• תפריט
בארץ

יעל אנדורן: לכל גיל יש היתרונות שלו

אנדורן, 37, האשה הבכירה ביותר במשרד האוצר מודה ש"יותר קשה מהבחינה הפיזית, אבל משהו בהתמודדות, בפרופורציות שהגיל מביא, הופך את החיים לקלים יותר"

נעמה סיקולר 08:5029.09.08
 איור: יונתן וקסמן

חודשיים לפני יום הולדתה ה-38, יעל אנדורן שקועה בתכנון חגיגות ה-40 של בן זוגה, אופיר קרני. "הוא יותר מוטרד מהגיל ממני", היא אומרת. "אני בכלל לא מכירה את המילה דיכאון בהקשר של גיל. אני חושבת שלכל גיל יש היתרונות שלו. בסך הכל אדם מגיע לסוף שנות ה-30 שלו עם הרבה יותר ניסיון, עם פרופורציות טובות יותר. אתה מבין ששום דבר הוא לא אסון, שמכל דבר לומדים.

 

"אם בשנות ה-20 יש לך יותר זמן ומרץ", היא אומרת, "בשנות ה-30 המאוחרות יש לך יותר בשלות, הרבה יותר מוכנות להתמודד עם החיים, אבל גם הרבה פחות זמן לעשות דברים, בעיקר בגלל התרחבות המשפחה".

 

את שנות ה-20 הקדישה אנדורן ללימודי מינהל עסקים ולפתיחתה של קריירה מטאורית במשרד האוצר. בשנות ה-30 התמקמה בצמרת המשרד, כיהנה כשש שנים כאחת מסגני הממונה על התקציבים, וב-2005 מונתה למנהלת קרנות הפנסיה הוותיקות. היום היא מנהלת כ-60 מיליארד שקל, ומגדלת את שירי בת ה-3.5 ואת רוני בת השנה.

 

מאז לידת הבת הבכורה היא האטה קצת את קצב העבודה, וארגנה מחדש את החיים. בני הזוג עברו ממרכז תל אביב לרמת אביב, הם ממעטים לצאת, והיום שלה התארך. "אני קמה בחמש בבוקר, קוראת עיתונים, וכל סדר היום שלי אחר", היא אומרת, ושום טרוניה אינה נשמעת בין השורות.

 

"מבחינות מסוימות יותר מסובך לי היום. כל היום צריך לתמרן, ללמוד איך משלבים את כל הרכיבים של החיים - קריירה ומשפחה. אבל זה אפשרי. אני נשענת הרבה על עזרה של המשפחה וגורמת לזה לקרות. היו לי שנים של הרבה יותר מהלכים אינטנסיביים, סיטואציות לוחצות אך מאתגרות, בעיקר ברמה המקצועית, ומהלכים שבאופן רגיל יש אנשים שלא זוכים להם. אבל בסיכום הכללי היום יותר קשה מהבחינה הפיזית - לא יעזור. מהבחינה הנפשית, לעומת זאת, יש משהו בהתמודדות, בפרופורציות שהגיל מביא איתו, שהופך את החיים לקלים יותר".

 

אמביציה היא לא ערך עליון

 

אנדורן מתראיינת לעתים נדירות, ומסרבת בעקשנות להשיב לשאלות שאינן נוגעות לעבודתה. במקרים הבודדים שבהם סיפקה הצצה לחייה, עשתה זאת בענייניות, במשפטים קצרים וחדים. גם בעניינים המקצועיים היא ממעטת להתבטא ונחשבת למרואיינת קשוחה. קור הרוח וההקפדה על ההפרדה בין האישי לציבורי, היא אומרת, היו שם מתחילת הדרך. "אני חושבת שהרבה יותר חשוב שישמעו את מה שיש לי מקצועית להגיד", היא מסבירה. "תמיד חשבתי ככה, וגם היום אני חושבת שהרבה מהדברים האישיים שלי מקומם איננו בעיתון".

 

שארית מהחיים האישיים שלה מככבת לצדה כמעט מדי יום, בעמודי העיתונים הכלכליים. לפני כשש שנים נפרדה אנדורן מרועי ורמוס, מי שהיה בן זוגה במשך 11 שנה ומשמש כיום מנכ"ל בית ההשקעות פסגות. אנדורן מסרבת להתייחס אליו בראיון, אבל הוא עשה זאת בעבר; כשנשאל באחרונה מי האדם שהכי השפיע עליו, נקב בשמה והוסיף "בזכות האמביציה".

