השראה עולמית
כל הדברים שלמדנו השנה
שהזיכרון של הפוליטיקאים קצר, שדיבורים יש כמו חול ושכל מה שיש לאכול יקר מדי. שהפרטיות מתה באופן מוחלט, שלטרנדים טכנולוגיים יש זמן מדף קצר ושגם הפרזנטורית היפה בעולם לא תציל אותך אם כבר החלטת לפתוח מפעל בשטחים. שהכלכלנים רגילים לזרוק מספרים אבל לא את הכל הם יודעים להסביר, שהרגולטורים מוגבלים ולא ממש חדורי מטרה, ושאנחנו משוועים לשינוי. ובעיקר - שיש דברים שלא ישתנו לעולם
2. שר הבינוי ושר האוצר מבטיחים שמחירי הדיור יירדו ב־2014, ואז בטוח שיירדו ב־2015 - השנה למדתי שדיבורים לא משפיעים על שוק הדיור
3. במאי האוצר מדווח על שפל של תשע שנים ברכישת דירות, הביקושים למשכנתאות לא יורדים. בנק ישראל מסביר שאת הירידה נרגיש בחודשים הקרובים, אבל 2014 מסתיימת בדיוק כמו קודמתה, בשיא של 51 מיליארד שקל במשכנתאות החדשות - השנה למדתי שצריך להאמין קצת פחות לכלכלנים הבכירים
4. מסקנות ועדת המזון שהוקמה אחרי מחאת הקוטג' עוברות בחטף בוועדת הכלכלה בהבטחה אחת: את מחירי המזון הן לא יורידו. הממונה על הגבלים פושט על שופרסל ומגה במסגרת חקירה נגד תנובה בניסיון לעצור את המכירה לסינים, אבל עד לרגע זה לא סיים לחקור - השנה למדתי עד כמה יוקר המחיה לא מעניין את הרגולטורים
5. ועדת ששינסקי 2, ועדת הסדרי החוב, ועדת גרמן, ועדת אלאלוף, הוועדה לתיקון החוק לעידוד השקעות הון, הוועדה לבחינה מגדרית של נשים בעבודה, הוועדה לצמצום מספר תאגידי המים - השנה למדתי עד כמה הכרזה על הקמת ועדה היא עלה תאנה פרלמנטרי ועד כמה רובן מיותרות
6. נוחי דנקנר מאבד את השליטה באי.די.בי לאחר מאבק ממושך ולעתים מביך ולאחר שהבטיח שאצלו זה לא יקרה - השנה למדתי שגם שועלים עסקיים לא יודעים מתי לשחרר
7. מנואל טרכטנברג הופך לשם המסקרן של הבחירות, על תקן הכלכלן הביצועיסט, אף שכשל בשני מבחנים קריטיים בשנים האחרונות - השנה למדתי עד כמה אנחנו משוועים לשינוי, כך שכל שם חדש הופך לסחורה חמה
8. האקרים פורצים ל־iCloud של אפל ומפרסמים תמונות עירום של ידועניות, ובזירה המקומית מתגלה אפליקציה שחושפת כתובות של בעלי כלבים - השנה למדתי שהפרטיות מתה באופן סופי
9. הצעירים נוטשים את פייסבוק, סיקרט הופכת לאפליקציה הכי חמה ובתוך חודשים מאבדת מגדולתה, אפליקציית Yo כובשת את אמריקה לחמש דקות - השנה למדתי שמשך החיים של טרנדים טכנולוגיים הולך ומתקצר
10. ארה"ב רואה את סין עוקפת אותה כמעצמה עם התוצר הגדול בעולם, רוסיה נקלעת למשבר הכלכלי החמור שלה מאז 1998, באירופה מגלים שצנע הוא לא תמיד הפתרון ולעתים גם בעיה - השנה למדתי שעדיין אפשר להתנחם בצרות של אחרים
11. סקרלט ג'והנסון הופכת לפרזנטורית של סודהסטרים. החברה מודיעה שתסגור את המפעל במישור אדומים - השנה למדתי שגם הפרזנטורית היפה בעולם לא תעזור אם המפעל שלך בשטחים
12. האוצר טוען שהישראלים בממוצע בפלוס. הלמ"ס מסבירה ש־30% ממשקי הבית במינוס. מרכז טאוב שמסתמך על אותם נתונים מנתח ש־80% מהישראלים לא סוגרים את החודש - השנה למדתי עד כמה הגופים שאמורים לשנות פה משהו מנותקים מהעם
13. חיים כץ מגיע לגיל 67, אבל דירקטוריון התעשייה האווירית מסרב להוציאו לפנסיה או להפסיק את החל"ת שמאפשרת לו לכהן כבר 15 שנה כיו"ר ועד העובדים וכחבר כנסת במקביל. צה"ל מאיים להפסיק להתאמן ואז פורצת מלחמה ותקציב הביטחון שוב גדל. ועדת הכספים מעבירה לחטיבה להתיישבות פי שישה מתקציבה המקורי, קק"ל מצליחה לחמוק מהרדאר של אגף התקציבים, הרפורמה בחברת החשמל נתקעת, תאריך היעד של הרכבת הקלה שוב נדחה, שכר הח"כים עולה, ערוץ 10 בסכנת סגירה - השנה למדתי שיש דברים שלא ישתנו לעולם
נעמה סיקולר
דיור: למי אכפת בכלל ממחירי הדירות?
הבעיה הכי בוערת וחמורה בישראל לא מצליחה לחדור את האקווריום המשוריין של נתניהו
ראש הממשלה לא יכול וגם לא צריך להתערב בכל הסוגיות הכלכליות. בשביל זה יש לו שר אוצר. אבל יש סוגיות, הרות גורל, שהשלכותיהן הכלכליות על המשק אדירות. אחת מהן היא מחירי הנדל"ן. השנה למדתי שהבעיות האלה כנראה לא באמת מעניינות אותו. זוטות שלא חודרות את האקווריום המשוריין שבו הוא חי.
בנימין נתניהו צילום: אמיל סלמן
מחירי הדירות הגואים המוגשים על מצע שכר קפוא הם הבעיה הכלכלית מספר אחת של המשק הישראלי. בעיקר משום שהם מכבים את תקוותם של עשרות אלפי זוגות צעירים לגור תחת קורת גג, אם ברכישת דירה ואם בשכירתה.
