עד אותו ערב לא השמעתי קולי בסנט. במהלך הישיבות חשבתי שדווקא יש לי הרבה מה לומר. לפעמים הרגשתי צורך לשרבט ראשי פרקים לדברים נוקבים, נועזים ומתגרים שאשא בתגובה על האמירות המקוממות ומלאות הפאתוס שהושמעו שם. הדברים היו נכתבים על גבי אישור למשיכת כספים מבנקומט שמצאתי בארנק, בכתב יד שגם אני התקשיתי לפענח. אבל בסוף הישיבה היתה הפתקה נזרקת למאפרה שמחוץ לאולם. אם משום מה נשארה הפתקה בכיסי ולמחרת הייתי בא איתה במגע, הייתי משבח את עצמי על התבונה שעמדה לי שלא להשמיע ברבים את הדברים המגוחכים שרק אתמול כל כך רציתי לשאת.

 

הנושא הבא שעמד על סדר היום לא היה אמור לקלקל את החגיגיות שאפפה את מעמד הישיבה הראשונה. הגורמים המוסמכים הציעו לשדרג את תוכנית הלימודים בחשבונאות למעמד שהיה שמור קודם לכן למקצועות אקדמיים ראשיים, ולאפשר לסטודנטים מצטיינים לקבל את תואר הבוגר אחרי שלמדו חשבונאות בלבד. ראש הקתדרה לחשבונאות שיבח את התוכנית החדשה, שתיאורה השתרע בניחותא על פני עמוד שלם וטבע בים של שבחים על מצוינות: מצוינות המרצים, מצוינות התלמידים, בעבר, בהווה ובעיקר בעתיד. הרקטור הודה לו על דבריו הקצרים והקולעים וכמעט פנה דרך שגרה להצבעה פורמלית, כשמירכתי האולם הרמתי את היד וביקשתי את רשות הדיבור.

 

כשניגשתי לדוכן היו בידי נייר ועליו הדברים שעמדתי לומר, שלושה מסמכים הקשורים לתוכנית ועוד דף קטן, מסתתר בין קפלי הדפים - היה זה צילום של תעודת הסיום של קורס לבוכהלטריה במסגרת "שיעורי ערב של 'בנות ציון' בביאליסטוק". את התעודה מצאתי במגירה האסורה של אבא, מתחת לתא הסדינים המעומלנים ומעל לתא מפות השולחן הרקומות, לצד תעודת עולה, דרגותיו של קצין הג"א, ופנקס תלושי הקצבת מים של תש"ח שלא מוצה.

 

אבא היה בן עשרים ואחת כשקיבל את תוארו המקצועי היחיד, בוכהלטר. ארבע שנים קודם לכן עלה לארץ ישראל, אבל מפאת נסיבות שמעולם לא הסכים לגלותן, שב על עקבותיו לבית הוריו שבפולין. בתמונה שבתעודה נראה אבא בחליפה ובעניבה, מיישיר מבט, צעיר, יפה, רציני, ביישן וגאה. חצייה השמאלי של התעודה פולנית, חצייה הימני - עברית.

 

לאבא היה קול חזק, בטוח, גברי גם מלטף. לפעמים היה מרעים קול ומיירא את הסובבים אותו. בבית הכול התנהל כרצונו. פעם היה בוודאי חביב הנשים. דודה אחת אהבה אותו בסתר וכשגדלתי עדיין היו מגיעות אל ביתנו מעטפות חומות אטומות מהגברת ד"ר ח.ד, שלא יכלה בלעדיו. בבחירות היה יושב ראש ועדת קלפי מטעם מפא"י. ביום הזיכרון עמד מספר דקות במשמרות ותיקי ההגנה שהנשיא בן צבי סקר לפני הצפירה של השעה עשר. הייתי גא באבא אבל גם קצת התביישתי בכך שלא היה בין האבאים שיכלו לעמוד דום מתוח במשך שעה שלמה, ליד נר הזיכרון.

 

כשקמה המדינה עוברתה המילה "בוכהלטריה" ל"הנהלת חשבונות", ואבא היה לפקיד ממשלתי. לימים נהיה לפקיד כמעט בכיר. פעם הצטלם עם שר התחבורה בטקס חנוכת שדה התעופה בים המלח. פעם הגיע שמו לידיעה בעיתון "מעריב" שנגזרה והשתמרה בתחתית המגירה האסורה, ובה נכתב שמישהו מעובדי משרדו תקף אותו, נעצר ושוחרר בערבות. לא נמסרו פרטים נוספים.

