3 שנים ל-7.10
"בארי זה הבית. אני חוזר לפה בלב שלם, למרות שאני יודע שיהיו שוב טילים"
יקי שגיא, הקונדיטור מבארי, הפך לשם דבר בסצנת האוכל של תל אביב, ובכל זאת חזר להפעיל את ללוש בקיבוץ. בעוד שנה ייכנס עם משפחתו לבית החדש. "אני לא מספר לעצמי סיפורים, וגם לא לילדים שלי. אני חייב לייצר לנו סוג של אופטימיות וחוזק"
יקי שגיא לא עוצר לרגע. הוא מתרוצץ בין הקונדיטוריה שלו למשרד הסמוך כאחוז תזזית. אחר כך יודה שזו הדרך שלו לא לחשוב, ויש הרבה על מה לחשוב. "אם אני לא עסוק, אני צולל. אני קם בבוקר, בא לפה, שם מוזיקה, זה שומר אותי הכי בריא". הוא חותך לי חתיכה מעוגת הפרג הנפלאה, ובזמן הזה פז דרור, העובדת שלו, פורסת ביסקוטי שזה עתה יצא מהתנור. לא היה קל להגיע לקונדיטוריית ללוש. לא רק מפני שבארי רחוק, אלא משום שגם כשמגיעים לשער, החיילים שעוצרים אותך ממתינים לשיחת טלפון ממישהו מבפנים שיאשר שמחכים לך. אם הצלחת לעבור את השער, תצטרך למצוא את הקונדיטוריה שנמצאת בתוך מבנה חדר האוכל, שבו שוכנים גם המחלבה המפורסמת והיקב של בארי. למרות קשיי הנגישות, שגיא אומר: "יש פה בלי סוף תיירות".
תיירות של חורבן?
"כן. וחלקם גם לוקחים, או יותר נכון לקחו, מזכרות. היו אפילו עבריינים שגנבו מכוניות".
מאפה יווני שהפך להיט
ובכל זאת, שגיא אופטימי. הוא בונה על מרכז התיירות שצפוי להיפתח בתוך שנה־שנתיים בכניסה לבארי. תימכר בו תוצרתו, לצד תוצרת היקב והמחלבה, הבירות של חיים ילין והוויסקי שהוא מייצר עם אנשי מזקקת "מילק אנד האני". בינתיים כבר פועלת שם חנות האופניים "לה מדווש", ובדוכן הסמוך אפשר לקנות חלק מהתוצרת של בארי. בדרך החוצה אני עוצר שם ויושב במרכז המתהווה לצפות בסרטון המצמרר אבל מלא האופטימיות על בארי של פעם ושל היום. 102 מבני הקיבוץ נרצחו בטבח ובשבי. רוב הקהילה חיה כרגע בחצרים, וכולם, למעט בודדים, מתכוונים לחזור לקיבוץ.
באותה שבת שחורה שגיא ומשפחתו לא היו בבארי. הוא ואשתו היו בצימר בצפון, והילדים אצל הוריה, וכך ניצלו. כמה שבועות מאוחר יותר הוא הגיע לתל אביב וחבר לאורי שפט, הבעלים של רשת לחמים. אז גם ראיינתי אותו לראשונה. "אורי הציל אותי. לא רק כלכלית. זה היה אמור להיות פופ־אפ של כמה שבועות. נשארתי שנה וחצי ורק אז חזרתי לבארי". יחד הם פיתחו ספנקופיטה, מאפה פילו יווני ממולא תרד וגבינה, ואחר כך גם שטרודל. "לראש השנה הכנתי אלפיים שטרודלים ללחמים. אנחנו כבר עובדים על מוצר שלישי". השנה וחצי בלחמים הפכה את שגיא לשם מוכר בסצנת האוכל. הוא אסיר תודה ואומר שלמד המון, בעיקר בצד הטכני של ייצור בכמויות גדולות, אבל לא רק. ללוש הכפילה את היקף הייצור שלה בגלל, או בזכות, ההזמנות של לחמים.
אתה מרגיש אשם שנשארת בחיים?
"יש אשמת ניצולים. זה קיים. אבל אנחנו מטופלים, וזה נרגע קצת. העשייה כמובן עוזרת. אתמול קיבלנו את המפתח לבית החדש. התחלנו לבנות אותו עוד לפני השביעי, אבל הכל נעצר. ניכנס רק בעוד שנה, יחד עם כולם, בין השאר כי אין פה כרגע מסגרות לילדים".
