• תפריט
בארץ

חשיפת "כלכליסט": נעמן דילר הוא האיש שעמד מאחורי השוד הגדול בישראל

מאה שעונים בשווי עשרות מיליוני דולרים נגנבו ב־1983 ממוזיאון האסלאם בירושלים. השודדים לא נתפסו, האוצרות הנדירים נעלמו. לפני שנתיים הופיעו פתאום 40 מהשעונים, ועדיין איש לא ידע מי גנב אותם. כתבי "כלכליסט" הלכו בעקבות הרמזים, הגיעו ליורשת השעונים ופתרו את התעלומה: הגנב היה בעלה, נעמן דילר, "הקיבוצניק הפורץ" שהסעיר את המדינה בשנות השבעים

דני רובינשטיין ואסף לוי 07:3229.10.08

אחת מתעלומות הפשע הגדולות בתולדות ישראל באה על פתרונה: 25 שנה חיפשו משטרת ישראל, ארגוני ביון בעולם ועשרות חוקרים פרטיים את השודד שגנב מאה שעונים נדירים בשווי עשרות מיליוני דולרים מהמוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. כעת חושף "כלכליסט" כי הגנב היה לא אחר מנעמן דילר (לידור), "הקיבוצניק הפורץ" שנודע בשנות השישים והשבעים בסדרה של פריצות וגניבות מתוחכמות.

 

דילר מת לפני ארבע שנים; סוד הפריצה יכול היה למות איתו, אלמלא הותיר אחריו כמה רמזים בזירת הפשע הישנה ובירושה הטרייה.

 

"כלכליסט" הצליח לקשור את דילר לגניבת השעונים והגיע לראשונה לאלמנתו נילי שמרת. דילר הוריש לה את כל רכושו - הון המוערך כעת במאות מיליוני שקלים, שכלל גם את השעונים הגנובים. "מאוד לא נוח לי לדבר על זה", אמרה לנו שמרת בראיון ראשון מביתה בלוס אנג'לס. "המוזיאון קיבל את השעונים בחזרה. האמת היא שאני בכלל לא ידעתי אף פעם שיש מוזיאון כזה, לא ידעתי על החפצים האלה, ונעמן הוא כבר סיפור נשכח. הוא קבור ובטח כבר אכול. אני לא יודעת כמה זמן לוקח לתולעים לעשות את זה. אז די, הוא כבר מת. הדבר החשוב הוא שהאוסף הוחזר, אנשים יכולים לראות את זה וכולם שמחים".

 

1983, ירושלים הפריצה המושלמת

 

כדי להבין את היקף הגניבה, הנועזות שלה, מאמצי החיפושים הנרחבים והניסיון רב השנים לפתור את התעלומה, צריך לחזור 25 שנה אחורה, אל השוד הגדול בתולדות ישראל. במוצאי שבת, 16 באפריל 1983, צוין ברחבי הארץ ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. בכירי המשטרה בילו את הערב הזה במבנה המרשים של המוזיאון לאמנות האסלאם ברחוב הפלמ"ח בירושלים, לא רחוק מבית הנשיא.

 

 

באותו בוקר גילה שומר המוזיאון כי אלמונים פרצו לבניין במהלך הלילה, הסתובבו במשך שעות באולם שבו הוצג אוסף השעונים המפורסם של המוזיאון ועזבו את המקום עם מאה שעונים עתיקים, נדירים ויקרי ערך. בין השאר נעלמו שעון בן 200 שנה שיצר אמן השעונים הצרפתי אברהם לואי בראגה עבור המלכה מרי אנטואנט, ושוויו הוערך במיליוני דולרים; שעון שולחני אחר שיצר בראגה, ונקרא "סימפטיק"; ואקדח מוזהב עם שעון בקצהו מתחילת המאה ה־19.

 

על פי הפרסומים בעיתונים מאותה תקופה, במשטרה העריכו אז כי לפריצה אחראים שלושה גנבים, שפעלו בעורמה. הם החנו משאית בסמוך לקיר המוזיאון, וכך הסתירו את עבודתם. אחר כך כופפו את סורגי חלון האוורור ונעזרו בסולם חבלים ובמזרונים כדי להיכנס למוזיאון. הם ידעו לעשות זאת ביום שבו האזעקה היתה מקולקלת ובשעה שבה השומר ישן או סרק את חצר המבנה - וניגשו מיד לחדר השעונים.

