$
בארץ

בדיקת כלכליסט

הסיוע שאושר לחולי הכליות הלך לאיבוד בתוך הבירוקרטיה

תקנות משרד הרווחה קובעות שמטופלי דיאליזה יקבלו החזר עבור הוצאות נסיעה לטיפולים, שמגיעות ל־17,500 שקל בשנה. אלא ששיטת התקצוב של המשרד, שמעביר את הכסף דרך הרשות המקומית, גורמת לכך שהחולים לא מקבלים את מלוא הסכום

מיקי פלד 08:0712.03.14

לפעמים כל שצריך כדי להיקלע למצוקה כלכלית הוא שילוב של מחלה קשה עם חורים במערכת הרווחה. שילוב כזה הוא בדיוק המקרה של חלק ניכר מ־5,800 מטופלי הדיאליזה בישראל, שרבים מהם זכאים להחזר הוצאות בסך מאות ואלפי שקלים בחודש, אך בגלל מחסור בתקציב ופיקוח מצד משרד הרווחה, הם מידרדרים לעוני.

 

הבעיה הכלכלית החמורה ביותר של מטופלי הדיאליזה היא סעיף החזר הנסיעות. החולים באי־ספיקת כליות נדרשים להגיע לבית החולים לטיפול דיאליזה כשלוש פעמים בשבוע בממוצע. החולים מגיעים למכון הדיאליזה במכונית פרטית עם מלווה, במונית ולעתים באמבולנס. בודדים מצליחים לעשות את הנסיעה הזו באוטובוס, שכן כפי שהגדירה זאת בשיחה עם "כלכליסט" אחת המטופלות: "אחרי דיאליזה אתה מרגיש כמו בגד אחרי כביסה. קשה מאוד לעלות על אוטובוס". על פי ההערכות של ארבע קופות החולים, עלות הנסיעות בלבד הגיעה ב־2013 לכ־100 מיליון שקל, כלומר עלות ממוצעת של כ־17,500 שקל בשנה למטופל. 

 

מאיר כהן שר הרווחה. פיקוח רופף על העיריות מאיר כהן שר הרווחה. פיקוח רופף על העיריות צילום: חיים כץ

 

על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, קופות החולים צריכות להחזיר למטופלים את מלוא עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ומחצית מעלות נסיעה במונית או באמבולנס. זה המקום שבו משרד הרווחה נדרש להיכנס ולהשלים את ההחזר לכמעט 100%. אלא שבשלב זה הבירוקרטיה מתחילה לפעול.

 

בשנה שעברה עמד תקציב הסיוע על כ־32 מיליון שקל, שהתחלקו בין כל הרשויות המקומיות לפי נוסחה שמוגדרת בתקנות משרד הרווחה. מתוך סכום זה כ־15% שימשו לצורך החזרי נסיעות, בדומה לשיעור ההחזרים ב־2011 וב־2012. משמעות הנתונים הללו היא שמטופלי דיאליזה שפונים לסיוע מקבלים לרוב רק חלק מההחזר שמגיע להם. בחישוב שנתי מדובר באלפי שקלים בשנה שהמדינה לא מחזירה לחולים, שסל ההוצאות שלהם גדול ממילא.

 

רשות ענייה נפגעת

 

כדי להבין ממה נובעת המצוקה צריך להבין את השיטה שבה פועלים חלק גדול מהשירותים החברתיים בישראל. האחריות הישירה לטיפול במשפחות במצוקה, בבעלי צרכים מיוחדים ועוד, לא נמצאת כמעט בידי משרד הרווחה אלא בידי הרשויות המקומיות. אלו, באמצעות לשכות הרווחה והעובדים הסוציאליים שנמצאים בקשר עם המשפחות, עוזרות במיצוי זכויות שונות.

 

כתוצאה משיטה זו, הרשויות המקומיות מספקות את השירותים ומקבלות אוטונומיה להחליט מה הן עושות עם חלק מהתקציבים שהן מקבלות ממשרד הרווחה, ובמיוחד עם הסעיף התקציבי ששמו "סיוע מיוחד למשפחות".

 

 

העזרה למטופלי דיאליזה, כמו כל עזרה שנמצאת תחת סיוע מיוחד למשפחות, לא מחויבת בחוק אלא בתקנה בלבד. לכן המעמד המשפטי שלה אינו מחייב והעיריות לא חייבות לספק אותה. לרשויות המקומיות יש חופש כמעט מלא להחליט איך יחולק התקציב ­ ­- למשל, אם לרכוש באמצעותו מוצרי חשמל או בגדים למשפחות במצוקה או להקצות אותו להחזרי נסיעות למטופלי דיאליזה.

 

ההחלטה מתקבלת לרוב על סמך המלצה של עובדי השירות הסוציאלי ברשויות. אלא שבגלל המחסור הקבוע בתקציב, העובדים הסוציאליים נדרשים לבצע מעין "משפט שלמה" ולקבוע מי מבין תושבי הרשות יקבל סיוע כלכלי לכסף ומי ייפגע.

מלבד כמה קווים כלליים של זכאות ותקרות לגובה הסיוע למשפחות, משרד הרווחה - הרגולטור של המערכת - משאיר את שיקול הדעת לחלוטין בידי העובדים הסוציאליים של לשכות הרווחה העירוניות. בהתאם, אנשי משרד הרווחה לא בודקים אם סדר העדיפויות שקבעה העירייה הוא סביר, מתוך הנחה שהעיריות יודעות את הצרכים טוב מהפקידים בירושלים.

