• תפריט
דעות

דעה

לדאוג לסביבה, אבל גם לחשוב על המפעלים

הרגולציה הסביבתית בישראל מחמירה מדי ולא מותאמת לנתונים הספציפיים בארץ ולכן פוגעת בעסקים מקומיים. תחילת הפיתרון היא להפסיק ללבות את הנושא מתוך אינטרסים צרים

קובי בר לב 08:1828.07.17

ביוני השנה הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי ארה"ב תצא מהסכם פריז שמטרתו להפחית את זיהום האוויר והפגיעה בסביבה וחתומות עליו 195 מדינות. עקב ההכרזה של טראמפ ירד מחיר הנפט ב- 1.1% בגלל החשש שבהיעדר רגולציה סביבתית בארה"ב, תגדל שם תפוקת הקידוח ותביא להיווצרות של היצע יתר. טראמפ החליט לצאת מההסכם כיוון שלדבריו הוא פוגע בארה"ב אך מעניק יתרון למדינות מזהמות.

 

ממשלת ישראל אשררה את הסכם פריז ופועלת להורדת גזי החממה, אך בפועל הרגולציה הסביבתית בישראל מחמירה יתר על המידה, וכתוצאה מכך פוגעת בוודאות העסקית המקומית ומדכאת השקעות.

 

את ההשלכות אנו רואים לאורך השנים בצמצום הגודל של מפעלי תעשייה כגון מגבות ערד, אמקור ונעלי בריל שנסגרו ושלחו אנשים הביתה, ללא עתיד כלכלי.

 

הבעיה היסודית היא שאין בישראל מתודולוגיה קבועה להסדרת תקינה סביבתית. בדרך כלל מועתקת רמת התקינה הסביבתית ממדינות אירופה, אך תקינה שמתאימה למדינה אחת לא תמיד מתאימה למדינה אחרת. לעיתים לא בודקים האם התקן הולם את הנתונים הספציפיים של מדינת ישראל, ומהן העלויות הכלכליות וההשלכות הרוחביות על העסקים בישראל כתוצאה מיישומו.

 

אגרת תאגידי המים והביוב היא דוגמה בולטת להיעדר תקינה סביבתית הולמת. התאגידים זיהו את חולשת העסקים, ומטילים עליהם אגרות במאות אלפים ואף במיליוני שקלים בשנה.

 

לאגרות הגבוהות אין כל הצדקה, ולראיה - סכום החוב הסופי נסגר לעתים קרובות על 10%-20% מהדרישה הראשונית. שיטת מצליח שלא ניתן להסכים לה.

 

הפגנת עובדים בעת סגירת מפעל המגבות בערד (ארכיון) הפגנת עובדים בעת סגירת מפעל המגבות בערד (ארכיון) צילום: חיים הורנשטיין

 

 

אין ריכוז של הרגולציה

 

למשרד להגנת הסביבה, למשרד התשתיות ולרשות הכבאות יש דרישות רגולטוריות שונות בתחום איכות הסביבה, אבל אין גוף שמרכז את תחום הרגולציה הסביבתית לעסקים. היום מנסה המשרד להגנת הסביבה להסדיר זאת באמצעות הצעת חוק חדשה לרישוי משולב. הציבור לא יודע, אבל התעשייה בישראל כבר אימצה מזמן את הרגולציה האירופאית בתחום כמחייבת.

 

דוגמא אחרת היא במשטר האחריות הפלילי. במרבית מדינות ה-OECD, למשל, הרף הפלילי הוא מוּדעות לביצוע עבירה סביבתית או רשלנות. בישראל ניתן להרשיע אדם בביצוע העבירה רק מתוקף היותו נושא משרה בתאגיד, גם אם לא היה מודע או התרשל בעצמו.

 

בארה"ב פורסמו הנחיות למבדקי אכיפה פנימיים למפעלים, והם לא מועמדים לדין פלילי כאשר הם עומדים בהם. בארץ זה לא מתקיים. הפועל היוצא הוא שמפעלים נאלצים להתמודד עם רגולציה מחמירה מזו של מתחריהם, ובנוסף – גם חשופים להרשעות פליליות ולעיצומים כספיים.

לפי מחקר שנערך, המשרד להגנת הסביבה שיגר בחמש השנים האחרונות 630 הודעות על עיצומים כספיים למפעלי תעשייה בארץ. ההיקף היה כ-100 מיליון שקל, כשבפועל הוטלו עיצומים מנהליים בהיקף של למעלה מ-70 מיליון שקל.

 

ישנה גם נקודת אור שמראה ירידה חדה בהיקף כתבי האישום שהוגשו נגד בעלי עסקים, מה שמעיד על תחילת הפנמה של הרגולציה המקובלת במדינות המערביות, אבל הדרך עוד ארוכה.

 

על מנת להגיע לרמה של שאר המדינות המערביות צריך ראשית להנמיך את הלהבות בשיח הסביבתי. הרבה אנשים מלבים את העניין, מתוך אינטרסים שונים.

 

שנית, הדיון צריך לחזור ולהיות על בסיס מקצועי, על תשתית עובדתית ועל אמות מידה מקובלות. מעבר לכך, צריך לגבש מסמך מאוזן בנושא תעשייה וסביבה על ידי כלל הגורמים – ארגונים ירוקים, מפעלי תעשייה ומשרדי ממשלה.

 

ברור לכולנו שצריך לשאוף לשמירה על הסביבה כי אין לנו ארץ אחרת, אבל במקביל חשוב לתת ודאות למפעלים כדי שלא לפגוע בצמיחת המשק.

 

עו"ד קובי בר לב הוא שותף וראש מחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור ושות' פרופ' יובל לוי ושות'

 

 

 

 

 

 

ספר התקציב 2017-2018 - גרסת כלכליסט 

 

בטל שלח
    לכל התגובות