 

הגנבים ידעו בדיוק מה הם מחפשים, העריכו במשטרה, ועבדו באופן מסודר: הם התמקמו בחדר השעונים ובחרו, ברוגע ובתבונה, את הפריטים היקרים ביותר באוסף. בין לבין הם עצרו לאכול ולשתות - שאריות כריכים ופחיות שתייה קלה עיטרו את רצפת החדר. גם כלי העבודה נותרו מאחור, אבל השוטרים לא הצליחו לאתר עליהם סימנים מזהים. זאת היתה פריצה מושלמת, אמרו במשטרה.

 

התעלומה היתה פנטסטית. זאת היתה הגניבה הגדולה ביותר בתולדות ישראל עד אז, והיא עדיין הגניבה הגדולה ביותר בתולדות ירושלים. בהיעדר קצות חוט לאיתור הגנבים מתוך זירת הפשע, התמקדו מאמצי החוקרים במודיעין ובעיקר בניסיון לאתר את השעונים הגנובים - פריטים ידועים שהיו מוכרים לסוחרי העתיקות ובעלי הגלריות בישראל ולאספנים ומומחים ברחבי העולם.

 

משטרת ישראל גייסה לעזרתה גם את המוסד והאינטרפול, חוקרים פרטיים מטעם חברת הביטוח עבדו על התיק במקביל וגם עיתונאים נשבו בחידה הכמעט־קולנועית וניסו להתחקות אחר עקבות השעונים האבודים והגנבים הפלאיים. פרסים כספיים גבוהים הובטחו לכל מי שימסור מידע בעניין. רסיסי מידע לא מבוססים הגיעו מדי פעם לאנשי המוזיאון - שעון אחד נראה לכאורה במוזיאון ברוסיה, שעון אחר באוסף סודי של שייח סעודי - ושלל שמועות ואגדות נרקמו סביב השעונים.

 

נעמן דילר בצעירותו. נזרק מקורס טיס וסולק מהקיבוץ אחרי שגנב מחברי המשק נעמן דילר בצעירותו. נזרק מקורס טיס וסולק מהקיבוץ אחרי שגנב מחברי המשק צילום רפרודוקציה: ערן יופי כהן

יותר מעשרים שנות תעלומה, וכל המאמצים העלו חרס. כל מאפייני הפשע - היעד, הפריטים הגנובים, מועד הפריצה ואופן הביצוע - תאמו להפליא את מאפייני הפשעים הקודמים של נעמן דילר, אבל את מה שנראה היום ברור אף אחד לא הצליח לראות.

 

2006, תל אביב השעונים צצים

 

עם השנים נראה היה שגניבת השעונים לא תפוענח לעולם. חברת הביטוח כבר שילמה על אובדנם, וגם במוזיאון נואשו. אבל שיחת טלפון אחת, באוגוסט 2006, עוררה את התעלומה מרבצה. סוחר האמנות והעתיקות התל אביבי ציון יעקובוב התקשר לרחל חסון, המנהלת האמנותית הוותיקה של המוזיאון. מצאתי את השעונים, הוא אמר.

 

יעקובוב סיפר כי עורכת דין צעירה, הילה אפרון גבאי, הזמינה אותו למשרדה וביקשה שיעריך את שוויים של 40 שעונים שברשותה. הוא זיהה מיד כי מדובר בחלק מהשעונים הגנובים, ושמע מעורכת הדין שהם שייכים ללקוחה שלה שחיה בחו"ל ומבקשת להישאר אנונימית.

 

כמה שעות לאחר שיחת הטלפון מיעקובוב, מנהלי המוזיאון כבר היו במשרדה של אפרון גבאי בתל אביב. השעונים לא היו שם, אלא בכספת בבנק דיסקונט בפתח תקווה. אנשי המוזיאון הציגו בפני עורכת הדין את קטלוג

השעונים, והיא זיהתה כמה מהם ואישרה כי הם שייכים ללקוחה שלה - אנגלייה שחיה בחו"ל וירשה את השעונים מבן זוגה. משא ומתן קצר הוביל להסכמה עקרונית להחזיר את השעונים למוזיאון תמורת פיצוי מסוים לבעליהם. לשני הצדדים היה דחוף להשלים את העסקה מהר, אבל בעלת השעונים התעקשה על תנאי מרכזי אחד: זהותה לא תיחשף, והכל ייעשה באמצעות עורכת הדין.