 

בגאוותו המקצועית של אבא הבחנתי ברגעים שבהם גיליתי עניין בספרי לימוד של הנהלת חשבונות, שנחו בארון הספרים לצד שישה סדרי משנה, מילון אבן שושן ופנקס ביאליסטוק. על אותו מדף היו גם סיכומי הרצאות בקורס "היסטוריה כלכלית" שהשתמרו אצל אבא מניסיונו הכושל ללמוד באוניברסיטה, ומהם המשיך המרצה להקריא גם כשאני הגעתי לשם. "אדם צריך מקצוע בחיים", אמר לי אבא פעמים רבות כשעמדתי לסיים את שירותי הצבאי ולהירשם לאוניברסיטה, וניסה לשכנעני ללמוד הנהלת חשבונות או לפחות כלכלה.

 

כשהייתי ילד, היה אבא לוקח אותי בשני אוטובוסים לאדון גור אריה, הגזבר הנצחי של ועד "מעונות עובדים ב'", שכונה קטנה עם שבילים צרים, פרחים ועץ תמר תמיר, בין רחביה לטלביה. גרו שם משפטן חשוב שספריו עודם מצוטטים, אבא של רמטכ"ל, הורה שכול שהתאלמן, רואה חשבון ומורה לפסנתר של בין ארבע לשבע אחר הצהריים. האדון גור אריה, או הנודניק, כפי שכונה במשפחתנו על שום שהיה חוזר ומטלפן אלינו בתכיפות ושואל "א־בא ב־ב־ית?", היה פותח לנו את הדלת בשעה חמש. תחילה היה מציע לי חתיכת שוקולד ספלנדיד מר־עדין מתוך מגירה נשלפת מקופסה צהובה. אחר כך היה מושיב אותי על כורסה להביט על רישום של מגדל דוד שהיה תלוי על הקיר, בעוד אבא מתדיין איתו על גורל קבלות אבודות.

 

בדרך חזרה, בין אוטובוס לאוטובוס, היינו עוצרים ברחוב המלך ג'ורג' ואבא היה קונה לי עוגת בוטנים שבמרכזה היה תקוע בוטן שלם. פעם אחת בשנה היינו נוסעים לקחת את "החומר". אחר כך היה אבא יושב בערבים ועורך את מאזן ועד האגודה. היו לו לאבא כרטיסים רחבים עם פסים צבעוניים, הרבה עמודות, ו־30 שורות שהתאימו ל־30 דירות ול־30 דיירים. משם נשפכו המספרים לשני טורי מספרים שחייבים היו להתאזן לפני שאפשר היה לנסוע שוב לאדון גור אריה להחזיר את "החומר" ולקבל את השיק, שהיה מוסב למחרת היום לפקודת החנווני ומכסה את מקצת החוב מהפנקס הישן.

 

אחרי שנקבעה תקנה שאת תפקידו יכול למלא רק מי שיש לו תעודה של אוניברסיטה, הוצא אבא לגמלאות והיה למורה בקורסי ערב להנהלת חשבונות של שש וחצי עד עשר עם הפסקה לבורקס וקפה בוץ. את פרסומו קנה כבעל החיבור "חוברת תרגילים בהנהלת חשבונות א'". ספר צנום זה הדפיס אבא במכונת כתיבה עם סרט שחור, שהיה נתקע בכל עת שהיה אמור להפעיל את ההתקן המסיט אותו לכיוון הנגדי. במכונת כתיבה זו הדפסתי את עיתון הרחוב, עיתון שייסדתי, ערכתי, כתבתי וקראתי, ושאפילו גיליונו הראשון לא ראה אור. חוברת התרגילים נשאה את שמו הספרותי של אבא, בן ישראל מאיר, זיכרון לאביו שהלך לעולמו ב"שמע ישראל" והותיר קונטרס צנום של מאמרים פולמוסיים שעסקו בסגולות שמירת השבת, בעוונות אחינו בני ישראל שהלכו שולל אחרי הקומוניזם וב"ציורים" של דמויות בית המדרש. העתק של הקונטרס שמור בבית הספרים בירושלים ובספרייה בניו יורק עד לאחרית כל הימים או עד שיקרסו המדפים.

 

התרגילים בחוברת של אבא חָבקו את עולמם של ראובן, שמעון ולוי, שותפים לעסק "הרהיט בע"מ". היו שם מיטלטלין ומזומנים, חייבים וזכאים והרבה חובות מסופקים. העסקאות המיועדות לרישום היו מכירה בהקפה של שישה כיסאות לאלמוני ותשלום שכר עבודה לנגר פלמוני. בסוף התרגיל היה המתלמד צריך להוריד את הפחת השנתי על מכונת הכתיבה שבבעלות העסק, ואם לא שגה היה מוצא שלעסק יש הפסד קטן שאינני יודע איך היה מכוסה. בסוף החוברת היה גם מבחן לדוגמה עם שאלות כמו: "מהו מוניטין", "מה הם תפקידי הנהלת החשבונות בעסק" ו"פָּרט את חובותיו של רואה החשבון". המוציא לאור היה מושקוביץ, הוצאת ספרים, בת ים.

