הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1352 מיליארד שקל. זו העלות המוערכת של המלחמה שהתחילה ב־7 באוקטובר, סך כל ההוצאות הביטחוניות והאזרחיות המיידיות. 352 מיליארד שקל, אבל לא סופי, כי המלחמה נמשכת, והערכת העלות הזו גובשה בבנק ישראל לפני המלחמה הנוכחית עם איראן. כמה הסבב הזה יעלה? עוד אין הערכה מגובשת, אבל ברור שהעלות תהיה עשרות מיליארדים, השאלה היא רק אם קרוב ל־50 מיליארד או ל־100 מיליארד (בהתבסס על העלות של המלחמה הקודמת עם איראן, שהסתכמה בכ־20 מיליארד ל־12 יום).
המספר המהמם הזה — מהמם במובן המילולי, אני המום ממנו — הסתתר השבוע במצגת של הנגיד פרופ' אמיר ירון במעמד פרסום דו"ח בנק ישראל ל־2025. פרסום הדו"ח השנתי הוא אחד האירועים הכי חשובים וחגיגיים של בנק ישראל, אם לא ה־, אבל השבוע לא היה באירוע שום הוד והדר. אפילו מסיבת עיתונאים אמיתית לא היתה, כי ההתקהלויות אסורות; הכל התנהל בזום.
ובזום הכל אפוף נמנום. והנגיד הריץ את המצגת, התקדם משקף לשקף, ואז, בעמוד 27 מתוך 32, התחבא המספר הזה, 352 מיליארד שקל. חשבו על עצמכם יושבים וצופים במצגת מקרו־כלכלית של עשרות שקפים. מה תהיה מידת הערנות שלכם בעמוד 27? בארצות הברית קוראים לזה "bury the lede". בנק ישראל קבר את העיקר.
זה חבל, כי לדעתי צריך לצעוק את המספר הזה מעל כל במה, מכל מרפסת — 352 מיליארד שקל, לא סופי. יחד עם הסבב הנוכחי, ועם הזינוק האדיר בתקציב הביטחון שמתוכנן לעשור הקרוב — עוד כ־350 מיליארד שקל — אנחנו מתחילים להתקרב לטריליון שקל. בפריסה לתשלומים, ועדיין. זה האירוע היקר ביותר בתולדות מדינת ישראל, בפער ניכר.
אלה סכומים פנטסטיים, בלתי נתפסים. האם הם משיגים וישיגו את מה שהם אמורים להבטיח לנו?
חלק גדול יותר מהמסים שאנחנו משלמים הולך לא רק לביטחון אלא גם לכסף שמממן את הביטחון, לחוב או לריבית עליו. אבל הכסף הזה לא באמת קונה ביטחון
2על השאלה הזו אפשר לענות בכמה דרכים. אבל הכי פשוט לבדוק מה היו מטרות המלחמה, ואם הן הושגו. בשבוע הראשון, באוקטובר 2023, הקבינט הגדיר את מטרות המלחמה כך: השמדת התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה; השבת החטופים החיים והחללים כאחד; הסרת איום הטרור מרצועת עזה ומניעת חזרתו; ויצירת תנאים לביטחון ארוך טווח. בהמשך גם התווספו הבטחת חזרה בטוחה של תושבי הדרום והצפון לבתיהם. על השבת החטופים אפשר לסמן חצי V — החטופים אכן הושבו, אחרי שעברו ייסורי גיהינום במשך שבועות, חודשים ושנים עד שובם, ואחרי שחלק מהם נרצחו בשבי. אבל מה עם מטרות המלחמה האחרות? אפילו חצי V לא יתאים. על המטרה האחרונה, יצירת תנאים לביטחון ארוך טווח, עוד מוקדם לדבר, אבל כבר עכשיו קל לראות שחמאס לא הושמד, לא כארגון צבאי ולא כתשתית אזרחית, ואיום הטרור מרצועת עזה לא הוסר. בשבועות האחרונים מגיעים דיווחים על כך ששוב מייצרים שם רקטות וחופרים מנהרות. וחלק מתושבי הצפון אומנם חזרו לבתיהם — ממש לא כולם — אבל בשום אופן אי אפשר לקרוא לזה חזרה בטוחה. בטח לא כעת. גם את חזבאללה לא מוטטנו, רחוק מזה. והצפון, העוטף וזירות הנפילה מהמלחמה הקודמת מאיראן עוד רחוקים משיקום, ומביטחון. מישהו מרגיש בטוח כעת?