 

למחרת חזרו נציגי המוזיאון למשרדה של אפרון גבאי, והיא חשפה בפניהם שלושה קרטונים בלויים ובהם 40 שעונים ארוזים בנייר עיתון מצהיב. השעון של מרי אנטואנט היה שם, גם ה"סימפטיק" ושעון האקדח; רוב השעונים היו שלמים, אך בחלקם חסרו יהלומים, אבני חן וזהב. אנשי המוזיאון לקחו את השעונים ובתמורה שילמו פיצוי סמלי למדי של 35 אלף דולר. שאר השעונים לא אותרו עד היום. יעקובוב ואפרון גבאי סירבו השבוע להתייחס להשתלשלות עניינים זו.

 

1967, תל אביב, הגנב הגאון מופיע

 

האשה שביקשה להישאר אלמונית ושנחשפה כאן לראשונה היא נילי שמרת; האיש שהוריש לה את השעונים הוא בעלה נעמן דילר. שמרת היא היום מורה לעברית בבתי ספר בלוס אנג'לס, אבל את דילר הכירה כבר בשנות השישים. היא היתה נערה, הוא היה צעיר בתחילת שנות העשרים שנזרק מקורס טיס רגע לפני מסדר כנפיים וסולק מקיבוצו, עין החורש, אחרי שנתפס שוב ושוב גונב מחברי המשק. מאז הוא הלך והשתפר.

 

דילר עבר לתל אביב, התגורר עם שמרת והמשיך לפרוץ ולגנוב. הפעם הוא כמעט לא נתפס, עד המבצע הגדול שבו פרץ לבנק הלוואה וחיסכון ב־1967. העיתונאית דליה קרפל - בכתבה מקיפה על דילר שהתפרסמה אחרי מותו במוסף "הארץ" - מתארת את המבצע בהרחבה: במשך חמישה חודשים אסף מודיעין על סניף בנק הלוואה וחיסכון בפינת הרחובות דיזנגוף וקק"ל בתל אביב.

 

בחודשים הבאים חפר תעלה קטנה עד הבנק, והניח בה כבלי ברזל שנדרשו לו לפריצה; ההסוואה שלו היתה תפורה היטב: הוא לבש סרבל עבודה והסביר לשכנים שהוא עורך בדיקות כבלים מטעם מחלקת ההנדסה. מלחמת ששת הימים, שאליה גויס, קצת עיכבה את החפירות, אבל בסוף אוגוסט הוא השלים את החפירה והתפנה לחלק הבא של התוכנית. הוא השתמש במכונית מסחרית גנובה עם בלוני חמצן גדולים. בסוף השבוע של 4 באוקטובר, בלילה שבין שישי לשבת, חיבר את בלוני החמצן לכבלים שהחביא באדמה, וניגש לסניף הבנק.

 

כמו שיעשה שנים אחר כך, במוזיאון האסלאם, גם כאן הוא התייצב ליד חלון הברזל האחורי עם כל הציוד הנדרש, פירק את הסורג, ניתק את האזעקה והכניס פנימה את ציוד הפריצה. בלוני החמצן וכבלי הברזל יצרו לו מערכת ריתוך אורגנית, ודילר ניגש לעבודה.

 

כמו במוזיאון האסלאם, גם בבנק הוא ידע בדיוק לאן ללכת ומה לחפש, בילה בפנים שעות ארוכות ועבד מסודר: הוא פיצח שלוש כספות בנק ו־50 כספות פרטיות, ואסף 97 אלף לירות, 8,000 דולר ויהלומים ותכשיטים בשווי רבע מיליון לירות. דילר לקח את השלל הביתה, ואז חזר לבנק ועשה את הטעות הראשונה: הוא הלם בכספות הנותרות, והעיר את אחד השכנים. בשמונה בבוקר שמע דילר קולות ועלה לאולם הבנק לראות במה מדובר. השוטרים כבר חיכו לו שם. בתום עימות אלים ומרדף קצר דילר נעצר, פצוע, ונהפך לאחד מסלבריטאי הפשע הראשונים בישראל.

