ממשלות צריכות לרשום לאזרחיהן זמן ביער, כשם שהן רושמות פעילות גופנית", אומר האימונולוג פרופ' צ'ינג לי, מנהל המעבדה לחקר היער בבית הספר לרפואה ניפון באוניברסיטת קגושימה בטוקיו. הוא גם מספק לי את מינון היער שדרוש לי, כאילו הוא יודע גם ממרחק של אלפי קילומטרים מה מצבי הנפשי אחרי שלושה שבועות של טילים ושני ילדים צעירים בבית: "לאחר שנתיים וחצי של לחימה מתמשכת ההמלצה לאדם ישראלי ממוצע היא 'רחצת יער' אחת לחודש במשך שלושה ימים ושני לילות. אם טיול כזה אינו אפשרי בגלל מגבלות זמן, מומלץ לצאת פעם בשבוע ליום אחד של רחצת טבע בפארק עירוני — גם לפארקים האלה יש אפקט מרגיע, גם אם פחות משל רחצת יער. ואם גם זה לא מתאפשר, אפילו פרקי זמן קצרים של כ־20 דקות יכולים להשפיע באופן משמעותי על הפיזיולוגיה של הסטרס".
לי (Qing Li) הוא נשיא האגודה הבינלאומית לרפואת יער וטבע וממובילי החוקרים בתחום המתפתח של רפואת יער (המונח הרשמי הוא Forest Therapy). "רחצת יער פועלת דרך האינטראקציה בין מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית (שאחראית להפרשת הורמונים לגוף) ומערכת החיסון — רשת אחת שמווסתת את תפקודי הגוף", הוא אומר בריאיון שמתנהל במייל. במחקריו הרבים בשני העשורים האחרונים, שאוגדו ועובדו לרב המכר מ־2018 "שינרין־יוקו: האמנות והמדע של מקלחת היער", הראה לי כיצד השהייה ביער מובילה לתועלות בריאותיות רבות, בעיקר בזכות הפיטונצידים המצויים בו — תרכובות אורגניות נדיפות המופרשות מעצים וצמחים כדי להגן על עצמם מפני מזיקים, ריקבון ופטריות. שהייה של בני אנוש ביער מפחיתה את רמות הורמוני הסטרס קורטיזול ואדרנלין; מורידה את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית, שמייצרת את התגובות שלנו במצבי לחץ, ומגבירה במקומה את תפקוד מערכת העצבים הפרא־סימפתטית, האחראית להרגעה; ומורידה לחץ דם ודופק. האפקט המשולב של כל אלה מרחיק לכת בפני עצמו, ולדברי לי יש בכוחו לשמש כלי מניעתי נגד מחלות לב, לחץ דם, דיכאון והפרעות שינה.
ביפן, המדינה שבה הוא חי, זה כמעט מובן מאליו. שני שלישים משטחה מכוסה יער, ושתי הדתות המרכזיות שבה, השינטו והבודהיזם, תופסות את היער כנעלה. עוד בשנות השמונים יפן המליצה לאזרחיה על "שינרין־יוקו", מקלחת יער או שטיפת יער (ביפנית "שינרין" זה יער ו"יוקו" — טבילה או רחצה). מדובר בפרקטיקה מסורתית של בילוי זמן ביערות למען הבריאות וכמענה לאורבניזציה המהירה ולתופעת ה"קארושי" — מוות מעבודת יתר. "עלינו לחשוב על גוף האדם לא כעל אוסף של מערכות נפרדות, אלא כמו על היער עצמו — מערכת אקולוגית מורכבת עם תגובות מקושרות זו לזו", מנסח זאת לי באופן מעט יותר פיוטי.
