"חולים מפחדים לבקש מהרופא מידע על מצבם"

קשה להאמין, אבל עד לפני 20 שנה לא היה עוגן חוקי שחייב רופאים לקבל את הסכמת המטופלים לניתוחים ולאפשר למטופלים לקבל מידע מלא על אפשרויות הטיפול השונות. כל זה השתנה עם חקיקת חוק זכויות החולה ב־1996 שהגדיר מחדש את המחויבות של הצוות הרפואי למטופל.

"אחד הדברים שהחוק מגדיר הוא את המחויבות של המטפל לקבל הסכמה מדעת של המטופל לטיפול לאחר שניתן הסבר מלא של השלכות הטיפול, אפשרויות הטיפול השונות ואפילו את האפשרות לא לקבל טיפול והסיכונים השונים", מסבירה שירלי זילבר, מנכ"לית האגודה לזכויות החולה בישראל. את הדברים אמרה זילבר בפאנל שערך "כלכליסט" לקראת כנס של ההסתדרות הרפואית בישראל, שיציין 20 שנים לחוק זכויות החולה ויתקיים ב־18 בינואר במרכז פרס יפו־תל אביב. בפאנל השתתפו גם שניים מבכירי מערכת הבריאות הציבורית: יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, ומנהל המרכז הרפואי סורוקה, ד"ר אהוד דודסון.

החוק חולל מהפיכה בתודעה של הצוותים הרפואיים, אך לדברי זילבר, המערכת לא תמיד עומדת בהוראות החוק. "לקו הפתוח שלנו אנחנו מקבלים תלונות על טיפול נאות ויחס לחולה, הסכמה מדעת ורשומה רפואית. כלומר, שהמטופלים עדיין מפחדים לבקש מהרופאים את כל הפרטים על מצבם ואפילו את האפשרות לקבל חוות דעת שנייה מרופא פרטי שיבוא לבית החולים".

מימין: ד"ר ליאוניד אידלמן (63); תפקיד: יו"ר ההסתדרות הרפואית; השכלה: ד"ר לרפואה מאונ' ריגה; מצב משפחתי: נשוי + 2; תפקיד קודם: יו"ר איגוד הרופאים המרדימים בהסתדרות הרפואית. שירלי זילבר (49); תפקיד: מנכ"לית האגודה לזכויות החולה בישראל; השכלה: לימודי תעודה מהמכללה לביטוח ת"א; מצב משפחתי: נשואה + 5; תפקיד קודם: מאמנת אישית. ד"ר אהוד דודסון (63); תפקיד: מנהל המרכז הרפואי סורוקה; השכלה: ד"ר לרפואה מאונ' ת"א; מצב משפחתי: נשוי + 3; תפקיד קודם: ראש חטיבת בתי חולים בשירותי בריאות כללית צילום: אוראל כהן

זילבר ציינה כי לפי סקר שערכה האגודה, "לצערי 80% מהאנשים לא מכירים ולא יודעים מהחוק, ול־70% אין אפילו אמון שמערכת הבריאות הציבורית תדע לטפל בנו במקרה שנחלה במחלה קשה. זה סקר שצריך להדיר שינה מעינינו". לפי הסקר, 70% מהמשיבים מציינים כי היו רוצים שהרופא ישתף אותם במידע מפורט יותר מהמידע שהוא משתף אותם בו כיום.

האם בתור התחלה הרופאים צריכים לעבור הדרכה של תודעת שירות כמו שהם עוברים קורסים באתיקה רפואית?

אידלמן: "את היחס למטופל אתה לומד ממנהל מחלקה ומרופאים בכירים כשאתה סטאז'ר. אין קורס באוניברסיטה שיכול ללמד אמפתיה לחולה".

דודסון: "אמפתיה היא ליבת העיסוק שלנו. אי אפשר להפריד איכות משירות. התקשורת עם החולה ועם משפחת החולה והיכולת להסביר בגובה העיניים – זה משהו שחלק באים איתו וחלק לומדים אותו במהלך העבודה. אנחנו נותני שירות רפואי, ודעת המטופל חשובה לנו מאוד".