 

למושקוביץ היתה מכונה לשכפול סטנסילים וקשרים עם כורך מחולון. על השיווק ניצח אבא, שמדי פעם בפעם טילפן למושקוביץ וביקש ממנו לשלוח ב"אגד חבילות" שלושים חוברות לקורס הערב של מועצת הפועלים בחדרה. היו לה, לחוברת, המשכים: "חוברת תרגילים בהנהלת חשבונות ב'" ו"חוברת תרגילים בהנהלת חשבונות ג'". התמלאתי גאווה כשפעם אחת מצאתי את החוברות של אבא בחנות הספרים של האוניברסיטה על מדף המיועד לתלמידי החוג לחשבונאות. כשמת אבא, נעלמו הספרים גם מקורסי הערב של מועצות הפועלים.

אבא מעולם לא שיתפני בתשוקתו לנשים ולא בשאפתנותו להיות פקיד בכיר ואף לא בפחדיו. אני לא זוכר אותו אומר "אני אוהב", "אני רוצה", "אני פוחד". אבל לילה אחד ראיתי אבא אחר.

 

החדר היה עמוס ברהיטים ומיטלטלין: מיטה ומזנון וארון ספרים ורדיו שכבר לא עבד וקערת פירות מאובקת והמון עיתונים זרוקים על הרצפה לצד נעלי בית מרופטות. על שולחן אוכל, שהיה גם שולחן עבודה, נחו צלחות עם שיירי אוכל שהוזנחו שם מארוחת הצהריים. אמא היתה שרועה כתמיד על המיטה, בתוך ענן ריחם של מצעים לא מאווררים. תריסי העץ השבורים היו מוגפים ומוסתרים למחצה בווילונות שהיו פעם תחרה לבנה ובינתיים התאפרו באבק של עשור ירושלמי. אבא ישב בחלוק חום שנקשר בקושי בחבל פרום. גבו אל החלון ופניו אל המיטה שעליה היתה שרועה אמא. אני ישבתי כשפני אל החלון וגבי אל המיטה.

 

שוב ניסה אבא לאזן את החשבונות של ועד שכונת מעונות עובדים ב'. הנודניק כבר צילצל חמש פעמים ודרש את "החומר". אבא היה מקריא לי רשימה של מספרים ואני הייתי מסכמם במיומנות של סטודנט צעיר למתמטיקה. הייתי בן עשרים ואחת. היה לי כל כך משעמם. הסיכומים התנדנדו בין יתרת חובה ליתרת זכות ולא התאזנו. הייתי חסר סבלנות. הרגשתי מחנק. רציתי לברוח. אבא אמר שחייבים להתחיל הכול מהתחלה. ושוב התעקלו המספרים לצלליה של נברשת ששתיים מתוך שלוש נורותיה שרופות, ושוב הוא חוזר ומכתיב את המספרים ואני מסכם אותם. ואז אבא מורט את קרחתו ואומר לי שאם לא יצליח לאזן את הספרים, הוא צריך להתאבד.

 

ברצינות הראויה למעמד פתחתי את דברי לחברי הסנט במילים הבאות: "אני מבקש להביע כאן עמדה נחרצת כנגד אישור התוכנית החד־חוגית בחשבונאות". ומיד המשכתי: "קודם שאנמק את התנגדותי אני מבקש להצהיר שיש לי קשר אישי למקצוע החשבונאות. הכשרתו היחידה של אבי המנוח היתה 'בוכהלטר'. בילדותי, בהיעדר מחשב, סייעתי לו במשך לילות ארוכים לאזן את ספרי החובה והזכות תוך שהוא מעמיד אותי מדי פעם בפעם על טעמו של המקצוע שכה חפץ שאלמד".

 

אחר כך שבתי לטון הענייני: "המתקבלים לתוכנית החדשה יהיו מן הסתם מיטב הנוער. הבוגרים ישתלבו במיטב משרדי רואי החשבון ויהיו לאליטה הישראלית, שאם נרצה או לא נרצה, אנחנו ממעצביה התרבותיים. מה תהיה דמותם של החברים באליטה זו? הם יהיו תואמים להפליא לדימויים שמלעיזים עליהם מקטרגיהם. מדובר בקבוצת סטודנטים מוכשרים ושאפתנים שבגיל עשרים ואחת יודעים מה הם מחפשים בחיים. אנחנו ניתן להם את כרטיס הכניסה לאליטה, ידע רחב בחשבונאות ושום דבר נוסף שהאוניברסיטה יכולה וחייבת לתרום להם. אפשר להשמיע את הקלישאה שחשבונאות היא מקצוע אקדמי, אבל עם כל הכבוד לעמוד התווך החדש הזה של ההוויה המדעית, אני תמה איך מישהו יכול להשוות את מקצוע החשבונאות עם מתמטיקה וביולוגיה ופילוסופיה ובלשנות. אלה הם המקצועות שאנו חייבים לעודד את המצטיינים ללמוד ולא את קורס הבחירה 'חשבונאות של ועדי בתים'".