זו הבעיה מספר אחת של המשק הישראלי מכיוון שהיא חודרת לכל משפחה, גם למי שרכשו דירה לפני גל העליות, מחשש שלא יצליחו לסייע לילדיהם בקניית דירה כפי שעזרו להם הוריהם. היא הבעיה הגדולה ביותר מכיוון שהיא מדביקה את המערכת הפיננסית בעוד ועוד משכנתאות שמממנות נכסים יקרים מדי וביום הדין לא יהיה מי שיחזיר אותן. אז הבעיה הופכת להיות לא רק של משקי הבית, אלא של כלל המשק.
זו הבעיה מספר אחת מכיוון שבועת החובות של משקי הבית, כך על פי מחבר הספר "בית החובות", פרופ' עטיף מיאן, היא הבועה שהכי קשה להתאושש ממנה. ובכל זאת, האיש שעומד בראש הפירמידה, האיש היחיד שיכול לטפל בבעיה, מעדיף להתעלם מהפצצה המתקתקת הזאת.
שוק הנדל"ן הוא לא שוק הסלולר. מדובר באחד השווקים הסבוכים ביותר מכיוון שאפשר לקבל סחרחורת מכמות הגורמים שיכולים להשפיע עליו ויש להם בו אינטרס מובהק: שמחירי הנדל"ן ייוותרו גבוהים. לכן רק ראש ממשלה שהיה רוצה היה יכול לטפל בה ביסודיות, מהשורש. רק באמצעות תוכנית לאומית לטיפול במינהל מקרקעי ישראל המנהל את שוק ההיצע, במשקיעים שמזהים את החידלון הזה ורוכבים על גבם של שוכרים אומללים, בקבלנים שיושבים על קרקעות ומנהלים את המחירים, בראשי הערים שמעדיפים ארנונה מעסקים ולא ממגורים ובמדינה שנהנית מתזרים יציב כשמחירי הנדל"ן עולים.
השנה למדתי שרק פעולת חירום שמכפיפה את כולם לראש הממשלה יכולה למארג האינטרסים הסבוך הזה. בתנאי כמובן שראש הממשלה הוא לא חלק ממנו. או בתנאי שזה מעניין אותו. או בתנאי שמישהו מספר לו מה קורה מחוץ לאקווריום.
גולן פרידנפלד
תחזיות: חכמים בדיעבד
תנודות הדולר, הנפט והרובל הוכיחו כמה מעט יודעים החזאים
לא שלא ידענו זאת, אבל ב־2014 קיבלנו תזכורת כואבת ליכולות המוגבלות של החזאים. במזג האוויר הם אולי מדייקים, אבל בכלכלה ובשוק ההון בפרט הרבה פחות. ה"גורואים" של השווקים הסתכלו בשנה החולפת בהשתאות על הגרפים של הדולר, הנפט והרובל שדהרו כל אחד לכיוון הבלתי צפוי שלו. למעשה, הם היו בדיוק כמו כל אזרח מן השורה. ההבדל היחיד כמעט הוא שהכלכלן יודע מיד לנפק הסבר משכנע בדיעבד, הן לתנודה המפתיעה והן לכך שלא היה ניתן לחזות אותה, בעוד האזרח ניסה לחשב את ההפסדים שספג בגלל התחזיות שהתבררו כרחוקות מהמציאות.
רובל ודולר
על רקע הפספוסים הגדולים של 2014 משעשע העיתוי של פרסום המאמר הפרובוקטיבי "עליונות הכלכלנים", של פרופ' מריון פורקד, סוציולוגית מאוניברסיטת ברקלי המכה גלים לאחרונה בברנז'ה הכלכלית. פורקד מתארת את הכלכלנים כקליקה סגורה שהכניסה אליה קשה, אך ברגע שאתה בפנים אתה מסודר – ההסכמה עם דעותייך תהיה גורפת והתגמול טוב מכל תחום אקדמי.
הכלכלנים כמובן מיהרו להיפגע ולנסות למצוא הצדקות למעמדם העילאי, אך המהות לא השתנתה ולא תשתנה כנראה כל עוד לא יומצא כדור בדולח. גם בשנים הקרובות, רובם כנראה יסללו את דרכם אל ההצלחה ותואר ה"גורו" בשיטת השעון המפורסמת – זה שגם כאשר הוא מקולקל, צודק פעמיים ביום.
סופי שולמן
משק הגז: המקל והגז
סאגת הגז מוצאת שוב את ישראל מגיבה בהתלהמות, במקום להציג לשם שינוי כוח אמיתי
נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט נהג לומר בנוגע למדיניות החוץ האמריקאית, "דבר בלחש, אבל קח איתך מקל גדול". ללמדך שמעצמה לא צריכה להתלהם, אלא להבהיר שיש לה כוח להכאיב. איומים עובדים הרבה יותר טוב כאשר יש סנקציה אמיתית בצדם.
בסאגת הגז האמירה הזאת נכונה במיוחד. מדינת ישראל מתלהמת, בכל פעם מחדש, במקום לדבר בלחש ולרמוז שיש לה מקל גדול.
יצחק תשובה צילום: ראובן שוורץ
לוועדת ששינסקי לקביעת שיעורי המס על הגז נדרשו כשישה חודשים של דיונים, כתבי עמדה, לחצים, תביעות ושכנועים רק כדי להוציא טיוטת מסקנות. ואז נדרשו עוד שלושה חודשים כדי להוציא מסקנות סופיות מרוככות. ועוד חודשיים לחקיקה, שעברה ריכוך קל נוסף. וכל זה בשביל שהמדינה תקבל את מה שבכל מדינה מתוקנת היה ברור: חלקה ברווחים שיניבו משאבי הטבע שלה.
כעת בסאגת ה"כן־לא מונופול", "יש־אין הסדר כובל", "אפשר־אי אפשר פיקוח" העסק מתנהל באותה הדרך, רק הרבה יותר גרוע.