 

סיפורו של האיש שנולד עם אריק איינשטיין, באותו חדר לידה ובהפרש של כמה דקות, הסעיר את ישראל. העיתונים הדביקו לו את הכינוי "הקיבוצניק הפורץ", והרבו לעסוק ב"מלח הארץ" שהתקלקל: ההדחה מקורס טיס, בעקבות פעלולי אקרובטיקה שביצע מעל עין החורש; הסילוק מהקיבוץ בעקבות ה"סחיבות", כמו שקראו לזה שם; סרטן העור שהתגלה אצלו אחרי המאסר הראשון; חוות הדעת הפסיכיאטרית שזיהתה אצלו סימנים מוקדמים של סכיזופרניה. אבל את עיקר הסערה סיפק דילר עצמו, בעוד ועוד גניבות נועזות, רבות מעוף ומתוחכמות, שהופרעו מדי פעם בטעויות שהסתיימו במעצר.

 

מלאכת הפריצה העניקה לו ריגוש עז, כפי שסיפר לאחד העיתונאים שסיקרו את מעשיו: "זאת הרגשה מוזרה, כמו רטט של גבר ליד אשה יפה כשהוא יודע שהיא יכולה להיות שלו (..) מין דגדוג באצבעות, רטט שיורד לרגליים, תחושת דריכות, כמו חיה ביער... משהו דומה ללקיחת LSD".

 

קברו של נעמן דילר בקיבוץ עין החורש קברו של נעמן דילר בקיבוץ עין החורש צילום: ערן יופי כהן

טריפ הגניבות של דילר סחף הכל: הוא פרץ כספות בנק, בתים פרטיים, חנויות, סניף של משרד הפנים; גנב כסף, סחורה, תעודות זהות, ציוד חשמלי, פרוות, שטיחים, תכשיטים, כלי כסף - וחפצי אמנות. המשיכה של דילר לתחום וההבנה שלו ניכרו לאורך כל הקריירה. באחת הפריצות, למשל, חדר לביתו של הצייר ראובן רובין; דילר גנב משם 15 ציורים, שתי צלחות בחתימתו של פיקאסו, כסף, כלי כסף ותכשיטים, כולל סיכה שרובין עיצב בעצמו.

 

את רוב הרכוש הגנוב הוא החביא במכוניות גנובות, שאותן החנה ברחבי תל אביב מכוסות ביריעות ברזנט. את רוב הידע צבר מקריאת ספרות מקצועית ענפה בתחומי הפריצה והריתוך. את המבצעים המחוכמים הגה לבד; בבדיקה שעבר אחרי אחד ממעצריו נמצא כי מנת המשכל שלו גבוהה מ־130. פסיכיאטר שבדק אותו קבע כי אישיותו "בעלת תוכן פנימי עשיר מאוד וקשר קריאטיבי רב עם רגישויות של אמן (...) האינטליגנציה הטובה מסייעת לו לשמור על קשר כלשהו עם המציאות", כתב הפסיכיאטר שבדק אותו.

 

לעתים, עם זאת, הקשר עם המציאות התרופף, והשופט שגזר עליו מאסר המליץ גם על טיפול נפשי. דילר נכנס לכלא וקיבל טיפול. הקשר עם שמרת ניתק.

 

ב־1976 השתחרר דילר וטס לאירופה בדרכון מזויף. גם שם גנב, נעצר ונידון למאסר. במשטרת הולנד העריכו כי הוא עומד מאחורי כמה פריצות מתוחכמות שמעולם לא פוענחו. ב־1980 גורש לישראל, פרץ, שוב נתפס ונעצר, שוחרר ונתפס שוב - והפעם יצא זכאי מחמת הספק. מאז לא נעצר שוב, ונעלם גם מהרדאר של המשטרה ושל העיתונאים שהפכו אותו לגיבור מקומי.

 

2008, לוס אנג'לס, הקצוות מתחברים

 

בישראל כמו בהולנד, חלק גדול מהרכוש שגנב דילר - כולל הסיכה הנדירה של ראובן רובין - לא אותר מעולם, ולשוטרים היה ברור כי לא כל הפריצות של דילר נחשפו. איש לא העריך כי אחד העבריינים המסעירים בישראל אחראי גם לאחד הפשעים המסעירים בישראל. אבל דווקא במותו, במקום לקחת את הסודות אל הקבר דילר פיזר כמה רמזים.

 

בשנות השמונים חידש דילר את הקשר עם שמרת. הוא חי אז בתל אביב ואילו היא בארצות הברית, אבל היא ביקרה אותו בכל קיץ והם טיילו יחד באירופה. מכריו סיפרו כי בני הזוג חיו חיים סגפניים. בתחילת שנות האלפיים סרטן העור שלו התפשט לעצמות; בני הזוג החליטו להתחתן, ושמרת חזרה לארצות הברית.

