הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 מיד עם תחילת מלחמת איראן השנייה, משרד הבריאות העביר לבתי החולים בישראל הנחיות כיצד לפעול. כיוון שאנחנו חיים במדינה שיש בה יותר מצבי חירום ממצבי שגרה, בפרט בשנים האחרונות, כל המערכות די מתורגלות בעניין, ובעיקר מערכת הבריאות. בכל בתי החולים יודעים היטב מה משמעות המילים "רמת כוננות ד'", ויודעים שברגע שהיא מוכרזת הם צריכים לשחרר חולים שלא ממש חייבים להיות בבית החולים. יולדות, למשל, נשלחות הביתה מוקדם יותר מבימי שקט. חולים אחרי ניתוח שכבר התחילו להתאושש משוחררים להמשך התאוששות בבית, עם השגחה מרחוק. ניתוחים שאינם דחופים נדחים, וכך גם כל הבדיקות — גם כאלה שאנשים המתינו להן חודשים רבים. מי שמושארים באשפוז הם רק חולים שאם ישוחררו יהיו בסכנת חיים או בסכנת הידרדרות חמורה, כאלה שחייבים השגחה צמודה ומיידית או צריכים טיפול מתמשך שאי אפשר לבצע מרחוק. וגם הם נאלצים לזוז — בתי החולים מעבירים אותם מהמחלקות הרגילות למתחמי חירום בחניונים תת־קרקעיים, וחלק גדול מהם עדיין שם כרגע, בחניונים. בלי אור יום, בלי אוויר, כמעט בלי פרטיות. זה מאוד לא נוח, אבל להיות באשפוז זה אף פעם לא נוח, ומלחמה זה אף פעם לא נוח, והשילוב של שני אלה מכפיל את האי־נוחות. ואפשר להתרשם מעצם זה שבתי החולים בנו מערכי חירום תת־קרקעיים שמאפשרים את המשך טיפול החירום. וכל עוד זה זמני — אפשר לחיות עם זה.
אבל בתוך חוסר הנוחות הגדול, הכללי, יש אוכלוסייה אחת שכמו בשגרה גם בחירום נדחקת לשוליים, לפחות בתודעה הציבורית: מתמודדי הנפש, ובפרט בני הנוער והילדים מתמודדי הנפש.
כשבתי החולים נכנסו לרמת כוננות ד', גם המחלקות האלה נאלצו לפזר מיד כמעט את כל מי שהיו מאושפזים אצלן. מי שגם ככה מתמודדים עם קשיים, בלא מעט מקרים קשיים שמחמירים בבית, מי שבלא מעט מקרים מתקשים לטפל בעצמם באופן מיטבי, להקפיד על נטילת התרופות, למשל, אולי גם על ההיגיינה האישית, מי שלעתים קרובות מתקשים לישון, או פשוט להירגע — נשלחו להתמודד לבד עם כל המשא האישי שלהם, בתוספת ההתרעות, האזעקות, הטילים, החרדות וחוסר השינה שהם מנת חלקנו כולנו כעת. ובקרב אלה שכבר כמעט שלושה שבועות מנסים להתמודד עם הכל בבית, בלי צוות מטפל, בואו נחשוב רגע על הילדים.
אם למדינה היה אכפת, היא היתה בונה את המחלקות האלה כך שיוכלו להמשיך לתפקד גם במצב חירום, שלצערנו חוזר שוב ושוב
1 צפייה בגלריה
מחלקה פסיכיאטרית לילדים בשיבא, ב־2022. מה קורה לילדים, ולבני המשפחה, כשהטיפול נקטע באמצע והם חוזרים הביתה, בשיא הלחץ של מלחמה?