 

כאן קטע אותי ראש הקתדרה לחשבונאות וצעק, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר!" ואני מיהרתי לחתום את דברי: "אני פונה אליכם להפעיל את שיקול דעתכם העצמאי ולענות בהצבעתכם על השאלה האם פני תוכניות הלימודים שלנו למצוינות אקדמית אמיתית או שמא הרטוריקה שלנו היא יותר פרבדה מפרבדה".

 

שבתי לכיסא שביַרכתי האולם ומיהרתי לטמון ראשי בתעודת הבוכהלטר של אבא. איש לא העיף בי מבט מלבד פרופסורית אחת ממדעי הרוח שהעבירה אלי פתק ובו כתבה שהיא חולקת על מקצת הדברים שאמרתי. פרופסור אחד, עם שביל בצד, חליפה ספורטיבית ועניבה שחורה, עלה לבימה וברהיטות ובמתינות אמר שהוא מאוד תמה על דברי. "לא מדובר כאן בבוכהלטריה", הטעים בסלידה והמשיך, תוך שהוא יותר ממרמז שלא הבנתי את ההבדל בין בוכהלטריה לחשבונאות: "כל אחד יכול לשמש כמנהל חשבונות, אבל רואה חשבון חייב להיות בעל תואר ב"א. חשבונאות היא מקצוע אקדמי לכל דבר, שיש בו כנסים וועידות בינלאומיות וכתבי עת מדעיים...".

 

אחר כך נערכה הצבעה והתוכנית אושרה ברוב גדול. כמה אנשים דווקא השתכנעו מדברי והצביעו נגדה. אחרים רק נמנעו, אך איש לא טרח למנותם.

 

בימים הבאים לא יכולתי לסלוח לראש הקתדרה לחשבונאות שהתפרץ לדברי. גיליתי על נקלה שדווקא דבריו שלו הצטיינו בחוסר דיוקים. טיפטפתי אליו עוד ועוד מכתבים אלקטרוניים ובהם ראיות המעידות שאישור התוכנית היה מבוסס על אינפורמציה מוטעית שהוא הביא. הרקטור הנבוך החזיר את ההצעה לאיזושהי ועדה ואני נדמתי.

 

אבא שלי מלווה אותי עכשיו כפי שהיה בתמונה שבתעודת "בנות ציון", צעיר, יפה, רציני, ביישן וגאה. את ראש הקתדרה ההוא נהגתי לפגוש בקמפוס והסתקרנתי לשאול אותו מי היה אביו, אך לא העזתי שמא היה מתברר שגם לו היה אבא. אינני יודע מה קרה לתוכנית ההיא בוועדה, אולי נקברה שם, אולי עוד תשוב ותתקבל פה אחד בסנט ואולי אושרה שם זה מכבר. אינני מתעניין בה עוד. בסך הכול רציתי לאזן מאזן אחד שאבא ואני לא איזנו ליד שולחן הפורמייקה באמצע החדר מול החלון, בסמוך למיטתה של אמא. שהרי רק רציתי להעביר אבא אחד מצד חובה לצד זכות.

 

על המחבר, על הספר

 

אריאל רובינשטיין (57) הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת ניו יורק, המתמחה בתורת המשחקים. הוא חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחבר כבוד זר של האגודה האמריקאית לכלכלה ושל האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חתן פרס ישראל לכלכלה 2002 וחתן פרס אמ"ת 2006. נ

 

וסף על פעילותו בתחומי הכלכלה, רובינשטיין מפרסם מאמרים הנוגעים לפוליטיקה הישראלית ולפוליטיקה של האקדמיה - בהם הוא קורא לצדק חברתי, שיוויון וחיזוק מעמד האוניברסיטאות - וכן מוכר כחובב צילום ובתי קפה אדוק (בשלל תחומי העניין האלה הוא מעמיק באתר שלו, arielrubinstein.tau.ac.il).

 

"אגדות הכלכלה" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2009) הוא ספרו השישי של רובינשטיין, והראשון שרואה אור בעברית. על כריכת הספר הוא כותב: "אילו היו המודלים שאנו כותבים על בלוקים צהובים או על לוחות ירוקים בסיס לניבוי ההתנהגות האנושית - היה זה בעיני מעשה נסים. אין נסים בכלכלה אבל אולי יש כאן נפלאות (...) אני מתבונן בכלכלה כאחד סקרן, המנסה להבין קצת יותר טוב את הלוגיקה של האינטרקציה האנושית".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x