 

בפועל, בכל שנה מחדש מתברר שהרשויות המקומיות מסיימות מהר מאוד את התקציב. במשרד הרווחה מודעים לתופעה ומודים שהתקציב לא מספיק וגורם לכך שעיריות רבות מפסיקות את התשלומים באמצע השנה.

 

מנגד, בשלטון המקומי מעבירים את האחריות בחזרה למדינה. לטענתם, השיטה הנוכחית גורמת לכך שדווקא הרשויות שזקוקות יותר מכל לסיוע תקציבי עבור תושביהן הן הפגיעות ביותר, שכן מודל התקצוב של משרד הרווחה עובד לפי יחס של 75:25: המשרד יעביר לרשות 75 אגורות, אך רק בתנאי שזו תספק בעצמה 25 אגורות. המודל הזה פוגע ברשויות עניות, שכן לא כל רשות יכולה להקצות סכומי כסף נוספים מתקציבה לטובת קבלת הסיוע.

 

טיפולי הדיאליזה גורמים בין היתר לכך שימי העבודה של החולים מצטמצמים בחצי. בעקבות זאת נאלצים החולים להסתמך על קצבת נכות ושירותים מיוחדים מביטוח לאומי, שעומדת על 3,809 שקל. בתוספת ההוצאות על תרופות ומזון רפואי, ההוצאות של חולי אי־ספיקת כליות מגיעות לפחות ל־1,500 שקל בחודש ועלולות להגיע גם ל־7,000 שקל.

 

האוכלוסייה הפגיעה ביותר היא הגמלאים, שמהווים 60% ממטופלי הדיאליזה. בממשלה אין נתונים על מספר משפחות מטופלי הדיאליזה שנמצאות מתחת לקו העוני, אך לפחות לפי הדיווחים שעולים מהשטח והקיצוץ בהכנסות מול הגידול בהוצאות, נראה שרבים מהמטופלים לא גומרים את החודש ללא החזר הנסיעות. בדיון שנערך בכנסת לפני כשנה וחצי הגדירו החולים את התייבשות תקציבי החזר הנסיעות כאחת הבעיות הקשות שלהם.

 

בעיית המחסור בכספי סיוע אינה נוגעת רק לרשויות חלשות, שגם כך מתקשות לטפל בצרכים מיוחדים של תושביהן. גם עיר כמו תל אביב, שסיימה את 2013 עם עודף מזומנים של 3 מיליארד שקל, ואף הוסיפה בשנה שעברה יותר ממיליון שקל מתקציבה מעבר ל־25% שהיא העבירה לטובת קבלת כספי הסיוע מהמדינה, לא הצליחה לעמוד בביקוש. בשנתיים האחרונות, קיבלו מטופלי דיאליזה תושבי העיר הודעה שנגמר התקציב לתשלום ההחזרים.

 

במקרה אחד סיפרה ל"כלכליסט" אשה שבעלה (79) עובר טיפולי דיאליזה כי הם אמורים לקבל מהעירייה החזר ממוצע של כ־800 שקל בחודש, אבל רק לפני שבוע קיבלו את ההחזר על חודש ינואר. לדבריה, את ההחזרים על ספטמבר־דצמבר, שמסתכמים ב־3,200 שקל היא כבר לא תקבל. "מבחינתנו מדובר במכה קשה, כי אנו חיים מקצבת זקנה ומהשלמת הכנסה", סיפרה האשה. "משמעות הפסקת ההחזרים היא שאת האוכל אקח החודש מעמותה שמחלקת מזון".

 

מעיריית תל אביב־יפו נמסר: "לצערנו, בשל פערים בין צרכים ומענים פעמים רבות התקציב מסתיים לפני תום השנה ובקשת המשפחות נכנסת לרשימת המתנה. עם זאת, עם תחילת השנה בקשת המשפחה נענתה והסיוע הועבר".

 

טרגדיה של צדק

 

כולם צודקים בסיפור הזה: העיריות שמלינות על חוסר בתקציב, משרד הרווחה שצריך לעבוד במסגרת תקציבית שתמיד תהיה חסרה והחולים שלא יודעים אם יקבלו החזר נסיעות על הוצאות הנסיעה המכבידות.אולם גם בתוך טרגדיית הצדק הזו נראה שניתן היה לבצע את התשלומים והרגולציה עליהם בצורה מסודרת בהרבה. כך למשל, לא ברור מדוע משרד הרווחה הוא הכתובת להחזרי הנסיעות ולא משרד הבריאות, או מדוע מלכתחילה אין תקציב ייעודי לעזרה ברכש רפואי למשפחות חלשות.

 

לדברי עמותות שמטפלות בזכויות של חולי כליות, פתרון אפשרי הוא העברת האחריות להסדרי הנסיעות לקופות החולים. מודל זה נהוג כיום בחלק ממכוני הדיאליזה בקהילה, שמארגנים הסעות משותפות מהבית למכון.

 

חנן פריצקי, ראש אגף תקצוב וכלכלה במשרד הרווחה, אמר ל"כלכליסט": "המשרד לוקח על עצמו לעזור גם לאלו שלא מקבלים מענה על ידי משרדים וגופים אחרים, וזו אחת הסיבות לכך שלקח על עצמו לספק חלק מהחזרי הנסיעות למטופלי דיאליזה. תקציב הסיוע לעולם אינו מספיק, שכן הצרכים רבים ותמיד אפשר למצוא מה לעשות עם תקציב נוסף".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x