(צילום: יונתן בלום)
2בישראל יש כ־3,500 מיטות אשפוז במחלקות בריאות הנפש בבתי חולים שונים. חלק מהן נמצאות בשולי החברה ממש פיזית, בבתי חולים פסיכיאטריים שפועלים במבנים מבודדים, בשולי הערים או הרחק מהן. זה בוודאי לא מועיל לסטיגמה. כשהמחלקות משולבות בבתי חולים כלליים, ליד כל המחלקות האחרות, זה בהחלט עוזר להפחית דעות קדומות.
כעשירית ממיטות האשפוז הפסיכיאטריות מיועדות לבני נוער וילדים. 60 מהן מיטות אשפוז לילדות ולילדים. לרוב אלה בני6-5 עד 15-14 (במחלקת הילדים בשיבא, מהגדולות ביותר, הילדים הם בני 12-6). כן, גם ילדים צעירים מגיעים לעתים לאשפוז פסיכיאטרי, ומספרם גדל עם השנים (עוד לפני המלחמה).
להגיע לאשפוז פסיכיאטרי זה לא עניין של מה בכך, ודאי בקרב ילדים. כשאתם חולים במחלה "רגילה", אתם פונים לרופאת המשפחה, שמנתבת במידת הצורך לרפואה יועצת, ולפעמים אתם יודעים לבד למי לפנות. אם שברתם יד, תחפשו תור לאורתופדית. אבל אם לילד כואבת הנפש, לאן פונים?
טיפול נפשי הוא תמיד תהליך ממושך, כואב, שמורט את כל העצבים האפשריים של הילד ושל בני המשפחה שלו. נדרשים חודשים, לפעמים שנים. לוקח לעתים הרבה מאוד זמן בכלל לזהות שמדובר בבעיה מתחום הנפש — אי אפשר לראות חרדה, לא רואים דיכאון, ואת התסמינים לפעמים קשה מאוד לפרש, ודאי אם אתם ההורים ואתם נבהלים מאוד כשאתם אולי מתחילים להבין מה קורה, ומעדיפים להמשיך לנהוג כאילו לא הבנתם. פתאום הילדה שלכם מסתגרת כל הזמן. פתאום הילד אלים מאוד. כהורים לא תמיד יש לנו פנאי נפשי משלנו או מספיק מודעות כדי להבין שמתחת לתסמינים מסתתרת מחלה של ממש.
כך מתחילה הידרדרות ממושכת וכואבת. וגם כשההורים מבינים שצריך עזרה של איש מקצוע, קשה מאוד להבין לאן בכלל לפנות. וכשכבר מוצאים שמות וטלפונים של פסיכיאטריות ופסיכיאטרים הנשמה יוצאת, מילולית, עד שמצליחים לקבוע תור, גם בפרטי. אין תורים, פשוט אין. בינתיים הילד ממשיך להידרדר. האווירה בבית נהיית קשה מאוד. האחים וההורים סופרים את הימים בין הרגעים שבהם הדברים יוצאים משליטה. מתישהו מתחילים לספור שעות. בשלב מסוים יש רגיעה רק כשהילד ישן. אי אפשר לעבוד ככה, אי אפשר לתפקד ככה, אי אפשר להחזיק בית ככה.
אם מצליחים לעלות על מסלול של אבחון וטיפול, יש כל מיני שלבים וכלים בדרך, ורק אם הם לא מסייעים מספיק, רק אחרי כל שאר הניסיונות ב"קהילה", מה שנקרא, עולה האפשרות של אשפוז פסיכיאטרי. זה כלי שבישראל כמעט אין לו תחליף (זו בעיה, כי צריך להיות לו תחליף. אבל על כך בטור אחר). יש בארץ כמה בתים מאזנים לילדים ונוער, מעט מאוד מאוד, ומלבדם ישנן המחלקות הפסיכיאטריות. מאחורי הסטיגמות נמצאת עובדה ברורה: לעתים רק באשפוז כזה הילדה או הילד יכולים למצוא מזור לנפשם, וכך גם בני משפחתם.