אבל לא חייבים להידרש ל"רוחניקיות" של לי, אפשר להישאר במישור הפיזיולוגי. בשנים האחרונות מצטברות עדויות מחקריות לכך שלשהות ביער יש תועלות בריאותיות מובהקות. חלק מהן ברורות מאליהן, כגון הפחתת סטרס, דיכאון וחרדה; אבל אחרות מפתיעות יותר — מהפחתת קצב לב ולחץ דם, דרך שיפור בתפקודי הריאה ועד חיזוק מערכת החיסון. מחקר מ־2021 אף קשר בין מספר גבוה של עצים לנפש לשיעור תמותה נמוך יותר מקורונה באזורים שונים באיטליה — גם לאחר שנלקחו בחשבון הבדלים בצפיפות האוכלוסייה האנושית.
היישר מאיטליה, ד"ר מיקלה אנטונלי ממליץ "לשאוף את הפיטונצידים מיד לאחר הזריחה, או בשעות אחר הצהריים המוקדמות, כי אז הם בשיאם", ואז קורים דברים נפלאים. "הפיטונצידים נכנסים לדרכי הנשימה, לריאות, יכולים לחדור למחזור הדם, ואף עשויים להגיע למוח ולהשפיע, למשל, על מסלולים עצביים שקשורים להרפיה", מסביר אנטונלי, מומחה לרפואה מניעתית שפרסם בשנים האחרונות 12 מחקרים על רפואת יער.
וזו, הוא מדגיש, אינה רק פיטונצידים, אלא חוויה חושית שלמה. "צבעי הטבע, בעיקר ירוק, חום וכחול, יוצרים תחושת הרפיה, בניגוד לאדום, למשל, שמסמן סכנה. בנוף טבעי, בייחוד נוף יער, יש גם את צורות העצים: ענף קטן וענף גדול ועץ שלם וכן הלאה. הצורות הפרקטליות הללו, יחד עם הצבעים, יוצרות הרפיה פסיכופיזית. כשטיפולי יער מתקיימים בסמוך לנחל או נהר, האוויר רווי בלחות ובחלקיקי מים וזה מגביר עוד יותר את האפקט של התרכובות הנדיפות. זה דומה למעין אירוסול בעל השפעות מיטיבות. במפגש של טיפול ביער מעודדים אנשים לגעת — בקליפת העצים, באדמה, בעלים, באבן — וגם זה יכול לעודד הרפיה, יחד עם צלילי הרוח בעלים או ציוץ הציפורים".
צ'ינג לי: "ישראלי ממוצע צריך 'רחצת יער' אחת לחודש במשך שלושה ימים ושני לילות. אם זה לא אפשרי, גם יום בשבוע ואפילו 20 דקות בפארק עירוני יכולים להפחית סטרס"
מרשם רשמי מרופא
בימים הטרופים האלה בישראל, רוגע הוא משאת נפש. אבל בלא מעט מקומות בעולם, רגועים הרבה יותר, היתרונות שטמונים בביקור ביער מחלחלים למדיניות ציבורית ולמערכות הבריאות: בקנדה ובגרמניה, למשל, רופאים נותנים למטופליהם מרשמים לשהייה ביער כמענה לסטרס, חרדה ושחיקה; בסין ובקוריאה הדרומית התרפיה הזו מעוגנת במדיניות ממשלתית עתירת תקציבים; בארצות הברית, בבית החולים בריגהם אנד וימנ'ס המסונף להרווארד, מתמחים ברפואה עוברים מפגשי רחצה ביער כדרך להפחית סטרס ושחיקה מקצועית. ואפילו בישראל מעוטת היערות, שבה רוגע מגולם בממ"ד קרוב ולא בעץ רחוק, יש כבר גישושים ראשונים. עוד נגיע אליהם.
לי הוא מחלוצי המחקר בתחום, ובמידה רבה נתפס כמי שהביא אותו לבמה הבינלאומית. הוא הגיע אליו מתוך עיסוקו רב השנים ברפואה סביבתית. "מאז 1988 אני חוקר את ההשפעה של כימיקלים סביבתיים, סטרס ואורח חיים על תפקוד מערכת החיסון ובריאות האדם", הוא אומר. "אני מתעניין בהשפעת כל הגורמים הסביבתיים על הבריאות, כולל סביבת היער". בהרצאותיו הוא מדגיש ששינרין־יוקו אינו הליכה, ריצה או כל סוג אחר של אימון כושר, אלא שהייה חווייתית חושית ביער.