זילבר: "אני חייבת להודות שבמערכת הציבורית זה לא ממש ככה. הנושא של ההסברים לחולים על אופי הטיפול הרפואי והאפשרויות השונות של הטיפול עוד רחוק מלהיות מושלם. לא תמיד מסבירים לחולים גם מה ההשלכות של הטיפול הרפואי".

דודסון: "יש תלונות על הרבה נושאים, אבל זו תלונה נדירה ביותר".

אולי מלכתחילה הבעיה היא שאי אפשר לצפות מרופא שיהיה גם נחמד כאשר אורך המשמרת שלו היא 26 שעות. אולי הרופאים עייפים ושחוקים מכדי שתהיה להם גם תודעת שירות?

דודסון: "זו לא משאת נפש שהם יעבדו כל כך הרבה שעות, אבל כרגע אין שום מודל אחר בר־יישום. אני מסכים עם הטענה שבשעה 4 בבוקר מאוד קשה לחייך. יש עומס, לחץ עם המשפחה. הסיטואציות הן כאלו שלפעמים קשה מאוד להתמודד איתן, ואני מבין לפעמים למה איש צוות מגיע למצב שמתלוננים עליו. אבל להיות רופא זה אתגר עצום, וזו אחת הסיבות שכל הזמן מדברים עם הרופאים על חשיבות השירות. אני גם פוגש כל איש צוות בבית החולים שהגיעו עליו יותר מתלונה אחת, ולשמחתי יש בודדים כאלו".

עומס המידע על המטופל גורם גם לנזק

לחובתו של הרופא לקבל את הסכמת המטופל לטיפול אחרי שהסביר לו את כל האפשרויות והסיכונים עלולה להיות גם תופעת לוואי שלילית: עומס ידע, ואפילו הפניות לטיפולים מיותרים ומזיקים. ד"ר אידלמן מסביר כי "הרושם שנוצר אצלי לפחות הוא שאנשים לעתים קרובות אומרים שמעמיסים עליהם יותר מדי מידע, מפחידים אותם, והם לחוצים כשהם באים לקבל טיפול כי הסבירו להם גם על סיכונים שהסיכוי להתממשותם הוא זניח". לטענתו, "אין ספק שיש פעמים שרופא רואה במטופל איום פוטנציאלי לתביעה, ובפעמים אחרות המטופל מעדיף אפילו שלא לקבל את המידע בגלל שפירוט הסיכונים, גם הזניחים, פשוט מפחיד מדי. קרו גם מקרים שבמהלך ניתוח מתגלה משהו חדש שלא היה ידוע קודם, והחולה, שכבר מורדם, לא יכול להסכים לטיפול הנוסף, ובמקום שהרופא יפעיל שיקול דעת ויטפל, לעתים קרובות כיום מעירים את החולה מההרדמה כדי שייתן הסכמה נוספת עם כל ההשלכות".

אז אולי החוק הסיט את המטוטלת שבין הרופא והמטופל יותר מדי לכיוון המטופל, ובמקום להועיל לו, עכשיו מזיקים לו?

זילבר: "המטופל הוא בהגדרה חלש, מפוחד ולא יודע למה לצפות. אם הרופאים והאחיות ילכו צעד צעד ויסבירו מה הולך לקרות בצורה ברורה ופשוטה, זה ירגיע מאוד. הרבה פעמים אצל המטופלים חוסר ההסבר נתפס כהתנשאות. אני לא אומרת שאין אחריות גם למטופל, אבל צריך גם להרגיע את המטופל ולחזק אותו".

האם צריך לעשות את חוק זכויות החולה ב', שאליו יוכנסו תיקונים והרחבות?

דודסון: "לא. החוק הניע תהליכים חשובים. אנחנו מאוד פתוחים ושקופים היום, וצריך לתת לתהליכים הללו להתקדם, אבל אני לא צריך שהכנסת תלמד אותי איך לדבר ואיך להיות אמפתי".