רפיסות רגולטורית מתמשכת השאירה את הזירה פרוצה ויצרה מונופול אימתני דה־פקטו, שחולש על משאב קריטי. ואז רגולטור אחד אמיץ, בחלקת אלוהיו הקטנה, שבר כלים. זה היה המקום שבו המדינה היתה אמורה להתעשת ולהסתכל על העובדות: יש גורם אחד, שמחזיק בשני מאגרי הגז הגדולים היחידים של ישראל. אז אולי ההתנהלות עד כה היתה עקומה, ואולי נגרמו נזקים ליזמים בשל חוסר ודאות, ואולי ואולי. אבל המצב כפי שהוא לא יכול להימשך. שום מדינה מתוקנת לא מוסרת את משק האנרגיה שלה כולו לידי גורם מסחרי אחד.
הבעיה היא שבמקום לומר את זה בלחש ולרמוז שמאחורי הגב מסתתרת סנקציה כואבת, המדינה שוב מתלהמת. ראש הממשלה (למשל, למשל) היה יכול לומר שאלה העובדות המצערות אבל זה מה יש ונדרש צעד דרמטי. במקום זה רגולטורים מתחרים זה בזה, ושוב מוקמת ועדה שתכליתה דה־פקטו להרגיע את הרגולטור הסורר, ובסוף תהליך מייגע צפוי שהאינטרסים של המדינה אכן יישמרו קצת יותר טוב. רק קצת.
המדינה מוותרת על המקל הגדול שלה. ולאט לאט הוא נמסר לידיים של יצחק תשובה ונובל אנרג'י.
אמיר זיו
אירופה: הצנע כבר לא באופנה
אירופה למדה השנה שגם אם גרמניה ממש מתעקשת, מדיניות הצנע לא מתאימה לכולם ויכולה להיות הרסנית
אחרי כמה שנים שבהן מילת הקסם להיחלצות מהמשבר באיחוד האירופי היתה צנע, השנה היא התחלפה למילה אחרת שנמצאת קצת מעליה במילון - צמיחה. החשש הכבד מקיפאון ארוך שנים, נוסח זה שהחל ביפן בשנות התשעים ונמשך עד היום, הביא גופים כמו קרן המטבע הבינלאומית והנציבות האירופית — אותם גופים שהניחו את הגרזנים בידיים של ממשלות אירופה ואילצו אותן לקצץ בשירותים החברתיים, להפריט בצורה אגרסיבית ולבצע פיטורים המוניים – להיזכר שכדי לשקם את הכלכלה צריך גם, ובכן, פעילות כלכלית.
אנגלה מרקל וברק אובמה
האבטלה באירופה הרקיעה שחקים בזמן שהצנע היה באופנה. מפלגות ימין קיצוני הפכו לגורם משמעותי בפוליטיקה. וביוון, שהגרזן שנחת עליה היה הכבד מכולם, נרשמה עלייה מדאיגה בשכיחות מחלות שמזוהות עם מדינות העולם השלישי כמו מלריה וטיפוס.
גם גרמניה הדומיננטית, שהכתיבה לשכנותיה את המדיניות הזו, לא התחמקה מהשלכותיה ונרשמו בה סימנים של האטה. זה, אגב, לא ריכך את תמיכתה הנחרצת של ברלין במדיניות הצנע, שאותה היא מנסה לכפות גם על ממשלות צרפת ואיטליה.
בניגוד לממשלה הגרמנית, בקרן המטבע ובבנק האירופי הביטו מסביב והחליטו שהקסם לא עבד. מה שהחל בטפטוף של מחקרים שהסבירו מדוע הצנע הוא לא התרופה הנכונה למחלה, הפך לקריאה הבולטת של מעצבי מדיניות כלכלית, שזה לא מכבר המליצו בקור על הידוק חגורות חסר רחמים. לראיה, הוועדה המוניטרית והפיננסית של קרן המטבע הצהירה באוקטובר שעל הממשלות "לא לנקוט מדיניות תקציבית נוקשה מדי כדי לא לדכא צמיחה". או במילים אחרות: אופס, טעינו.
במקביל, סימני ההתאוששות היציבים של המשק האמריקאי, שנהנה בשש השנים האחרונות מכמויות עצומות של כסף שהזרים אליו הפדרל ריזרב, הציעו חלופה בדמות הקלה כמותית - הזרמת כסף אל השווקים באמצעות קניית אג"ח. ברוח זו כבר קראה יו"ר קרן המטבע כריסטין לגארד לביצוע "צעדים שאפתניים ונועזים לעידוד הצמיחה".
עם זאת, ייתכן שמדיניות ההרחבה המוניטרית שדחפה קדימה את ארה"ב לא תפעל באותו אופן באירופה. רק לאחרונה יפן - שהאירופים מתייחסים אליה כאל תמרור אזהרה - שוב גלשה למיתון למרות מדיניות כזו. ההודאה בטעות אפוא לא אומרת שהמודים מחזיקים בידם פתרון.
אם לבסוף הבנק המרכזי האירופי יחליט לקנות איגרות חוב ולהזרים כסף לשווקים, הוא יידרש לוודא שהכסף מגיע למקומות הנכונים. אחד הכשלים בתוכנית ההרחבה היפנית, למשל, היה שהכסף נעצר בשוק ההון מבלי שהוא הגיע לכלכלה האמיתית - לעסקים ולעובדים.
שחזור של הכשל הזה באירופה יהפוך את אזרחי היבשת שנפגעו ממדיניות הצנע לקורבנות בפעם השנייה, והמגמות הבעייתיות שהתעוררו בעקבותיו רק יחריפו.
רן אברמסון
ביטחון: חזירות עם שקיפות
השנה למדנו שגם שקיפות מלאה בהוצאות מערכת הביטחון לא מונעת ממנה לכופף את הנתונים כדי לנפח את תקציבה
רוב הזמן 2014 היתה more of the same בכל הנוגע לתקציב הביטחון. שוב הביטחון טען שאין לו מספיק כסף, ואז האוצר דחה אותו בטענה שנתן מספיק — מה שהוביל לאיומים על פגיעה ביכולת ההגנה על האזרחים - ובסוף מתערב ראש הממשלה, וקובע החלטה שמבוססת כמעט או רק על שיקולים פוליטיים. לא שזה ממש משנה, כי ממילא במהלך השנה תקציב הביטחון מתנפח בעוד כמה מיליארדי שקלים שעוברים בשקט בשקט דרך ועדת הכספים.