בתחילת המילניום, כפוסט־דוקטורנט בבית הספר לרפואה של סטנפורד, לי חקר את תאי ההרג הטבעי (NK) של הגוף, מעין סיירת של מערכת החיסון שתוקפת תאים סרטניים ותאים נגועים בנגיפים. לכן, כשהחל לחקור את ההשפעות הסביבתיות של היער על בריאות האדם החליט למדוד את תאי ה־NK בקרב משתתפי הניסויים שלו. בסדרת מחקרים, שהראשון שבהם פורסם ב־2007, הראה לי כי שהות ביער מלווה בעלייה בכמות ובפעילות של התאים הללו, עם אפקט שנמשך ימים ושבועות לאחר החשיפה. המשמעויות מרחיקות לכת. "העלייה במספר תאי NK, ברמות החלבונים האנטי־סרטניים ובפעילות של אותם תאים מרמזת על אפקט של מניעת סרטן", הוא מסכם.
בסוגיית הסרטן לי נוגע בנקודה טעונה במיוחד, שזוכה לביקורת לא מועטה מצד מדענים בעולם, גם כאלה שמאמינים בתועלת של רפואת יער. "זה נכון שטיפול ביער יכול לשפר את תפקוד תאי NK, ונכון שתאי NK מעורבים במניעת סרטן, ומתמודדים עם גורמים זיהומיים, אך לא הוכח עד כה שטיפול ביער יכול בפועל להפחית את השכיחות של כל סוג של מחלה זיהומית או סרטן", אומר אנטונלי, שבאחד ממחקריו הראה שנופש ביער שיפר את תפקודי הריאות של בני נוער עם אסתמה. "מאוד חשוב להדגיש את זה, כי יש אנשים שחושבים 'אני עושה טיפול ביער ואוכל למנוע קורונה או שלא אקבל סרטן'. זה לא הוכח, למרות שיש מי שטוענים כך. אנשים, מתוך ההייפ, נוטים לסטות מהמדע לטענות לא מבוססות".
ואיך אפשר לדעת עד כמה היער עצמו הוא שמשפיע על המבקרים בו? איך מבודדים אותו מגורמים אחרים?
"במזרח הרחוק לעתים קרובות שולחים את קבוצת ההתערבות לעשות רחצת יער, ואת קבוצת הביקורת ללכת במרכז העיר או למשל בפארק שאינו יער. אבל במרכז העיר האוויר מזוהם, וגם בפארק שאינו יער הרכב האוויר לא זהה לזה של היער. ואז את עלולה לייחס ליער יתרונות שאינם בהכרח תוצאה של הסביבה החיובית, אלא פשוט של היעדר הזיהום".
גליה בן חיים: "הגיעו ליער שלנו אלופי משנה שיצאו מעזה, עדיין עם הנשק. אחר כך הם תיארו איך הם נשענו על עץ וקלטו שבפעם הראשונה הצליחו להישען על משהו"
לך תמצא יער
אבל מה זה בכלל יער שאפשר להתקלח בו ולהיפטר מהסטרס המקולל, ואיפה מוצאים אותו? "זו שאלה מצוינת, כי כל מדינה מגדירה יער אחרת, ויש גם הגדרה בינלאומית של האו"ם", אומר פרופ' דיטר קוטה (Kotte) הגרמני, מומחה לבריאות הציבור והמייסד השותף של הארגון הבינלאומי לרפואת יער וטבע (INFTA) שממוקם באוסטרליה. "מבחינה רפואית אנחנו רוצים עצים בגובה מסוים, עם צפיפות חופה מסוימת שתעניק אור מסונן, לא שמש חזקה מצד אחד וגם לא יער חשוך מדי כמו בג'ונגל.