 

ב־2004 המחלה הכריעה אותו, ודילר מת בדירתו, לבד. רק אז שב הביתה, לקיבוץ שדחה אותו, ונקבר בנוכחות 20 אנשים. "יקירי, כה עדין, אציל ומוכשר", ספדה לו שמרת בדמע, "חזרת לשורשיך". אמו עדיין חיה בעין החורש, וביקור בקיבוץ אתמול העלה כי דילר נטמן בשולי בית הקברות, קברו שמור ועציציו מטופחים.

 

עם מותו נחשפה צוואתו, שאותה כתב ב־2003, ובה הוריש "לנילי, שליוותה אותי שנים רבות ונתנה לי המון אושר ואהבה, את כל רכושי ונכסיי (...) לרבות מטלטלין, כסף מזומן, כלי כסף וזהב, ניירות ערך, זכויות חפציות וכל כספים וזכויות אחרות (...) בלי כל הבדל לגבי מקום הימצאם אם בישראל או באחת ממדינות העולם". בהמשך פירטה הצוואה חלק מהרכוש המדובר: דירות בתל אביב; חלל אחסון בהאג; קצבה חודשית של 1,368 יורו מבנק בפריז; ושתי כספות בבנק דיסקונט בפתח תקווה - שבהן הוחזקו, בין השאר, השעונים.

 

ספק אם לשמרת, שחיה בגפה בפרבר של לוס אנג'לס, היה מושג כלשהו על היקף ההון של דילר הפזור ברחבי העולם. ספק אם גם ידעה, למשל, מה שוויים של השעונים, המוערכים כאמור בעשרות מיליוני דולרים. היא אמנם ביקשה בתחילה לקבל מהמוזיאון מאות אלפי דולרים תמורת השעונים, אך מהר מאוד הסתפקה ב־35 אלף דולר בלבד. "מבחינתי אין בכלל שאלה כזו", אמרה לנו השבוע על החזרת השעונים למוזיאון, "ברור שזה היה צריך לקרות. מבחינתי זה ברור שדברים צריכים להיות איפה שהם צריכים להיות. יש בכלל אפשרות מוסרית אחרת?".

 

כל השעונים הגנובים הוחזרו?

"אני לא יודעת לגבי מספר השעונים, המוזיאון קיבל את כל מה שהיה".

 

היא מסבירה שפנתה לעורכת הדין אפרון גבאי "באופן מקרי, ללא כל היכרות מוקדמת", ושלא ידעה כי מדובר ברכוש גנוב. "אף פעם לא ידעתי שיש מוזיאון כזה, אני כל כך לא חלק מהדברים האלה שלו, ואני בכלל לא יודעת אפילו מתי זה היה. עכשיו אני רוצה להמשיך את החיים שלי ולהיות אשה אנונימית. זה כל מה שאני רוצה. נעמן כבר מת, מה יש כאן לדבר עוד פעם? אני יכולה להבין שיש כאן סיפור, אטרקציה, תעלומה. אבל הנה נמצא האוסף הזה, השעונים היו צריכים לחזור למוזיאון וחזרו אליו".

 

השעונים אכן חזרו למוזיאון, ויוצגו בחדר השעונים המחודש מינואר. התעלומה באה כעת על פתרונה, עם חשיפת הגנב. בדיעבד, גם מי שחקרו את גניבת השעונים תוהים איך שמו של דילר לא עלה קודם לכן. למשל, ניצב בדימוס סמי נחמיאס, שהיה ראש אגף מודיעין במשטרה ואחר כך החוקר הראשי של גניבת השעונים מטעם חברת הביטוח, שהופתע לשמוע באחרונה על החשיפה. הוא ניהל חקירה חובקת עולם אחרי השעונים, יצא בעצמו למזרח אירופה ולשוויץ, אבל עכשיו מצא את עצמו מכה על חטא, איך לא חשב על דילר.

 

הפריצה למוזיאון לאמנות האסלאם חופפת הרי כמעט לגמרי לפריצה הנודעת הראשונה של דילר, לבנק הלוואה וחיסכון: ההיכרות עם השטח, ההגדרה מראש של יעדי הגניבה, ההכנה המדוקדקת, ההיעזרות בחסותה של משאית, העבודה בשישי־שבת, הרמת סורגי הברזל בכניסה האחורית, השהות הארוכה במקום הפשע. הפריצה שיכלה להיות מושלמת - והפריצה שהיתה מושלמת.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x