אידלמן: "אני מתלבט בנושא הזה. העולם השתנה ב־20 השנים האחרונות, והחוק לא נותן מענה מלא לדברים מסוימים כיום, כמו לדוגמה בשאלה של סודיות רפואית. האם ויתור של חולה על סודיות רפואית נשאר לנצח? מה המקום של המשפחה בציר שבין המטפל למטופל? בשורה התחתונה, היום אנחנו עוד לא בשלים לשינוי החוק, אבל בעשור הקרוב צריך לגבש התאמה למציאות החדשה".

זילבר: "זה נכון, ומדי פעם אנחנו יוזמים תיקון של החוק כמו סנקציה על אפליה מחמת גיל, ליווי מטופל או הרחבת כתב ויתור הסודיות. בסוף התפקיד שלנו הוא להטמיע את חוק זכויות החולה. אחרי 20 שנה הגיע הזמן שמערכת הבריאות תעזור לנו להנגיש את החוק".

בסוף גם זכויות חולה נמדדות בכסף

זכויות החולה הן לא רק מה שכתוב בחוק, אלא גם הזכות לנגישות שווה לשירותי בריאות איכותיים ללא קשר למקום המגורים וההכנסה. ואולם, כיום בישראל המרחק הגאוגרפי משמעו לעיתים קרובות גם מרחק של רמת השירותים הרפואיים. לדברי ד"ר דודסון, "בנגב מספר הרופאים והאחיות ל־1,000 איש הוא הכי קטן בארץ, ותוחלת החיים קטנה ב־6 עד 8 שנים מאשר בגוש דן. לא חוק זכויות החולה ולא חוק ביטוח בריאות ממלכתי פתרו את זה, כי שני החוקים הללו מדברים על זכויות המטופל, אבל שכחו לחבר לזכויות הללו את המקורות התקציביים. זו שחיקה של מיליארדים במהלך השנים". לטענת דודסון, כדי לסגור את הפער הזה, "צריך 70–80 מיליון שקל לשנה, ובתוך שנה או שנה וחצי אני מקצר תורים לרמה של מרכז הארץ, כי זה יאפשר לי להפעיל חדרי ניתוח אחר הצהריים".

לדברי אילדמן, "החוק הזה יצר שורה של הנחיות שדורשות משאבים. לדוגמה, החוק מחייב טיפול נאות בחולים. האם טיפול נאות זה כשמחכים 8 חודשים בתור או אפילו שנה שלמה לניתוח? יש פה דברים שלא ממש הולכים יחד עם החוק. כשההשקעה בבריאות בישראל היא נמוכה בהשוואה למדינות המערב – 7.5% מהתוצר או 2,300 דולר לאזרח לעומת 4,000 דולר לתושב באירופה – אז מישהו משלם מחיר על הנושאים האלה".

אז לסיכום, איך אפשר להנגיש לחולים את הזכויות שלהם טוב יותר, לא רק במובן הספציפי של החוק?

דודסון: "יש לנו בסורוקה תוכנית עם הביטוח הלאומי, ובה עובדת סוציאלית שלנו פונה לביטוח הלאומי ששולח עובדת סוציאלית משלו למיטת החולה, ומתחילים לטפל בו כבר במיטת האשפוז. אנחנו עושים את אותו הדבר לאוכלוסייה הגריאטרית עם המשרד לשוויון חברתי. אלה פרויקטים פרואקטיביים שבהם אנחנו הולכים אחרי המטופלים. זה כיוון שהייתי ממליץ לשאר בתי החולים ללמוד".

זילבר: "זיהינו שיהיה נכון להקים מרכזי מידע בבתי החולים עצמם. זה הזמן לברר מה מגיע לי, מה הזכויות שלי ולמי צריך לפנות. אנחנו מקווים שנוכל לפתוח מרכז כזה באחד מבתי החולים עוד השנה".