"במרכז של מפגשי רפואת יער נמצאת התפיסה החושית (קוטה מדגיש שהמונח הרשמי הוא Forest Therapy, לא Forest Medicine), ומכיוון שמדובר בתפיסה חושית, נדרשת לא רק כמות מונוטונית של עצים אלא גם שונות בנוף היער וגיוון — בצמחייה הנמוכה, בכיסוי הקרקע, בפרחים, בשיחים, בסוגי העלים ובצבעים. צריך מגוון ביולוגי שיעניק שכבה חושית של צבעים, ריחות וקולות. זו סביבה שמאפשרת לנו להבחין גם בחושים נוספים — טעם, מגע, ריח, שמיעה, שיווי משקל — ולא רק בחוש הראייה, שבו אנחנו משתמשים כל היום בסמארטפון. אבל אני לא יכול לומר לך שיש יער אחד שהוא אידאלי, זה לא המצב".
אין תנאי סף, כמו גודל מסוים, מספר מסוים של סוגי עצים או ציפורים?
"לא, אני לא הייתי אומר שארבע ציפורים או שלושה סוגי עשבים בצד הדרך הם המינימום. אבל הייתי אומר שצריך שיהיו סוגים שונים של קולות זמינים, כמו למשל רוח בעלים. אם יש רוח, שומעים אותה בענפים. מעבר לזה, ציפורים זה מבורך, אבל חלק מקולות הציפורים ממש לא נעימים — כאן באוסטרליה יש לנו ציפורים איומות — ויללות של זאב ירתיעו חלק מהאנשים. אז לא, אנחנו לא מכמתים. קצת עשבים, קצת ציפורים, אבל אין מספר מינימום".
מה בעצם אתם עושים ב־INFTA?
"הצעדים הראשונים העיקריים היו של סטנדרטיזציה, כדי להביא את התחום לרמה בינלאומית, כך שיובן גם בתחום בריאות הציבור וגם במערכת הבריאות. משם, הצעד הבא היה בעיקר ניסויים קליניים במדינות מערביות, שנחוצים כדי להביא ראיות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות ברמה הפוליטית. כך הם יוכלו להקצות לזה תקציב ציבורי. אבל זה תהליך איטי. מחקרים קליניים לא קורים בן לילה, הם נמשכים שנים.
"בסין, אגב, זה הרבה יותר קל. בתוכנית החומש ה־13, טיפול היער קיבל מימון עתק כדי להקים יותר מ־1,200 מרכזי טיפול בכל המחוזות. זו החלטה פוליטית שאינה מבוססת על ניסויים קליניים. זו היתה החלטה של המפלגה, ואפילו של הנשיא שי ג'ינפינג עצמו, שגדל בכפר ואוהב טבע. אבל יש לה גם היבט כלכלי: הסינים חישבו שבעוד 25-20 שנה כ־850 מיליון סינים מהמעמד הבינוני יכבידו על מערכת הבריאות בגלל מחלות הנגזרות מאורח חייהם, ולכן החליטו להשקיע עכשיו במניעה — ייעור מחדש, תיירות, בריאות".
לנו בישראל כמעט אין יערות שיעמדו בקריטריונים שלך.
"בסוף צריך יערות, ונכון שבישראל אין מספיק. הכשרנו מדריכים בתל אביב, ויש שם מסלול בפארק, אבל אפשר ממש לספור בו את העצים. גם באוסטרליה יש בעיה דומה, כי רוב האוכלוסייה חיה בערים ואין יערות זמינים".
אז מה עליי לעשות?
"את השיחה הבאה שלנו נעשה כשאת בגן הבוטני בירושלים או בתל אביב, ולא במרפסת הבית שלך. כל הפילוסופים הגדולים — ניטשה, גתה, שילר — הגיעו לאותה מסקנה: אנחנו חלק מהיער. גם חוקר הטבע האמריקאי אדוארד וילסון דיבר על זה בספרו 'ביופיליה'. אנחנו זקוקים ליער, לירוק, או שאנחנו נהיים חולים בדרך זו או אחרת. המספרים מדברים בעד עצמם: אנחנו יותר מדי בתוך מבנים, יותר מדי מול מסכים. צריך איזון. את כבר יודעת את זה. עכשיו תשכנעי אחרים".
