הברית המצרית לא צפויה לזלוג ליחסי המסחר של ישראל

המערכה ברצועת עזה הביאה לידי ביטוי את זהות האינטרסים הנוכחית בין הצמרת המצרית בראשות הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי לבין ממשלת ישראל בכל האמור לרצועת עזה ותנועת חמאס. א־סיסי, שהצהיר כי בתקופתו תחוסל תנועת־האם של חמאס - האחים המוסלמים במצרים - רואה בשלטון אסמאעיל הניה וחבר מרעיו ברצועה איום ישיר על הביטחון הלאומי המצרי. הוא גם מבין כי החלשת חמאס ואולי אף הפלת שלטונה יוכלו להתבצע רק בשיתוף פעולה עם ישראל. על לקיחת האחריות על הרצועה, כמו שאולי בישראל היו רוצים, איש במצרים לא מוכן להעלות על הדעת.

אלא שאי אפשר לדבר על א־סיסי בלי להבין את התמונה הכוללת בעולם הערבי כיום. א־סיסי הוא אחד ממיצגיו המובילים של "הזרם המתון" המתגבש בעולם הערבי. מאחורי א־סיסי עומדים כוחות פוליטיים וכלכליים משמעותיים בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות. א־סיסי מחויב למדינות הללו בצורה מוחלטת וחייב להן את עובדת היותו בשלטון. לפי כל הדיווחים, שתי המדינות הללו מימנו לו את מסע הבחירות ללשכת הנשיאות. הן גם הזרימו לקופת מצרים המדולדלת כ־15 מיליארד דולר מיד עם הדחת הנשיא האסלאמיסט מוחמד מורסי בקיץ 2013. בלי הכספים הללו מצרים לא היתה יכולה לשרוד במצבה הכלכלי הקיים שאינו מעודד, בלשון המעטה.

סעודיה ומדינת איחוד האמירויות, מעבר לחששן ולאיבתן כלפי האחים המוסלמים (וחמאס), פועלות כל העת לסגור את החשבון עם המממנת הגדולה של חמאס והאחים — קטאר. רק השבוע דווח בעיתונות המפרץ כי שתי המדינות העבירו לשליט הקטארי הטירון שייח' תמים איום כי בשבועות הקרובים הן יכריזו על סנקציות חריפות כנגד מדינתו אם לא יחזור לתלם.

הברית המצרית־סעודית־אמירתית, שהפכה גלויה במהלך החודש האחרון, מהווה כעת יעד של כל אותם גורמים עוינים בעולם הערבי. אין מכשיר קל יותר לניגוח בעולם הערבי מאשר קישור לישראל. דוגמה לכך ראינו בדיווח השקרי של רשת אל־ג'זירה הקטארית, שטענה כי במהלך הימים הראשונים של הלחימה בעזה נפגש שר החוץ של האמירויות עם שר החוץ אביגדור ליברמן והבטיח לו מימון עד חיסול משטר חמאס. הידיעה הוכחשה בתוקף משני הצדדים. מאז הופיעו אינספור דיווחים בעיתונות הערבית על קשר בין ישראל לבין א־סיסי וסעודיה. ההתבטאות של ראש הממשלה נתניהו במהלך צוק איתן על אפשרויות חדשות באזור, שנפתחו כתוצאה מהמערכה נגד חמאס, התפרשה כרמז ישראלי לקשרים עם מדינות ערביות שאינן מקיימות קשרים גלויים עם ישראל.

יחסי סחר שקטים עם סעודיה

למרות היעדר יחסים פורמליים, ישראל ומדינות המפרץ מקיימות זה שנים יחסי סחר שקטים, גם אם לא בהיקפים המבטאים את מלוא הפוטנציאל בין שני הצדדים. הסחר ביניהן, המוערך בפחות מ־50 מיליון דולר בשנה, מתבצע בעיקר דרך מדינות צד שלישי. מוצרי טכנולוגיה ישראליים מתקדמים הם אלה שבעיקר קורצים לקניינים במפרץ. זהות האינטרסים הנוכחית בין ישראל למדינות במפרץ נגד חמאס או איראן לא צפויה להביא לפריצת דרך בתחום המסחרי. בוודאי לא באופן גלוי. השליטים במדינות אלה רגישים ביותר לחשיפת הקשר עם ישראל, ולכן לא צפוי כי דווקא עתה יפגינו פתיחות לסוגיה.