בני גנץ ומשה יעלון צילום: אלכס קולומויסקי
ובכל זאת משהו אחד מהותי השתנה השנה. אם בעבר הביטחון היה יכול לדרוש סכומים מופרזים למימון הוצאותיו מבלי להידרש להצדיק את תג המחיר שקבע מטעמי חיסיון — הרי שהשנה, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג, במרץ 2012 הוציא מנכ"ל משרד ראש הממשלה הנחיות להגברת השקיפות על מערכת הביטחון, הקובעות כי אגף החשב הכללי יקבל מהביטחון נתונים שיאפשרו בקרה וביקורת, בעיקר בנושאי כוח אדם.
כתוצאה מכך, במהלך מבצע צוק איתן לראשונה קיבלה החשבת הכללית עדכון יומי ממשרד הביטחון על הוצאות הלחימה. בכל ערב העבירו צה"ל ומשרד הביטחון את טבלאות האקסל לאוצר, וצוות המשותף לשלושת הגופים ניתח את הנתונים — כך שלפי דברי שני הצדדים, לכל יום היתה עלות.
אלא שבסוף גילינו שגם כאשר כל המספרים גלויים, הביטחון יכול להמשיך לטעון שהשורה התחתונה שלו היתה יותר יקרה ממה שטוען האוצר. התמחור של החשבת הכללית לעלויות צוק איתן היה נמוך ב־2.5 מיליארד שקל מהתמחור שעליו התעקשו במערכת הביטחון, בעיקר בשל אי־הסכמה בין הצדדים על מה צריך להיחשב כחלק מעלויות צוק איתן ומה צריך להיות משויך לעלויות שגרה.
בסופו של דבר, אף שכל הנתונים היו על השולחן, נתניהו קבע בעצמו בכמה יפוצה משרד הביטחון בעקבות צוק איתן, כמו תמיד. וההחלטה שלו היתה סוג של פשרה שנטתה לטובת מערכת הביטחון, כפי שהכריע בדרך כלל בשנים האחרונות; בין היתר משום ששר הביטחון משה יעלון הוא בין נאמניו האחרונים, בעוד שר האוצר דאז יאיר לפיד היה יריב פוליטי.
הלקח שלמדנו מצוק איתן הוא ששקיפות אינה מאיימת על תקציב הביטחון. מאות גיליונות אקסל מפורטים לא ישנו את ההכרעות לטובת ניפוח תקציב הביטחון, שנקבעות תמיד ללא כל נימוק ובאופן כמעט שרירותי שמונע אך ורק ממניעים פוליטיים.
עמרי מילמן
מאכערים: מפסיקים לרחוץ ידיים
הכרעת הולילנד לימדה ש"להשיג קשרים" זה לא פעם כינוי מכובס לשוחד
מאכער הוא בעל מלאכה שמשלמים לו עבור קשריו. ערכו המרכזי הוא בסלילת נתיבי גישה מהירה לעובדי ציבור. השופט דוד רוזן, בהכרעה תקדימית בפרשת הולילנד, הרשיע את יו"ר תעשיות מלח דני דנקנר ואת המאכער מאיר רבין במתן ובקבלת שוחד, והפרשה חשפה את חשיבותו של המאכער במיזמי נדל"ן גדולים - הבירוקרטיה מאריכה את חיי הפרויקט בכמה שנים מיותרות שעולות ליזם מיליונים, ומאכער שיכול לזרז עניינים שווה זהב.
סנגורו של דנקנר בערעור לעליון, עו"ד יעקב וינרוט, טען שרבין הוא מומחה־על לנדל"ן, שבקיאותו בתחום עולה על זו של טובי עורכי הדין, אף שאינו בעל הכשרה פורמלית. מנגד, רבין שקיבל 1.3 מיליון שקל על שירותיו, הוא גם אחיינו של מנהל מינהל מקרקעי ישראל יעקב אפרתי, עובד הציבור שמולו נשכר לפעול.
העליון יצטרך להכריע: האם רבין הביא כישורים או רק קשרים? האם נשכר לספק מידע או להטות מהלכים?
להכרעה תהיה השפעה על "ענף" המאכערים הישראלי, שבו פועלים עורכי דין לצד שרים, ח"כים, שוטרים ועיתונאים בדימוס. לכולם ברור שהם נשכרו לסלול דרכי גישה והשפעה. אבל הם נראים "מכובדים" — בינתיים רק רבין טעם את נחת הפטיש הפלילי.
משה גורלי
היחצנים משתלטים
המשפט של נוחי דנקנר המחיש את הדומיננטיות הגוברת של היחצנים
נובמבר 2014. פתיחת משפטם של נוחי דנקנר ואיתי שטרום בפרשת הרצת המניות באי.די.בי אחזקות. באולמו החדש של שופט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב מצטופף הקהל בשלושה ספסלים לא גדולים. מימיני אחד מיועצי התקשורת של דנקנר לירון יחזקאל, ומשמאלי השני ניר חפץ. בספסל שלפניי יושבים אנשי היח"צ של שטרום, ובשורה הראשונה באולם יושב גם נציג דובר משרד המשפטים.
בשנה האחרונה הזירה שבה היא מתנהלת המלחמה התקשורתית היא ממש מתוך אולם המשפטים עצמו. כניסת הרשתות החברתיות, ובעיקר הטוויטר, לתוך אולם הדיונים, כמו גם ההליכים הניסיוניים להעביר את הדיונים בשידור חי, מאלצים את מערך היח"צ לשנות את כללי המשחק. סיקור "און ליין" שמאלץ את אנשי היח"צ לשנס מותניים ולשלוט — או לפחות לנסות — על האירועים מקרוב.
זוהר שחר לוי
אופוזיציה: ההישג של האנדרדוג
השנה הופתענו לגלות שההישג הכי גדול לציבור יכול להגיע רק מהאופוזיציה
ח"כ דב חנין הוא בין חברי הכנסת הבודדים שרשמו הישג משמעותי לטובת הציבור בשנה החולפת. מבלי לזלזל במאבקים של כמה חברי כנסת לתיקון ליקויים קטנים ובינוניים בחוקים ותקנות, נראה שאף אחד מהם לא רשם הישג בסדר גודל של העלאת שכר המינימום — בטח שלא ביחס לנקודת הפתיחה שלהם לעומת זו של חנין .