4 צפייה בגלריה
יער המרפא בפתח תקווה. "אנחנו לא מחבקי עצים, זה לא אמור להיות פרדס חנה־כרכור", אומרת מובילת המיזם גליה בן חיים
אפילו בישראל זה קורה
יש מי שזה בדיוק מה שהיא עושה, וכאן בישראל. באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה מסתתר מיזם שאפתני ביותר: יער איקליפטוסים קטן, 40 דונם בסך הכל, שמבקש להיות נקודת המוצא לרפואת היער בישראל מוכת המלחמות. הוא ננטע לפני 26 שנה בידי התעשיין מוטי פנחסוב, וכיום מנהלת אותו בתו גליה בן חיים, שמגדירה את עצמה "יזמת שחוקרת תפיסות של עולם חדש בתחום הארגונים". היא זיהתה לראשונה את הפוטנציאל הגלום ביער המשפחתי לפני כעשור כשצפתה בהרצאת Ted של פרופ' סוזן סימרד על התקשורת התת־קרקעית בין עצים, "והיה לי רגע של וואו".
"ב־15 השנים האחרונות למדתי NLP (טיפול מנטלי קצר מועד), הנחיית קבוצות ומתודולוגיות של חדשנות, ובניתי מודל לתוכניות פיתוח ומנהיגות שלי", אומרת בן חיים. "די מהר ראיתי שקורה משהו אחרי ארבע שעות ביער, שלפעמים היו דרושים לו שלושה ימים בחדר הדרכה. כי כשאנחנו נושמים וסופגים את החומרים שמרגיעים את המוח, זה מוריד מגננות, מאפשר עבודה עם חושים ומאפשר חיבור".
7 באוקטובר היה הקטליזטור שלה להנגשת היער לחברה הישראלית, "מתוך הבנה שעשרות אלפי אנשים חוו אובדן ופחד, והם לאו דווקא צריכים פסיכולוג או פסיכיאטר. ואין מספיק אנשי מקצוע, שלא לדבר על אם את זקוקה לרופא מומחה ללחץ דם".
בן חיים צללה לספרות המחקרית בתחום, והשתכנעה. בשלב הראשון היא ובנה תומר השלימו קורס של שישה חודשים של מדריכי רפואת יער מטעם INFTA. "אחריו התחלתי להזמין קולגות ולקוחות שלי לבוא ולעבור את זה", היא מספרת. "זה לא היה לי קל בהתחלה, אני אדם של עשייה, וה־being הזה לא היה לי פשוט, אבל ראיתי מה קורה לאנשים".
מה קורה להם?
"אנחנו למשל מנחים אנשים לכתוב, ואחרי שלוש שעות ביער הם הופכים למשוררים. אז עשיתי אחד ועוד אחד ואמרתי שזה לא יכול להישאר ככה, שבתוך רגע זה ייהפך לפרדס חנה־כרכור, ועם כל הכבוד, אני לא ממחבקי העצים".
בשלב הזה בן חיים שלחה את המאמרים שקראה לפרופ' איתמר גרוטו, לשעבר משנה למנכ"ל משרד הבריאות, ולד"ר אפרת דנינו, מנהלת בית הספר לסיעוד בבית החולים שמיר — כדי לשכנע אותם להצטרף אליה ולמסד את התחום. היא גם סימנה יעד: מרשם רופא לרפואת יער כבר ב־2027. יחד הם בנו מחקר קליני התערבותי, קיבלו אישור של ועדת הלסינקי, ויצאו לדרך בדיוק לפני שנה, במרץ 2025. במחקר השתתפו 500 בני אדם ב־11 קבוצות, כשבכל קבוצה נעשתה חלוקה נוספת: אלה שקיבלו פרוטוקול רפואת יער מובנה בהנחיית מדריך, וקבוצת ביקורת שחבריה הסתפקו בשהות מודעת ביער. אצל כולם נמדדו לחץ דם, דופק, קורטיזול ברוק ועוד, ויותר מ־10% מהם עברו גם בדיקות גלי מוח של חוקרת המוח ד"ר נטע מימון.
