לידיעת האוצר: השכר במגזר הציבורי עלה פי 6 מהמדד
ההסתדרות מקיימת מו"מ עם האוצר בדרישה להעלות את שכרם של 400 אלף עובדי ציבור ב־5% לפחות. אולם לאור התוספות שהם קיבלו מאז ההסכם הקודם, ההטבות המפליגות שלהם והאינפלציה השלילית, לא בטוח שהדרישה מוצדקת
השבוע שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן אמורים להיפגש כדי לנסות לצאת מהמבוי הסתום במשא ומתן על תוספת השכר לעובדי המגזר הציבורי. ניסנקורן הכריז בשבוע שעבר על סכסוך עבודה שיאפשר לו להשבית את המגזר הציבורי אחרי חנוכה, ובתחילת השבוע אנשי הסתדרות המורים וארגון המורים, שגם להם יש דרישות מהאוצר, אמורים להצטרף אליו.
צילום: אוראל כהן
ניסנקורן צפוי לדרוש תוספת שכר של 5%–7% שתתפרס על פני כמה שנים. כל אחוז כזה יעלה לתקציב המדינה כמיליארד שקל על הוצאות שכר לכ־400 אלף עובדים ועשרות אלפי עובדי קבלן. כרגע המחלוקת היא על דרישות האוצר להכניס לתוך המו"מ סוגיות שנוגעות לשינויים מבניים, כמו פתרון לדרישות התכופות של העובדים לתוספות בכל פעם שמשנים במעט את סדרי העבודה, או מניעת דרישות לתוספות שכר עתידיות מצד ועדי המונופולים הממשלתיים, כמו נמלי הים או הרכבת.
1. אין שחיקת שכר אמיתית
הדרישה הבסיסית של ההסתדרות היא שיש לפצות את העובדים במגזר הציבורי על השחיקה בשכרם מאז ינואר 2013, אז פגו הסכמי השכר שנחתמו עד אז. בדיקה פשוטה בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלה כי בתקופה שבין 2013 ואוגוסט 2015 (הנתונים המעודכנים ביותר הקיימים) השכר הממוצע של עובדי השירותים הציבוריים השונים עלה בכ־8%, בעוד מדד המחירים לצרכן עלה ב־1.4% בלבד. כלומר, ברור שלא היתה כאן שחיקת שכר.
אבל יש משהו מטעה בחישוב הזה. אחת הסיבות שלא היתה שחיקה היא תוספת ממוצעת של 3.25% שעובדי המגזר הציבורי קיבלו לשכרם בתקופה הזו עבור השנים 2009–2013 (אגב, עבור כל התקופה הם קיבלו תוספת שכר ממוצעת של 7.25%). כלומר שעבור האינפלציה מאז ינואר 2013 לא באמת היה פיצוי לעובדים.
אבל – וזה אבל גדול – במגזר הציבורי יש גם זחילת שכר טבעית, שהיא עלייה בשכר כתוצאה מעלייה בוותק של העובד, ממענקים ומבונוסים כמו שכר עידוד. כך שקשה לומר שהמגזר הציבורי יודע איך נראית שחיקת שכר כתוצאה מאינפלציה. מאחר שהאינפלציה בישראל היתה שלילית מאז 2014 וצפויה להיות נמוכה מאוד גם בשנה הקרובה, בשורה התחתונה קשה לראות מדוע לעובדי המגזר הציבורי מגיעות עוד תוספות שכר.
2. פוזלים למגזר הפרטי
מה שכן, צריך לראות גם מה בדיוק קרה לשכר של עובדי המגזר הציבורי אל מול שכרם של עובדי המגזר הפרטי. בתקופה המדוברת, השכר הממוצע במגזר הפרטי עלה בשיעור גבוה מבמגזר הציבורי. עובד ממוצע בחברה פרטית לא פיננסית קיבל תוספת שכר של כמעט 11% וכ־8.5% בחברה פיננסית.
בהסתדרות טוענים כי ראוי שהפער בין שני המגזרים ייסגר, אך טענה זו מתעלמת מאינספור ההטבות שבמגזר הפרטי יכולים לחלום עליהן. קביעות היא הגדולה בהן, אך אי אפשר לשכוח את דמי ההבראה המוגדלים, קרן ההשתלמות, והפנסיה התקציבית לעובדים שהחלו לעבוד לפני 2001 ויקבלו לפיה פנסיה יציבה יותר מתקציב המדינה.
עובדי המגזר הציבורי יודעים גם שיש להם ועד חזק ששומר על תנאי עבודתם, שלא לדבר על שעות העבודה הנוחות. כל אלה מפצים על פערים בתוספות שכר, ולכן ספק אם טיעון זה נחשב באמת.
3. הזדמנות פז לכחלון
שר האוצר משה כחלון חכם על חלשים. את הונו הפוליטי הוא עשה במלחמה נגד הטייקונים של חברות הסלולר ובהבטחה שיילחם בבנקים ובסחבת של הממשלה בתחום הדיור. המו"מ הנוכחי הוא הזדמנות בשבילו להתעקש, בשונה משרי האוצר שקדמו לו, שתוספת שכר תינתן תמורת שינויים מבניים.
אי אפשר לנהל את המשק כאשר עובדים בטאבו צריכים לקבל 30 אלף שקל כדי להסכים להטמיע מערכת מחשב שאמורה להקל על עבודתם ולייעל את השירות לציבור, כמו שקרה ב־2014. כדי להשיג את השינוי המיוחל כחלון צריך לגבות את פקידיו מול ההסתדרות. עד כה אין סימן שבכוונתו לעשות זאת.