עבודות בתעלת סואץ. א־סיסי הכריז על הקמת סואץ 2 צילום: רויטרס

במקביל, ועל אף התחממות היחסים בין המדינות, גם יחסי המסחר עם המצרים לא צפויים לפרוח. מזה שנים יחסי הסחר בין ישראל לבין מצרים מתאפיינים בעליות ובמורדות ומושפעים מההתפתחויות והשינויים הפוליטיים באזור. לאחר חתימת הסכמי השלום ב־1979 הסחר בין המדינות הוערך בכ־40–50 מיליון דולר בשנה.

הסכמי אוסלו הביאו לעלייה של ממש בהיקף הסחר והוא נאמד - עד לשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה - בכ־100 מיליון דולר בממוצע לשנה. שנות האינתיפאדה נוצלו על ידי האיגודים המקצועיים העוינים את ישראל כדי להגביר את פעילותם כנגד הסחר עמה. גם השלטונות תרמו מצדם למאמץ עם מעצר אנשי עסקים ישראלים, כשהבולט שביניהם היה עזאם עזאם. בשנים 2002–2004 הייצוא הישראלי למצרים לא עלה על 30 מיליון בשנה וכך גם הייבוא ממנה, שכלל בעיקר מוצרי תעשייה מסורתיים.

בסוף 2004, חל שוב מפנה ביחסי הסחר בין שתי המדינות כשנחתם הסכם הסחר QIZ בחסות אמריקאית. לפי ההסכם, מוצר שמיוצר במפעל מצרי עם מרכיב של לפחות 10.5% תשומות ישראליות יזכה בכניסה פטורה ממכס לשוק האמריקאי. ההסכם הזה הזניק את היצוא הישראלי למצרים כשעיקר הייצוא מתרכז בתשומות למפעלי הטקסטיל שפעלו במסגרת ההסכם.

הפגנה בקהיר לתמיכה באחים המוסלמים צילום: רויטרס

משנת 2008 החל יבוא הגז המצרי לישראל. בשנת 2009 לראשונה עלה היבוא ממצרים על היצוא אליה ועמד על כ־270 מיליון דולר, כפול מהיצוא מישראל שעמד על כ־134 מיליון דולר. שיא ביחסי הסחר בין המדינות נרשם בשנת 2010 – כחצי מיליארד דולר, עם ייצוא מצרי בהיקף יוצא דופן של כ־355 מיליון דולר.

אך בעוד שממשל מובראק היה מעורב בעסקת גז עם ישראל, הממשלה המצרית לא עודדה אנשי עסקים מצרים ליצור קשרים עם חברות ישראליות. להפך, אנשי עסקים מצרים רבים העידו כי המוח'אבראת (המודיעין המצרי) נהג לחקור אותם בשובם לאחר שיצאו לפגישות עסקיות בתל אביב. גם האיגודים המקצועיים במצרים התנגדו נחרצות לנורמליזציה עם ישראל. מגמה זו לא השתנתה עד היום.

להדחתו של הנשיא מובארק בתחילת 2011 ולכאוס הפוליטי שנוצר היתה השפעה מכרעת על הסחר בין המדינות. הפיגועים כנגד צינור הגז ומאוחר יותר ההחלטה להפסיק את הייצוא נתנו אותותיהם. בשנת 2011 נרשמה ירידה של 18% לעומת שנת 2010 עם שווי סחר כולל של כ־415 מיליון דולר. מגמת הירידה נמשכת מאז. בשנת 2013 שווי הסחר בין הצדדים נאמד בכ־200 מיליון דולר עם ייצוא ישראלי של כ־120 מיליון דולר.

גם כעת, חרף זהות האינטרסים עם א־סיסי בנושא חמאס, לא ניתן לצפות לפריצת דרך מסחרית משמעותית עם מצרים. לפחות לא באופן רשמי ופומבי.