שימו בצד את יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, את שר האוצר לשעבר יאיר לפיד וזה הנוכחי בנימין נתניהו, שהם המנסחים והחותמים על ההעלאה הצפויה. איש מהם הוא לא הניצוץ המקורי שהצית את התהליך, אלא רק שלב בדרך.
עובדי ניקיון. שכר מינימום יעלה
ייתכן שמה שאפשר לחנין לבצע את המהלך הוא דווקא החופש מהתלות בגדולים ובחזקים ממנו: חנין לא חייב דבר וחצי דבר לניסנקורן, כי חד"ש היא אולי הדבר הכי קרוב לאופוזיציה שיש במונוכרומטיות של עסקני ההסתדרות; הוא לא חלק מהקואליציה, כמו חברי סיעת יש עתיד שהיו היחידים שלא תמכו בהצעת החוק להעלאת שכר המינימום; הוא לא חייב לתאם מהלכים עם ההסתדרות בשל הצורך בהצבעת אנשיה במרכז המפלגה, כמו במקרה של הח"כים מהעבודה או הליכוד; ולא משנה כמה יפה יתנהג, הוא לא יהיה פרטנר לקואליציה בכנסת הבאה. הוא מוקצה, ותמיד יהיה מוקצה, וכאן כוחו.
את המסע להעלאת שכר המינימום התחיל חנין בתחילת השנה, כשהוביל החתמה של 64 חברי כנסת על הצעת חוק להעלאת שכר המינימום מ־23.12 שקל לשעה כיום ל־30 שקל. במקביל הורץ קמפיין בשיתוף ארגון כוח לעובדים, האח הקטן, החורג והמופרע של ההסתדרות. הקמפיין התמקד בעיקר ברשתות החברתיות, כי בניגוד לגופים גדולים יותר כמו ההסתדרות, לכוח לעובדים אין כמה מיליוני שקלים להשקיע בשלטי חוצות. לאט לאט הקמפיין נכנס לשיח התקשורתי, נערכו הפגנות קטנות, ובאמצע השנה כבר נדרש ניסנקורן להשיב לעיתונאים מה הוא מתכוון לעשות בנידון.
אחרי כמה גמגומים, בנקודה הזו נכנסה ההסתדרות לתמונה בכל כוחה, וניסנקורן רכב על הגל והחל במשא ומתן מול המעסיקים על העלאת שכר המינימום לכ־28.5 שקל לשעה — עד שלבסוף סוכם על 26.8 שקל לשעה, או 5,000 שקל ברוטו לחודש למשרה מלאה. חודשיים וקצת לפני הבחירות התברר שאפילו נתניהו לוחץ ודוחק בפקידי האוצר להסכים להעלאת שכר המינימום. כשכל האנשים בחליפות ילחצו ידיים ויברכו זה את זה על ההישג לטובת הציבור, הם ישכחו להודות לחנין. זה גורלו של מוקצה.
מיקי פלד
העתיד: רואים רחוק, רואים עגום
האוכלוסייה מזדקנת ונטל המסים על מעמד הביניים רק הולך ומכביד. אבל הממשלה מעדיפה להמשיך לעצום עיניים
השנה למדתי שהנטל שיוטל על כתפי ילדיי יהיה גדול מזה שמוטל על כתפיי. השנה גם למדתי שהפוליטיקאים מודעים היטב לבעיה הזו, אבל לא ממהרים לפתור אותה. ואם כבר הם פועלים בכיוון, הם עושים זאת לאט מדי ומעט מדי.
מספר האנשים מעל גיל 65 עומד להכפיל את עצמו בשני העשורים הקרובים, והם צפויים להוות 15% מכלל האוכלוסייה בתוך שני עשורים, לעומת 10% כיום. המשמעות היא שבתוך עשור או שניים לא יהיו בישראל מספיק ידיים עובדות לשאת בנטל הזה. ואם לדייק, לא יהיו כאן מספיק משלמי מסים. זה יקרה כי כבר היום מחצית מהשכירים משתכרים כל כך מעט שהם לא מגיעים בכלל לרף המס, ומשום ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות נמוך מאוד ביחס לפוטנציאל. ומחקר של ביטוח לאומי מהשנה הראה שכשהגברים החרדים והנשים הערביות כבר מצטרפים לשוק העבודה, השכר שהם מקבלים קרוב לשכר המינימום ולכן המדינה לא ממש מרוויחה מכך הכנסות ממסים.
השינויים האלה כבר משפיעים עלינו - קצב הצמיחה של המשק הישראלי נמצא בירידה מתמדת מאז 2010. לפי ספר התקציב של מדינת ישראל, מפוטנציאל צמיחה של יותר מ־3%, אנחנו עוברים לפוטנציאל צמיחה של 3% לכל היותר. בשנות מיתון או האטה, כמו השנה, המספר הזה יהיה נמוך יותר.
מספר האנשים מעל גיל 65 יכפיל את עצמו צילום: אוהד צויגנברג
כדי לפתור את הבעיה הזו ישראל צריכה להכניס למעגל העבודה את האוכלוסיות שלא עובדות, ולדאוג שיקבלו שכר גבוה מספיק לשלם מסים. היא צריכה להשקיע הרבה בחינוך של ילדי המגזרים. אלא שכיום, כפי שמשרד החינוך חשף השנה, חלוקת התקציב מעוותת. ילדי המגזר הערבי סובלים מאפליה לרעה בהיקף של עד 75% בתקציבי משרד החינוך. גם החרדים מתוקצבים בחסר.
המדינה צריכה להשקיע הון עתק גם בשיפור התשתיות הפיזיות - כי אשה ערבייה תתקשה להגיע לעבודה בלי תחבורה ציבורית גם אם יש לה דוקטורט.
זה אתגר עצום והממשלה מודעת לו, אך לא פועלת למענו מספיק. השנה היא מינתה ועדה להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, אבל הסמיכה אותה להגיש המלצות בנושא אחד בלבד — מדיניות המיסוי, ואפילו מהן התעלם האוצר.
יש גבול ליכולתו של קטר ההייטק למשוך אחריו את כל המשק, יש גבול ליכולתו של מעמד הביניים העובד לסחוב בעצמו. הגיע הזמן שהממשלה תבין זאת.