הממצאים שהתקבלו, לשמחתה, היו מובהקים — ירידה משמעותית במדדי הסטרס בשתי הקבוצות כאחת, גם לפי הדיווחים של המשתתפים עצמם וגם במדדים הפיזיולוגיים. בין המפגש הראשון לשלישי רמות הקורטיזול אצל המשתתפים בקבוצה המודרכת, קבוצת הפרוטוקול, ירדו ב־56%, לעומת ירידה של 40% בקבוצת הביקורת. "נמצא יתרון מובהק לפרוטוקול, כי בסוף האדם המערבי לא יודע להיות לבד בתוך היער, וזה גם הכוח של ההדרכה ושל הקבוצה", אומרת בן חיים. במחקר המשך, שכלל 40 משתתפים מה־500 המקוריים, נמצא כי טיפול "בוסטר" שנערך חצי שנה לאחר המחקר הראשוני, העניק שיפור ברווחה הכללית וירידה נוספת של 30% במדדי הסטרס. המחקרים, יש לציין, טרם התקבלו לפרסום בכתב עת מדעי ולכן גם לא עברו ביקורת עמיתים.
בימים אלה בן חיים פועלת במרץ כדי להכין את הקרקע ליום שאחרי המלחמה באיראן. היא כבר הזמינה מיגוניות שיוצבו בקרוב ביער — אפשר להניח שפרופ' לי היה מתחלחל — וההתמקדות שלה היא בפריסת רשת רחבה ויצירת שיתופי פעולה רבים ככל האפשר, כולל עם התוכנית לתואר שני בחינוך סביבתי בסמינר הקיבוצים. "בשנתיים האחרונות השיח הוא כל הזמן על סל חירום וסל מענים, אני רוצה סל מניעה", היא אומרת. "כשיהיה סל מניעה נחסוך כל כך הרבה כסף, גם בתפקוד של האנשים, ביכולת שלהם להיות בעולם העבודה, לנהל משפחות, להפחית מחלות ותרופות".
אחד המשתתפים במחקר שלה הוא מיקי ברנדס, אביו של החייל אור ברנדס שנפל בעזה בדצמבר 2023. בסרטון שמלווה את המחקר הוא מספר שהגיע אליו "מאוד סקפטי וסגור", וקיבל "יותר כלים ממה שחשבתי".
לדברי בן חיים, "הגיעה אלינו גם מישהי שלא יצאה מהבית כמה חודשים, וחבר שלה הסיע אותה לכאן עם הכלב שלה. זה היה ממש בהתחלה, ודי חששנו לקחת אוכלוסיות מורכבות. ואז ברגע מסוים היא מצאה איזשהו עץ ושחררה עליו את כל הכעסים שלה. פתאום היא הבינה כמה היא כועסת, וכמה הכעס הזה תוקע אותה מלהתקדם. הגיעו לכאן אלופי משנה שיצאו מעזה, עדיין עם הנשק. אחר כך הם תיארו איך באחת התחנות הם נשענו על עץ וקלטו שבפעם הראשונה הצליחו להישען על משהו".
סשן אחד של טיפול במתחם בפתח תקווה, שנקרא"יער האפשרויות", נמשך שלוש שעות ו־12 קילומטרים, ומשתתפים בו עד 20 בני אדם. מלווים במדריך, הם עוברים בין שבע תחנות — תחנת היכרות, מדע והיסטוריה; תחנת כוונון חושים ותשומת לב לגוף; תחנת הליכה איטית וכך הלאה. לדברי בן חיים, עד כה באו בשערי היער שלה 4,000 אנשים לטיפולי יער. המחיר המלא לסשן הוא 280 שקל, והגעה דרך קופת חולים מכבי מוזילה עלויות. בן חיים שואפת להרחיב את הסבסוד עוד יותר, כך שהטיפול יהיה נגיש לכלל האוכלוסייה. בינתיים הכניסה ליער פתוחה וחופשית רק למי שעבר סשנים טיפוליים במקום, אך סגורה בפני כל היתר.