רק באשפוז פסיכיאטרי הילדים האלה פוגשים את קבוצת השווים שלהם. גם אם הם סובלים מבעיות שונות ומגיעים מרקעים שונים, הם פתאום מוקפים בילדים וילדות שמסוגלים להבין את הקושי שלהם, את מה שעובר עליהם. זה כשלעצמו עוזר מאוד. והם נמצאים בסביבה שבה הם יכולים להתפרק לחלוטין, בידיעה שיהיו אנשי מקצוע שיחזיקו אותם 24/7. המחלקות האלה הן כמעט המקום היחידי שבו הילדים האלה מטופלים מכל ההיבטים, בידי מומחים במגוון מקצועות רפואיים ופרה־רפואיים, אנשים מסורים מאין כמותם, שמשקמים ומקדמים את הילדים במשך חודשים על חודשים עד שהם מוכנים לצאת שוב החוצה, לעולם, ולהתחיל במסע הממושך להשתלבות מחדש בחיים הרגילים שלהם.
ועכשיו הטיפולים האלה נגדעו, וכמעט כל הילדים נשלחו הביתה.
3 אחרי חודשים רבים של סבל, כשהילדים מטופלים סוף סוף ושאר בני הבית יכולים רגע לחזור לנשום, הטיפול מופסק פתאום. מה קורה כשהם חוזרים כך הביתה, ועוד בזמן מלחמה? אז התשובה היא קודם כל עוד סבל. נסו לדמיין את רמות הסטרס של הילדים. נסו לדמיין את רמות הסטרס של ההורים והאחים. כולנו מרוטים בשלב הזה, בטח אם אין לנו ממ"ד או מקלט, ואם יש לנו ילדים קטנים, ואם אנחנו צריכים לעבוד, או לשלב עבודה מרחוק עם "למידה מרחוק", ולכודים במרוץ סביב השעון להכין אוכל, לנסות לעבוד, לתפעל ילדים, לכבס, לנקות, לא להשתגע. נסו לדמיין איך כל זה נראה אם מוסיפים למשוואה ילד מתמודד נפש, שהוצא מהמסגרת הטיפולית שלו בטרם עת. כולם בבית, כמעט בלי לצאת, בלי פעילות גופנית ופעילויות אחרות, בדריכות קיצונית בין אזעקות, סיר לחץ של כל בני המשפחה, ללא מפלט. נסו להוסיף לזה התנהגות אלימה, הורים שמנסים להחזיק להחזיק להחזיק להחזיק, אבל בעצמם כבר סחוטים אחרי שעשו זאת במשך חודשים, אחים ואחיות שקודם לפחות הלכו לבית הספר ועכשיו אפילו את המפלט הזה אין להם.
טכנית, האשפוז של הילדים האלה לא הסתיים. הם עברו לאשפוז בית, או לאשפוז יום. אשפוז בית הוא קצת כמו למידה מרחוק, אז אתם מבינים לבד כמה זה עובד. אשפוז יום משמעו שהילדים האלה צריכים להגיע למחלקה בכל יום, לעבור טיפולים, ואז חוזרים הביתה אחר הצהריים. זה אולי עדיף על כלום, אבל זה לא פחות סוחט את ההורים. לא תמיד מקום האשפוז קרוב לבית, לעתים הוא במרחק שעות נסיעה, ולעתים ההורים נדרשים להישאר במחלקה במשך כל היום, כי לפעמים כשיש אזעקה וצריך להתפנות למרחב מוגן הילדים לא מסכימים לעשות זאת בלי נוכחות ההורים. ככה זה נראה. זה סיוט, וזה לא מאוד אפקטיבי גם כטיפול. חלק מהם חוזרים בהדרגה לאשפוז מלא. לא כולם.