שאול אמסטרדמסקי
געגועים: שנת הכאב והאדישות
2014 החדירה לחיינו את חוסר הביטחון ואיתו את הרצון לשרוד
ב־2014 למדנו שהכל אפשרי. כשהיינו ילדים העתיד היה חלום. עולם צבעוני, עשיר, בלי גבולות. על אמריקה. על אפשרויות, ככה למדנו מסרטים, מספרים, משירים.
היום, ב־2014, אנחנו חסרי ביטחון. אנחנו יודעים שמלחמות עדיין קורות בקיץ. ובחורף, בחופש הגדול, בחג. בפריפריה ובמרכז. ולמדנו שאנחנו לא תמיד מנצחים, שאנחנו לא הכי חזקים ולא הכי מוסריים ושזו לא המלחמה האחרונה.
למדנו שאת ההורים שלנו, שקנו בית ולפעמים הצליחו לחלק לנו משהו, לא נוכל להשיג. למדנו שעל הרעיון לחיות פה ורק פה חלקנו ויתרנו. למדנו שבברלין חיים אחרת. למדנו חוסר ביטחון. במנהיגים שלנו, במסים, בגזירות, בפנסיה. ולמדנו שאף אחד לא ידאג לנו בימים שבהם כבר לא נוכל לדאוג לעצמנו.
למדנו להיזהר מהמורה, ממאמן הכדורגל, מהמפקד בצבא. למדנו שהילדים יושבים יותר מדי מול המחשב ושאולי עדיף כך. למדנו שהרבה מהשיאים הטכנולוגיים שהשגנו ינוצלו בסוף למלחמה, להשמדה, חורבן והרס. למדנו לשבת ולצפות בטלוויזיה באדם צעיר עורף ראש של אדם צעיר אחר. ראינו פעם, פעמיים, והנה אנחנו שוב מתחילים לאבד עניין.
למדנו לשרוד, איך לבטל בזלזול חלום על אמריקה, איך למצוא מהר מרחב מוגן, איך להסתפק במועט, איך לבחור מחדש, איך להתכנס בתוך עצמנו, איך לשנוא ולפחד, איך להיות אדישים. למדנו יפה. אחרת לא היינו מצליחים לחיות פה.
רוני רוזנפלד
שוק האג"ח: זה סופו של כל בלון
את הלקח שכל ילד יודע, למדו המשקיעים באג"ח הקונצרניות בדרך הקשה
כל פעוט ששמע את הסיפור "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות, יודע היטב שסוף בלון להתפוצץ. אולם השנה למדו המשקיעים בשוק האג"ח הקונצרניות שלפני הפיצוץ, גם בלון מנופח יכול להכיל עוד כמות מפתיעה של אוויר חם.
אחרי שמדד תל בונד־20 המורכב מ־20 סדרות האג"ח הקונצרניות הגדולות בבורסה זינק ב־7.9% ב־2012 וב־5.9% ב־2013, כולם היו בטוחים שהשנה החגיגה תסתיים.
אלא שבעשרת החודשים הראשונים של 2014 המדד רשם עלייה נוספת של 4.6%. אווירה של קרנבל: כשפיקדון בבנק נותן 0.25% בשנה, וגם זה רק אם יש סכום משמעותי ודיבור צפוף עם מנהל הסניף, תשואה של יותר מ־2% באג"ח נשמעת כמו טלפון מאראלה.
לוואקום שנוצר בשל היעדר חלופות השקעה ראויות חדרו השנה חברות נדל"ן שרשומות באיי הבתולה ומשקיעות בארצות הברית. הכנסת האורחים של המוסדיים הישראליים, ששמה יצא למרחוק, הביאה אותן למחוזותינו. כאן הן מקבלות אשראי זול בתנאים נוחים שאינם מקובלים בארה"ב ושאפשרו להן לגייס כ־1.5 מיליארד שקל.
נכון, גם הפנסיות שלנו נהנו מעליות השערים, אבל הלקח מסיפור הילדים עדיין נכון. בחודשיים האחרונים צנח מדד בונד־20 ב־3.7% ומחק כמעט את כל רווחי השנה. אל תבכה שוּקי שוּק — זה סופו של כל שקשוּק.
יניב רחימי
צוק איתן: מהמודחקות במלחמות
הקיץ שעברנו לימד אותנו עד כמה נהיינו דומים לנתניהו, ולא בטוח שבא לנו
ארבעה חודשים חלפו מאז צוק איתן, והוא נראה כמו מגפה שבאה, גבתה מחיר, ונעלמה. רק עבור הפצועים ומשפחות הנופלים הזמן שינה את מסלולו. כבר בתחילתה נראתה ההתנגשות הזאת חסרת היגיון מדיני, ולאחריה קשה לומר מי הרוויח מה.
המבצע הזה גם הציג לנו ישראל שלא אהבנו לראות. לא היינו מסוגלים להסכים על המטרה ונשאבנו לשיח ציבורי קיצוני שהגיע לאלימות פוליטית. כי כשלא ברור מה המטרה, השנאה והפחד גואים. זאת בדיוק ישראל של נתניהו: אחרי כהונה וחצי כראש ממשלה, אופיו דבק במדינה – פער בלתי נתפס בין חוסר חזון והססנות לרטוריקה מאיימת וקולנית. לא פלא שפתאום הוא נראה פחות מתאים לתפקידו.
כיפת ברזל צילום: אבי רוקח
כי אנחנו יודעים שיש ישראל אחרת: יצירתית, שמציבה מטרה ופועלת. שש שנים עמדנו בצמוד לגדר, מחפשים באופן מגושם מנהרות מדיניות, חברתיות, כלכליות וביטחוניות שנחפרו לנו מתחת לאף. אבל אנו יודעים שיש ישראל אחרת ומודל אחר. אז נתחיל מהצבת יעד. כבר נדע איך להגיע אליו.
אורי תובל
הכנסת: אין פוליטיקה חדשה
לח"כים החדשים לא לקח הרבה זמן ללמוד שיש ערכים יפים, ויש פוליטיקה
הקדנציה של הכנסת האחרונה נפתחה בהבטחה: דגל הפוליטיקה החדשה הונף מכל עבר. יש עתיד הבטיחו כי באו לשנות, מחובקים עם האחים מהבית היהודי ששידרו גם הם רוח של התנהלות חדשה, וח"כים צעירים במפלגת העבודה ביקשו להביא למסדרונות הכנסת את רוח השקיפות, שתחליף את השיטה הנכלולית הישנה של דילים הנסגרים באפלה.