בשיחה הקודמת שלנו אמרת שאתה לא יודע אם תחזור.
"הייתי בסוג של הלם. בהדחקה. הייתי על אוטומט, בשביל לשרוד. אחרי חצי שנה במלון בים המלח, שאליו העבירו אותנו בהתחלה, כבר ידענו כל המשפחה שנחזור. זה הבית שלנו. אין לנו לאן ללכת. אני לא פוחד. אני אגיד לך מה מבאס אותי - שאני אחזור, ואני יודע שיהיו טילים".
זה מחריד מה שאתה אומר.
"זה מחריד אבל ריאלי. אני לא מספר לעצמי סיפורים, וגם לא לילדים שלי. אני לא יכול לשקר להם. אני יודע שזה עניין של זמן. כי מה? פרץ שלום? חמאס נעלם? אין להם טילים? זה לא יחזור באותו נפח, אבל יהיה משהו".
ועדיין אתה מחליט לחיות פה.
"אני קשור למקום הזה, זה הבית שלי. אני לא רואה את עצמי עוזב למקום אחר. אין מקום בטוח היום. זה כמו בשיר של דני ליטני, 'לפתח הר געש'. אלה שיושבים לפתח הר הגעש לא עוזבים, למרות שהם יודעים. זה יכול לקרות גם לך בתל אביב".
ואין הבדל ביני לבינך?
"אני אגיד לך משהו שנשמע לא טוב - אני חי את זה שנים, את הטפטופים האלה. אני גידלתי את הילדים שלי בתוך זה. אני מאמין שלא ייכנסו אליי הביתה בדור הקרוב..."
מאמין, לא יודע או בטוח?
"אני סקפטי, כן, ויכול להיות שיהיו גם חדירות. אבל זה הבית, ואני חוזר לפה בלב שלם".
הילדים רוצים לחזור
לא חשבת לרגע לעזוב בכלל? לא רק את בארי, את הארץ?
"רק לרגע אולי. אבל אני יודע ששם אני אהיה זר. אני ארגיש בודד. אם אנתק את הילדים שלי מהחברים, אנתק אותם מהכל. הילדים שלי מחכים לחזרה, רוצים לחזור. אני רוצה לחשוב קדימה. אני חייב לייצר לעצמי ולילדים שלי סוג של אופטימיות וחוזק. להבין שאם אני אטחן את מה שהיה, זה לא יעזור לי".
"יש קולינריה בדרום", הוא מצהיר באופטימיות הנצחית שלו. "זה מקסים שמחבקים אותי בתל אביב, אבל אני צריך אתכם פה".
בין השטרודלים לסדנת היין
שגיא פתח את ללוש ב־2008, אחרי שעבד כטבח במסעדות נחשבות בתל אביב ולמד קונדיטוריה. ללוש אינה שייכת לשגיא אלא היא ענף של הקיבוץ, ועובדים בה כיום ארבעה אנשי צוות. הוא גם פתח מחלקת אירוח לחברות שמגיעות לימי גיבוש, והיה שמח למצוא משקיע. מלבד עוגת הפרג והמאפים שהתפרסמו, השטרודל והספנקופיטה, יש גם מקלות כוסמין מלוחים, קרקרים טבעוניים, עוגות וטארטים: טארט לימון, קוקוס שוקולד ללא גלוטן, שוקולד שכבות "דובאי", עוגת "עקיצת הדבורה" הקלאסית, עוגת אגסים וקרם שקדים, טארט פיצוחים, עוגת גבינה קלאסית ועוד. ויש גם עוגיות, חלקן ללא סוכר, בראוניז ומה לא (הנייד של שגיא: 054-7918946). לשם פיינגולד ממרכז התיירות המתפתח של בארי תוכל להמליץ לכם על טיולים בהדרכת המרכז. אפשר לפגוש את דגן פלג מהמחלבה ותום קרבונה מהיקב, ואולי אפילו את חיים ילין, עם הבירה והוויסקי שלו. ויש סדנאות אפייה עם שגיא וסדנת יין. "אנחנו נוטעים כרם בפברואר," מספרת לשם, ומשמחת אותי עד מאוד. וגם סדנת נגרות ב"עיונה", הנגרייה שייסדה יונת אור ז"ל, שנרצחה ב־7 באוקטובר יחד עם בעלה, דרור, מנהל המחלבה.