4 למה, בעצם? למה ילד שמחובר לדיאליזה או נמצא בטיפול אונקולוגי נשאר בבית החולים, ואילו ילדה שסובלת מחרדות ומדיכאון קשים, שמלכתחילה הגיעה לאשפוז אחרי הידרדרות תפקודית ממושכת, אחרי שהפסיקה ללכת לבית הספר והפסיקה לצאת מהחדר והפסיקה לצאת מהמיטה והפסיקה להתקלח, למה היא נשלחת הביתה?
יש לכך תשובות טכניות: חלק גדול מהמחלקות אינן ממוגנות. ריצה למרחב מוגן עם 12 ילדים מתמודדי נפש היא אירוע שאי אפשר לנהל היטב. ולהעביר את הילדים לאשפוז בחניון תת־קרקעי לתקופה בלתי מוגבלת זה גם לא משהו שאפשר להעלות על הדעת. וחלק מאנשי הצוות מגויסים למילואים, או שהם עצמם הורים לילדים שאין להם מסגרות ולא מצליחים להגיע לעבודה.
התשובות האלה נכונות וחשובות. אני לא חושב שמדובר בתירוצים. אני מאמין בכל לבי שאנשי הצוות במחלקות האלה עושים כל מה שהם יכולים, במסירות רבה, כדי להמשיך לתת לילדים את הטיפול הטוב ביותר האפשרי. זה פשוט לא מספיק טוב, ולא באשמתם.
כי מתחת לכל התשובות האלה מסתתרת תשובה עמוקה יותר, ועצובה יותר — לאף אחד לא אכפת. או ליתר דיוק — במשך שנים רבות לאף אחד במדינה ובחברה הישראלית לא היה אכפת. בשנים האחרונות משהו השתנה, הקשב של משרד הבריאות, תחת ההנהלה הנוכחית, לנושא הוא כנראה הגבוה ביותר אי פעם. לראיה, בהודעה של המשרד על המעבר לרמת כוננות ד' הוקדשה פסקה שלמה למחלקות בריאות הנפש ולאופן שבו קופות החולים צריכות להיכנס תחת האלונקה ולתת מענה למטופלים שנשלחו הביתה. ועדיין, זה לא מספיק. אם למדינה היה אכפת, היא היתה מבינה את הצורך הזה מראש ובונה את המחלקות האלה כך שיוכלו להמשיך לתפקד גם במצב חירום, שלצערנו חוזר שוב ושוב.
ורק אל תגידו שאין מספיק כסף למיגון. במדינה שבה ראש הממשלה מוסיף כלאחר יד, ממש על גבול הגחמה, 350 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לעשור הקרוב, במדינה שבה הממשלה מאשרת בשיחת טלפון באישון לילה תוספת דחופה של 2.5 מיליארד שקל שאין לאף אחד לתקציב הביטחון כי מלחמה, במדינה שיש לה מיליון שקל להחליף חלון ממוגן במעון ראש הממשלה, שלא לדבר על הכספים הקואליציוניים — במדינה כזו כסף הוא לא הבעיה. סדרי העדיפויות וחוסר האכפתיות לחלשים הם הבעיה.
המשפחות והילדים האלה שקופים. אין להם קול. הם לא יכולים לזעוק את הזעקה שלהם. הם גם לא רבים, ולא גיבורים, ואף אחד לא מעטיר עליהם תרומות ותשורות. הם בשולי החברה, סובלים לבד, מתמודדים לבד. אבל הם אנחנו. כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים כנימה בלבד מהמצב הזה. החיים מסובכים לפעמים, ומתפרקים לפעמים, ויום אחד אתם עלולים למצוא את עצמכם שם. אם נבין את זה, נבין שצריך לדאוג להם, כי הם לא יכולים לבד. בין הנושאים הגדולים של היומיום, בין מצר הורמוז לטרור המתנחלים, בין השתוללות הגירעון למזרח תיכון חדש, יש כמה עשרות ילדים, ועוד כמה מאות בני נוער, שצריכים את תשומת הלב שלנו, את האכפתיות שלנו, ואת הפתרונות שלנו. זהו, רק רציתי שתדעו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
