נתניהו, מנדלבליט ומסכת הצביעות הדמוקרטית

לאחר שנאלץ לעזוב את משרד התקשורת, העביר ראש הממשלה בנימין נתניהו את המפתחות לצחי הנגבי, אבל ליתר ביטחון השאיר אצלו העתקים. והנה, כשהנגבי נעדר - ורוב הזמן הוא נעדר - חזר נתניהו והתנחל במשרד. ואז הגיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כדי לסדר את העניינים. "ביבי, מה אתה עושה כאן?", שאל היועץ המופתע והוסיף: "הרי אתה מנוע מלעסוק בענייני התקשורת". "אני כאן, אבל לא כשר התקשורת, אלא כמחוקק", השיב ראש הממשלה. השיח הזה לא באמת התקיים, אבל זה ההסבר וההכשר שמספק משרד המשפטים למעורבותו של נתניהו בשוק התקשורת ובמשבר התאגיד: כמחוקק נתניהו יכול לקדם חוק שמטבעו הוא כללי ולא פרסנולי. באופן דומה הכשירה חוות דעת של היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון את הצבעתם של שר האוצר משה כחלון ושר הבינוי והשיכון יואב גלנט בענייני מתווה הגז, שבו הם היו מנועים מלעסוק בשל ניגודי עניינים שהצהירו עליהם.

אלא שבשונה משני אלה, בכל הקשור לתקשורת נתניהו שקוע עד צוואר בניגודי עניינים ובאובססיה אישית. אז מדוע כמחוקק מותר לו לעשות מה שאסור לו כשר? ההסבר של משרד המשפטים לכך יכול לשכנע רק ראש ממשלה ויועץ משפטי שהאינטגריטי שלהם גמיש מספיק להכילו. נתניהו ומנדלבליט יודעים שהפגם הזה לא יפריע להם בבג"ץ. שופטים לא אמורים לתת ציונים להתנהלות פסולה, אלא לבחון אם קיימת עילה משפטית להתערבות. אם העתירות נגד הפתרון של כחלון ונתניהו למשבר התאגיד יוגשו לפני שהחוק החדש שיש לחוקק יעבור, הן יידחו משום שהוגשו מוקדם מדי. אם הן יוגשו לאחר מכן, עילת הפסילה שיטענו לה העותרים צפויה להיות הפגמים שנפלו בהליך החקיקה. הפגמים האלה רחוקים מלהספיק לפסילתו.

20 שנה ודבר לא השתנה

כאן המקום לטלטל קצת את מסכת הצביעות. נניח שנתניהו לא היה מעורב אישית במתווה לפתרון משבר התאגיד כפי שהוא טוען, אלא רק שריו וחצרניו בהנחייתו הצמודה — האם אז כל הטוויסט המטורלל הזה היה הופך לפתע לתקין ומקובל? לפני 20 שנה נתקלו אותם השחקנים באותה הבעיה: נתניהו כראש הממשלה והנגבי כשר המשפטים מינו את יקירם רוני בר־און ליועץ המשפטי לממשלה. בהקבלה להיום הדבר דומה למינוי יו"ר הקואליציה דוד ביטן לראש חברת החדשות שעתידה לקום במסגרת ההסכם בין כחלון ונתניהו. אלא שהתגובה הדמוקרטית אז היתה חזקה יותר ובר־און הורחק מלשכת היועץ עוד לפני שנכנס אליה. נוסף על כך, הסמכות למנות יועץ משפטי הופקעה מהממשלה והועברה לוועדת איתור בראש שופט בדימוס של בית המשפט העליון. ומה קרה מאז שהוועדה החלה לבחור יועץ משפטי? כל היועצים שמונו — מני מזוז, יהודה וינשטיין ומנדלבליט — היו מועדפיו של ראש הממשלה. הדמיון לענייננו בסיפור התאגיד הוא העובדה שלא ניתן לחסום ראש ממשלה בדישו כשלפניו סדין אדום.

מנדלבליט ונתניהו צילום: אוהד צויגנברג

אשליית השידור הציבורי

ברפורמת התאגיד מתהדר מנדלבליט בשני הישגים: ביטול החוק הדרקוני של נתניהו לפיקוח על התקשורת והותרת החיץ בחברת החדשות בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי באמצעות ועדת איתור שתבחר את מנהלי החברה. בהישג הראשון אין לזלזל, אף שמלכתחילה הוא נראה כעז שהוכנסה רק כדי שניתן יהיה להוציא ולשחוט אותה על מזבח הפשרה. בנוגע להישג השני נציין רק שאם על בחירת היועץ המשפטי השתלט ראש הממשלה, הוא יידע לעשות זאת גם כאן.

בסופו של יום הניסיון מוכיח ששידור ציבורי הוא אשליה ובסוף חוזרים לשידור ממשלתי. רק ראש ממשלה שרוח דמוקרטית אמיתית מפעמת בו ימשוך את ידיו ממינויים ציבוריים מרכזיים. היה לנו אחד כזה, יצחק רבין שמו. בקדנציה הראשונה שלו אהרן ברק היה היועץ המשפטי לממשלה ובשנייה מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור. הראשון התמחה בניקוי אורוות, השני בניקוי ראש. איפה הם ואיפה יורשיהם היום.