ומה באמת המצב בחזית האיראנית? האם שם השגנו את מטרות המלחמות? הממשלה מעולם לא פרסמה מטרות מלחמה מוגדרות, לא בסבב הקודם ולא בנוכחי. אם לשפוט לפי נאום הניצחון של ראש הממשלה בנימין נתניהו אחרי הפעם הקודמת שבה חיסלנו את האיראנים, ביוני, המטרות היו הסרת האיום הגרעיני ואיום הטילים הבליסטיים — לדורי דורות. עצם קיומה של מלחמת איראן השנייה בתוך פחות משנה מעיד כאלף עדים שהמטרות הללו לא הושגו. אם הפלת המשטר היתה מטרה רשמית, גם היא לא הושגה עד כה.
או במילים אחרות — מאות מיליארדים, ועוד מאות מיליארדים שבדרך, לא קנו את הביטחון שניסינו להשיג באמצעותם.
3קהות החושים הכללית שבה אנחנו שקועים כרגע — מסיבות מובנות בהחלט — מסוכנת בכל מיני היבטים, והיא מסוכנת גם בכל הנוגע למחיר המלחמה. המספרים כל כך גדולים שקשה לתפוס אותם, אז אנחנו לא מנסים. הם עוברים לנו ליד האוזן. אין לנו דרך לתפוס 352 מיליארד, ועוד 350 מיליארד, אז יאללה, עוד 100-50 לכאן או לשם, מה זה כבר משנה. מה זה משנה בכלל, ומה זה משנה לנו ביומיום. רק תנו לישון.
אז זהו, שזה מאוד משנה לנו ביומיום.
במשך שנים הביטחון קיבל את חלק הארי מתקציב המדינה. לפני המלחמה הוא קיבל 13% ממנו. זה המון, אין לזה שום מקבילה במדינות המערב. עכשיו מדובר ב־21%. 8% מהתקציב נשאבו מכל התחומים האחרים של חיינו ועברו לתקציב הביטחון.
אפשר להדגים את זה גם אחרת. אחרי שהיה התקציב המרכזי, בעשור האחרון הביטחון עבר למקום השני, אחרי תקציב החינוך. זו היתה תנועה משמחת מאוד, לכיוון הנורמלית, לסדר עדיפויות בריא. אבל הנה, שוב הביטחון הכי גדול, ובפער עצום. השנה הוא הסתכם ב־151 מיליארד שקל (כולל תקציב השב"כ והמוסד, שנספרים בנפרד), בעוד תקציב החינוך הוא 97 מיליארד. ברווח שבין זה לזה אפשר להכניס, למשל, את כל התקציבים לפיתוח תשתיות התחבורה הציבורית ועדיין נישאר עם עודף. אפשר להכניס תקציבי בריאות משמעותיים שישקמו את המערכות שמטפלות לנו בגוף ובנפש. אפשר להילחם בפשיעה, לתמוך בנוער בסיכון. אפשר לעשות הרבה מאוד דברים. אבל לא באמת אפשר. כי הגדלה דרמטית כל כך של תקציב הביטחון שותה את הכסף מכל מקום אחר, מתקציבים הכרחיים, מהחיים שלנו, מהעתיד שלנו, מהחיים של ילדינו.