הרחוב המצרי נגד ישראל

ההתקרבות לישראל, גם אם בשל האויב המשותף, עלולה שלא להתקבל בעין יפה בציבור המצרי, ואין ספק כי בתוך מצרים א־סיסי לוקח סיכון מסוים. הרחוב המצרי ברובו סולד מחמאס בשל האחים המוסלמים, אולם הוא לא יכול להישאר אדיש כלפי ממדי ההרס והרג האזרחים העזתים בייחוד כשמי שלוחץ על ההדק הוא "האויב הציוני". לפיכך, חרף התבטאויות חריפות כנגד חמאס של מעצבי דעה כאלה או אחרים בתקשורת המצרית, הרוב מאוחד באיבתו לישראל ובגינוי לפעילות המלחמתית שראינו בחודש האחרון.

נשיא מצרים א-סיסי צילום: רויטרס

עד כמה ישראל לא פופולרית במצרים ניתן ללמוד מהסיפור הבא. רק לפני כשבוע הודיע הנשיא א־סיסי במהלך ביקור בעיר איסמעיליה על כוונת מצרים להקים את "תעלת סואץ 2". מדובר בפרויקט ענק בהשקעה של לפחות 4 מיליארד דולר (במימון מפרצי ברובו), שאמור לייצר כמיליון מקומות עבודה ועוד הכנסה שנתית של 8 מיליארד דולר. פרשנים רבים בתקשורת המצרית טענו כי ההכרזה על פרויקט זה היא בעצם מכה שהנחית א־סיסי על ישראל. איך? לטענתם, לישראל היו כל השנים תוכניות להקמת אפיק ימי מתחרה לזה של תעלת סואץ, וההכרזה של א־סיסי גנזה את התוכניות הללו. אם כן, זהו ההיגיון המצרי כשהדיון עוסק בישראל.

שיקום עזה כנקודת התחלה

כפי שראינו, במזרח התיכון הכל נזיל, ובן הברית של היום יכול להיות האויב של מחר. הברית הנוכחית בין מצרים לבין ישראל מבוססת על אינטרסים זהים, אבל הם יכולים להשתנות במשך הזמן. כרגע הציר המתון בעולם הערבי מהמר על אבו מאזן בזירה הפלסטינית, והשאלה היא כיצד יתקבל הדבר בישראל לאחר תום המשא ומתן על הפסקת האש. במקביל, בעיתון הערבי בבעלות סעודית "אל־שרק אל־אווסט" היוצא לאור בלונדון, פורסם לאחרונה מאמר מאת מאמון פנדי שכותרתו "לא עוד סכסוך ערבי־ישראלי". בעבר לא ניתן היה אפילו לחלום על כותרת כזו. פנדי כתב שהמלחמה בעזה מצביעה כי הסכסוך כעת הוא בין ישראל לאיראן וטורקיה, שאינן ערביות. ביטויים דומים היו גם בכווית ובאיחוד הנסיכויות.

למציאות פוליטית זו פוטנציאל כלכלי אדיר, ששיקום עזה מחורבנה עשוי להיות נקודת ההתחלה שלו. הכלכלה הפלסטינית מדשדשת זה שנים, אך סעודיה ונסיכויות המפרץ יכולות לשנות זאת. אחרי הכל, הן מהגופים העשירים בעולם. חלון ההזדמנויות הפוליטי הנוכחי יכול לחולל מהפכה בכלכלה הפלסטינית. אלא שתרחיש חיובי, זה עלול להיוותר תרחיש בלבד. הסכסוך הישראלי־ערבי אולי מתמתן, אבל הסכסוך הישראלי־פלסטיני רק מחריף ומידרדר.

בסוף השבוע דווח על יוזמה רחבה חדשה לחרם פלסטיני על מוצרים ישראליים בארגון ועדות עממיות ובשיתוף עיריית רמאללה. בביתוניה התקיים ביום חמישי כנס בנושא. בעוד שהתלות הפלסטינית במשק הישראלי דנה ניסיון מסוג זה לכישלון, אבל פלסטינים רבים רואים ניסיון זה כ"צו לאומי", כדברי אחד ממשתתפי הכנס, שפוזר לבסוף בידי צה"ל.

דורון פסקין הוא מנהל אגף המחקר בחברת אינפו פרוד מחקרים (המזה"ת)