 

אנדורן. "אולי הייתי עושה טיול גדול של אחרי הצבא, למזרח" אנדורן. "אולי הייתי עושה טיול גדול של אחרי הצבא, למזרח" צילום: עמית שעל

 

"אמביציה", חוזרת אנדורן על המילה ומחייכת, כשאני מזכירה לה את הראיון ההוא ("קראתי את זה בעיתון, ובכל מקרה היו רבים מאוד שמיהרו להסב את תשומת לבי"). "אמביציה, היא לא ערך עליון בשבילי, ואף פעם לא היתה. אני רוצה לעשות טוב את מה שאני מגדירה לעצמי שאני רוצה וצריכה. הצורך לעשות טוב ולהצליח הוא המנוע הפנימי שלי, לא אמביציה אך ורק לשם האמביציה, ובטח שלא דורסנות".

 

חיית עם בן זוג אמביציוזי, גם עכשיו את נשואה לאיש כספים בכיר. האמביציות לא מתנגשות בחיי היומיום?

"אין התנגשות, כל אחד עושה את הקריירה שלו ונותן מקום לשני. יש גם תמיכה מאוד גדולה, והקריירות שלנו כמעט לא נוגעות לאופן שבו אנחנו מגדלים את הבנות שלנו".

 

לא מסתכלת אחורה

 

יש בה ענייניות רצינית, גם כשהיא נדרשת לחשבון נפש קל. היא ממוקדת, תכליתית, אנליטית. נדמה כאילו זה היה כך תמיד: היא מספרת על ילדותה, על נדודי המשפחה - כשהיתה בת 3 עברו לטהרן לשלוש שנים, כשהיתה בת 10 נסעו ללונדון לעוד ארבע שנים - ואומרת ש"כלל לא התקשתי להתמודד עם ההסתגלות למקומות חדשים. אלה היו שנים משמעותיות. זה נתן לי פרפסקטיבה, כבר בתור ילדה, על כך שישראל היא לא מרכז העולם".

 

הסתגלנות הזאת סייעה לקליטתה המהירה במסדרונות אגף התקציבים של משרד האוצר. היא היתה האשה הראשונה שכיהנה כסגנית הממונה על שוק ההון באוצר, אבל מסרבת להפגין התרגשות מההישג הפמיניסטי. גם כאן התכליתיות שולטת: "לא פחדתי, אותגרתי, הצבתי לעצמי מטרות וניגשתי לעשות".

 

נראה שניגשת לחיים כמו משימה שצריך לבצע. בדיעבד הדברים נראים אחרת?

"החיים הם לא משימה, אני מסכימה שלהסתכל עליהם כמשימה זה צר מדי. החיים, מהלכים בחיים, הם דבר מורכב בהרבה. משימה היא משהו שמתחיל ונגמר, החיים הם משהו מתמשך הרבה יותר. מצד שני יש משהו מלאכותי בניסיון להסתכל בדיעבד, ולבחון איפה ובמה טעינו. זה אולי קל לעשות את זה, אבל זה לא תמיד נכון".

 

השיחה קולחת, מהירה. היא אשה קטנה אך מרשימה מאוד, בעלת נוכחות. כשאני שואלת על חרטות, טעויות עבר, לקחים לעתיד, משהו בה נעצר ומשתתק. היא פשוט לא עסוקה בהתבוננויות כאלה. "היו לי שנים מאוד אינטנסיביות, אבל אני שלמה עם הכל. וזה לא שלא עשיתי טעויות. זה אולי נשמע לא אמיתי אבל אני באמת שמחה, גם על הטעויות שעשיתי והפכו אותי למי שאני היום".

 

גם כשמתעקשים, היא מתקשה לצלול לעבר; הוא פשוט נשאר מאחור. "אני מאמינה שעשיתי טעויות, פשוט עכשיו לא עולה לי משהו ספציפי. אולי הייתי עושה טיול גדול יותר של אחרי הצבא לחו"ל, למזרח אולי. אני באמת משתדלת לחיות את החיים באופן שמקבל גם את הדברים הטובים פחות ולומד מהם הלאה".

 

ומה הלאה? מה בעשור הבא?

"אני לא חושבת שהחיים הם בכלל פונקציה של גיל. החיים הם הרבה יותר פונקציה של מקום, ואני שלווה ומרוצה היום הרבה יותר מבעבר", היא אומרת ומחפשת תמונות של הבנות בטלפון הסלולרי. "יש לי עוד שנתיים עד לנעילת העשור הזה, כך שאולי הפחד הזה שכולם מדברים עליו עוד יגיע, אבל מהיכרותי עם עצמי אני מתקשה להאמין. וגם אם זה יקרה, אני אנסה להמשיך בדרך שלי ולהגשים את עצמי ואת מה שחשוב לי".

 

מה חשוב לך?

"לעשות עוד תפקידים מעניינים ולהמשיך להיות מאושרת עם המשפחה. רוב החיים עוד לפניי - כך אני מרגישה, כך אני מקווה. אני מאחלת לעצמי להמשיך בדרך הזאת ולהיות מרוצה עוד עשור לפחות כמו היום".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x