יש כל כך הרבה דברים שהכסף הזה נדרש להם, אבל הוא הלך למימון המלחמה. אם הוא היה משיג את הביטחון שהוא נועד להשיג, אולי זו היתה הוצאה טובה. אבל הוא לא.
4זה הרגע לדייק משהו — למעשה, הכסף הזה לא היה יכול ללכת לשום דבר אחר, כי זה כסף שאין אותו. גם על זה צריך להתעכב.
אם שרים בממשלה היו מחליטים להגדיל תקציב כלשהו ב־50 מיליארד שקל — אם היה מתחולל איזה נס (אמיתי), והיו מחליטים שבסדר העדיפויות החדש שלה המדינה משקיעה בקידום אוכלוסיות מגוונות ובחיזוק המוחלשים ובוחרת להגדיל את תקציב הרווחה ב־50 מיליארד שקל — היא היתה מגלה שהיא לא יכולה. משרד האוצר לא היה מאפשר לה. גם לא להגדיל ב־20 מיליארד, או ב־10. אף פעם אין כל כך הרבה כסף, לשום מטרה.
אבל תקציב הביטחון זה סיפור אחר. אותו מגדילים כמעט בלי שום דיון, כמעט בלי סדר פעולות תקין, כמעט בלי פיקוח, בעשרות מיליארדים. כאילו זה תקציב לפיצוחים.
אם הכסף הזה איננו, מאיפה בכל זאת הוא מגיע? מהעתיד. מהמסים שלכם, של הילדים שלכם ושל הנכדים שלכם. במצגת ההיא של נגיד בנק ישראל היה עוד שקף, מספר 29. הוא עסק בתשלומי הריבית של מדינת ישראל. לא תופתעו לשמוע שהם עלו, אולי תופתעו לשמוע עד כמה. לפני המלחמה הם הסתכמו ב־44 מיליארד שקל, שזה המון. השנה המספר מגיע ל־64 מיליארד שקל. זה כבר לא נתפס. וזה לא ייעצר פה, הריביות האלה יגדלו בעוד עשרות מיליארדים. בנק ישראל בדק איפה אנחנו בעניין הזה יחסית למדינות המערב; מתברר שמצבנו טוב מזה של איטליה, פורטוגל, יוון וקנדה, אבל, וזה אבל גדול מאוד, שיעור החזר הריבית אצלנו ביחס לתוצר גבוה יותר מפי שניים בהשוואה למרבית המדינות שאנחנו רוצים להידמות אליהן.
המשמעות של כל זה היא שחלק גדול יותר מהמסים שאנחנו משלמים הולך לא רק לביטחון אלא גם לכסף שמממן את הביטחון, לחוב הלאומי, לריבית עליו. במקום שהמסים שלנו יושקעו בנו, בחיינו ובילדינו, הם הולכים לביטחון, באופן ישיר או עקיף. נשאבים לביטחון, נעלמים בחור השחור האדיר שהוא תקציב הביטחון. אבל הם לא קונים ביטחון, כי כבר הבנו שהשקעות העתק האלה לא באמת מבטיחות אותו.
ככה זה יהיה תמיד? ככה זה חייב להיות? לא. אפשר לשנות את המצב הזה. אם נבנה שותפות מסחרית מזרח־תיכונית רחבה, שכוללת גם את ערב הסעודית, נוכל להגדיל את הצמיחה ולצמצם את החובות שלנו. אם נשלב עוד ועוד אוכלוסיות בשוק העבודה, גם זה יזניק את הצמיחה. אם נמשיך לבחור במלחמה עד שניישב לא רק את עזה אלא גם את קום, אם נשתעבד לעלויות ביטחון של טריליון שקל, אין לנו סיכוי. לא לחיות, באמת, לא לעמוד במחירים הנפשיים של כל זה, וגם לא לעמוד במחירים הכלכליים. זה לא בר־קיימא. אז כן, אלה מספרים בלתי נתפסים. אבל אל תתנו להם לעבור לכם ליד האוזן.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