כמה עצוב היה לראות את ההבטחות האלה מתרסקות. ח"כים מיש עתיד הצהירו שלא יצביעו בעד העברת כסף לשטחים, ועשו כך כעבור שבוע בגלל אילוצי קואליציה. ח"כים ממרצ שיגרו מסרים נגד החטיבה להתיישבות, אך נעדרו מהצבעה שיכלה למנוע העברת כסף.
"מי שלא יודע לעשות פוליטיקה, שלא יתפלא שהוא נכשל", לגלג ח"כ ותיק על החלטתו של יאיר לפיד להביא לכנסת חוק הסדרים רזה, שלא מותיר שוליים ל"דילים פוליטיים".
ח"כים מכל קצוות הקשת דיברו השנה על כך ש"אפשר גם אחרת". כולם אולי התכוונו לטוב, אבל נתקלו בכל הכוח בשיטה הישנה שבה יודעת הפוליטיקה הישראלית לעבוד. ואז התפוצצה פרשת החשדות לשחיתות סביב פאינה קירשנבאום וישראל ביתנו.
רוני זינגר
בנק ישראל: חברתי זו לא מילה גסה
השנה הבנו שלנגידת בנק ישראל מתוצרת הארץ יש יתרונות ייחודיים
לא פחות מ־264 יום נדרשו בשנה שעברה לראש הממשלה בנימין נתניהו כדי למנות מחליף לנגיד בנק ישראל הקודם סטנלי פישר, מהם 112 יום אחרי שפישר כבר היה מעבר לים. חלק ניכר מהעיכוב נגרם בשל שאיפתו של ראש הממשלה להצניח שחקן חיזוק מחו"ל. בסוף נאלץ נתניהו להתפשר על מי שהמתינה לו כל הזמן מעבר לכביש.
קרנית פלוג אינה פישר, אבל אחרי שנה בתפקיד היא מוכיחה שנגיד בנק ישראל לא חייב להיות כוכב־על מחו"ל. פלוג מנהלת את ענייני הבנק בהמשכיות למדיניות קודמה, ולא פחות טוב ממנו. מדיניות הריבית מתנהלת על הקו הדק שבין עידוד הפעילות במשק לרצון לא ללבות את מחירי הדירות. בתחום שער החליפין, בעזרת רוח גבית מהכלכלה האמריקאית, הצליחה פלוג להזניק את שער הדולר מול השקל.
קרנית פלוג צילום: עמית שעל
אולם בכל זאת יש בונוס: כבר בטקס השבעתה לתפקיד הבהירה פלוג שגישה חברתית אינה מילה גסה בתפקידה. "חשוב שפירות הצמיחה יתחלקו בצורה שוויונית יותר בין כל חלקי האוכלוסייה ויצמצמו את העוני", אמרה. "אנו רוצים צמיחה מכלילה שמחזקת את הלכידות החברתית, שהיא תנאי לחוסן לאומי".
בעת הכנת תקציב 2015 לא היססה לחזור ולקרוא לנתניהו ולפיד להעלות מסים ולא להגדיל את הגירעון, כדי להעניק שירותים ראויים יותר לאזרחים. בממשלה הבאה אולי גם יקשיבו לה.
אמנון אטד
אינטל: כבר לא המעסיק מס' 1
שתי תוכניות פרישה מרצון לימדו שאינטל כבר אינה המעסיק הטוב במשק
בשנה האחרונה החלו להישמע זמירות לא מוכרות סביב המעסיק הפרטי הגדול ביותר והמוערך ביותר בישראל.
הבקיעים התגלו כבר בפברואר 2013, כשאינטל יצאה לראשונה בתוכנית פרישה מרצון לצוות הפיתוח, כחלק ממהלך של אינטל העולמית לצמצום 5% מכוח העבודה. בסוף 2013 שמחה החברה להודיע שתקלוט את 800 עובדי מפעל מיקרון, שפעל בשטחה בקריית גת ונסגר. אולם הקליטה היתה לא קלה לאינטל, שכבר היתה בקיבולת מלאה בפסי הייצור, ולפני חודשיים הודיעה לעובדי הייצור שלה על תוכנית פרישה מרצון. מאות עובדים קפצו על ההצעה הנדיבה.
ייתכן שאינטל מצאה כיצד להימנע מפיטורים. אבל מחברה שקיבלה השנה מהמדינה התחייבות למענק של יותר ממיליארד שקל, בתמורה להשקעה של 6 מיליארד דולר בהקמת מפעל חדש, מצפים ליותר. למשל, שלא תעודד את פרישתם של עובדים שבקליטתם התהדרה.
אינטל יודעת שב־2017 תצטרך להעסיק 4,000 עובדים, 1,000 מהם חדשים. היא יודעת גם שהם יצטרכו להתמודד עם טכנולוגיות השבבים החדשות במקום אלו המועסקים אצלה כעת, ואת הדברים חשים היטב עובדיה בדרום.
אינטל של הנשיא מולי אדן אינה מעסיק גרוע, אבל מחברה שחרתה על דגלה את ההגינות מצפים להיות הרבה יותר מאשר צודקת. מצפים שתהיה מושלמת. וכנראה היא כבר לא.
מאיר אורבך
הגיוון יציל את רוסיה
פוטין הוביל את ארצו לשפל, אבל מתחיל להבין מה יש לעשות כדי להוציאה משם
ולדימיר פוטין התחיל את השנה כמנהיג המעצמה שארגנה את אולימפיאדת החורף הבזבזנית בהיסטוריה, ומסיים אותה כנשיא מדינה מבודדת שכלכלתה שוקעת.
הסנקציות וצניחת הנפט, שמכירתו מהווה כרבע מהכנסות המדינה, הציבו את רוסיה על מסלול מהיר להידרדרות. לפי נתוני משרד האוצר הרוסי, לתקציב יחסרו השנה כטריליון רובל. מעל לכל מרחפות תחזיות הצמיחה השלילית.
פוטין הכריז שרוסיה תצא מהמשבר בתוך שנתיים, אך תמלול הפגישה בינו לבין השר לפיתוח כלכלי אלכסיי אוליוקייב מ־16 בנובמבר חושף תמונה שונה. "אתה יודע איך למצוא פתרון למצב הכלכלה?", שאל פוטין. "לא, קיווינו שאתה יודע", ענה לו השר.
פוטין מתחיל לאבחן את המחלה והורה בשבוע שעבר ל־40 האוליגרכים המשפיעים במדינה למצוא דרך לגוון את הכלכלה. הלקח המרכזי שלו הוא שעתיד רוסיה תלוי ביכולתה לבנות מגזר תעשייתי מודרני, מגזר חקלאי שיוכל לספק את צורכי המדינה ואולי אפילו תעשיית הייטק שתתחרה במדינות אחרות.
מיכאל פרל
תקשורת: התוכנית הכי טובה בממיר
פיצול ערוץ 2 זכה לתמיכה מקיר לקיר — עד שנתניהו נכנס לתמונה
יותר מחודש חלף מאז הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא מקפיא את תוכנית הפיצול של ערוץ 2, שחייבה את קשת ורשת לעבור לשדר בערוצים עצמאיים כבר ב־2015. נתניהו הודיע כי הוא מבקש "ללמוד את הנושא לעומקו", ומאז לא נשמע קולו בעניין.
הפיצול אמור היה לחזק את התחרות בשוק הטלוויזיה, להבטיח את קיומם של שני ערוצים מסחריים מבוססים, ולשבור את המונופול של ערוץ 2, שמקשה על כניסת מתחרים חדשים. התוכנית זכתה לתמיכה גורפת: הרשות השנייה קידמה אותה במרץ עם שר התקשורת הקודם גלעד ארדן והממונה על הגבלים עסקיים תמך בה.
גלעד ארדן צילום: עמית שעל
אפשר רק לתהות כמה זמן הקדיש נתניהו ללימוד ההצעה בסדר היום הצפוף שלו. הוא נפגש עם נציגי הזכייניות, אבל לא מצא זמן לפגוש את אנשי הרשות השנייה, הגוף המפקח מטעם המדינה.
האם נתניהו נכנע ללחצים של מתנגדי החוק? האם חשש שארדן יגזור קופון על הרפורמה מוצלחת? או שפשוט רצה להראות לתקשורת מי הבוס? ובכן, השנה גילינו שראש הממשלה יכול לפסול תוכנית טובה מבלי להסביר מדוע.
אופיר דור
כלכלת שיתוף: לא משתפים פעולה
כלכלה שיתופית עושה טוב לכיס שלנו. השנה גילינו שיש בה גם לא מעט בעיות
מומחים מטעם עצמם מבטיחים לנו ששיתופיות היא הפתרון לתחלואי הכלכלה. יש לכם חדר פנוי בדירה או מקום במכונית בעת הנסיעה לעבודה? אפשר לנצל זאת ובדרך כולם מרוויחים: המוכר מרוויח קצת מזומנים מנכס שלא נמצא בשימוש, והרוכש מקבל שירות טוב במחיר נמוך.
זה עבד מצוין עם airbnb — המודל שאפשר הגדלת הכנסה באמצעות השכרת הדירה לתיירים, שחוסכים כך סכומים משמעותיים. אבל אז הגיעה אובר (Uber), חברת שיתוף הנסיעות שהחלה לפעול השנה בישראל. היא נמצאת בסביבה כבר כמה שנים, אבל 2014 היתה שנת פריצה בינלאומית שעוררה לראשונה מודעות לבעיות הרבות שעלולות להתגלות במודל הכלכלה השיתופית.
הדברים שפעלו היטב במקרה של airbnb, לא הבריקו במודל של אובר מעבר לים. סינון הנהגים, שבעצמם מתקשים לייצר הכנסות ראויות, אינו קפדני, וכבר דווח על כמה מקרים של תקיפות. גם הנוסעים לא באמת מרוויחים, ובמקרה של תאונה עלולים לגלות שאין להם ביטוח הולם. ועוד לא דיברנו על התנהגותה של החברה אל מול מתחרותיה.
המקרה של אובר הדגיש השנה במה כרוכה העובדה שכולנו הופכים לנותני שירותים מזדמנים בזמננו הפנוי. לא בטוח שזה שווה את זה.
עומר כביר
ספורט: הרגו את המשחק
הבוס לא משלם? כסף נעלם מהקופה? כשמדובר בספורט, מתברר שזה בסדר
בשנת 2014 למדנו שבעסקנות ספורט אתה יכול לעשות מה שאת רוצה ואף אחד לא יעניש אותך על זה.
למדנו שאלי טביב, הבעלים של בית"ר ירושלים, יכול לא לשלם משכורת לשחקניו ולא לעמוד בפני דין פלילי. למדנו שההתאחדות לכדורגל יכולה "להעלים" 22 מיליון שקל ולהפוך אותם לגירעון, מכיוון שמישהו לא זוכר לאן הכסף הזה (22 מיליון שקל!) הועבר. המישהו הזה, שלושה בעצם — אבי לוזון, שטרן חלובה ואריה זייף — נשאר עסקן משפיע בהתאחדות לכדורגל.
בישראל למד
נו שאפשר להיות יו"ר ההתאחדות לכדורגל מבלי להבין כדורגל (עופר עיני), ושאפשר להיות יו"ר של קבוצה מבלי לקחת אחריות בכלל על מה שקורה לה (חיים רמון).
בעולם למדנו מספ בלאטר שאפשר להיחשף כמושחת בכל יום שני ושלישי, אבל להישאר היו"ר של איגוד הספורט העשיר ביותר (פיפ"א), ושמדינות לא דמוקרטיות הן היחידות שבאמת מעוניינות לארח אירועי ספורט כגון אולימפיאדה ומונדיאל.
וגם למדנו שאפשר להרוויח הרבה מאוד כסף מספורט — אולי התעשייה היחידה שצומחת מדי שנה חרף המיתון העולמי. היא רשמה עלייה של 34% בהכנסות מזכויות שידור מ־2010 וצפי צמיחה של לפחות 30% נוספים עד 2017. לא רע עבור חוליגנים שרודפים אחרי סוגי כדורים שונים.
אוריאל דסקל
