"תוודאו שתקבלו החזר חברתי מקסימלי על ההשקעה בגז"

התנגדות לאישור יצוא גז הטבעי אינה נחלתם של אזרחי מדינת ישראל. על פניו, מדובר בדיון פשוט במהותו על היקף הגז שישראל צריכה להקצות ליצוא, אבל שיחה עם מומחים ממדינות שניצבו בסיטואציה דומה מגלה את הברור מאליו שנמנעים מלהזכיר. מדובר כאן במחלוקת שמקורה בראש ובראשונה במשבר אמון עמוק בין הממשלה לבין האזרחים. עוצמת ההתנגדות ליצוא עומדת ביחס הפוך למידת הביטחון שההכנסות ממנו יגיעו לציבור שהגז שייך לו, אזרחי מדינת ישראל.  

כל המומחים בתחום הגז שהתראיינו ל"כלכליסט" תומכים ביצוא. מה שהדגישו כולם הוא שהאזרחים צריכים לעקוב ביראת קודש אחר מה שהמדינה עושה עם ההכנסות שלה מהגז. "הדיון לא צריך להיות חד־ממדי, כמו אם לייצא או לא ואם כן אז כמה", מסביר יורוּן דה־יוֹדה, ד"ר לכלכלה וחוקר בכיר במרכז הלאומי לחקר אנרגיה בהולנד. לדבריו, הדיון צריך לעסוק בשאלה כיצד לוודא שההכנסות אכן מועברות לתועלת האזרחים. "איך לקבל החזר חברתי מקסימלי על ההשקעה הזו", הוא אומר.

בהולנד חשבו שאנרגיה גרעינית תחליף את הגז

"שדה הגז הראשון התגלה בהולנד ב־1959", מספר דה־יודה. "המון דברים קרו מאז. אבל בהתחלה, בשנות השישים, אנשים אמנם הרגישו בני מזל שיש להם המשאב הזה, אבל היו משוכנעים שאנרגיה גרעינית תחליף את הגז עד סוף המאה ה־20. זו הסיבה העיקרית שהממשלה בזמנו לא הטילה הגבלות על יצוא".

כדי לוודא שההכנסות ממכירת הגז בהולנד, המפיקה כיום כ־36% מכלל הגז הטבעי המופק במדינות האיחוד האירופי, יישארו במדינה, הוחלט על הקמת גוף לניהול מגזר הגז בשם Gaunsie שבו שותפות הממשלה והחברות המקומיות והבינלאומיות המפיקות את הגז. כך קיים מנגנון פיקוח הדדי המוודא שכל הצדדים השותפים פועלים בהתאם לסיכומים.

ההחלטה שלא להטיל מגבלות מהותיות על תעשיית הגז השתנתה בתחילת שנות השבעים ולא בגלל לחץ פנימי בתוך הולנד, אלא דווקא בגלל שינויים בעולם. "הסיבה העיקרית לכך היתה משבר האנרגיה שהתרחש באותן שנים. עוד דבר שקרה בתקופה הזו הוא פרסום דו"ח של 'מועדון רומא' (מכון מחקר בינלאומי שנוסד ב־1968 בבירת איטליה — ר"א) שצפה מחסור חמור במשאבי אנרגיה".

ממשלת הולנד החליטה להגביל את המכסה השנתית של הפקת גז בכל אחד מהשדות שבתחומה, מבלי לקבוע עבור החברות איזה נתח ילך לשוק המקומי. "אפשר להגיד שיש פחות תמיכה ביצוא מאז, אבל הולנד מעולם לא הפסיקה לייצא גז", אומר דה־יודה, שמציין ש"כיום הולנד מפיקה כ־80 מיליון מ"ק של גז בשנה וצורכת כחצי, אז היא עדיין מייצאת וזה מכניס לה הרבה כסף".

תחנת מעבר של גז בגרמניהצילום: בלומברג

דה־יודה מסביר את היעדרה של מחלוקת ציבורית בהולנד סביב סוגיית יצוא הגז, בכך ש"כבר מההתחלה הממשלה ההולנדית וגם החברה, באופן עקיף, הבינו שיצוא הגז יכניס לתקציב המדינה הרבה כסף שיהיה ניתן לעשות איתו דברים מועילים. היה ברור לכל המעורבים בעניין, לא כמו במקרה של ישראל, שמרבית ההכנסות יישארו בהולנד ולא יגיעו לחו"ל". לדבריו, ממשלת הולנד הצליחה, על אף מעורבות של חברות זרות כמו אקסון מובייל, לשמור את ההכנסות בתוך המדינה".

דה־יודה ממליץ לישראלים להתמקד באופן שבו ישרתו ההכנסות מגז את האזרחים. שם, הוא סבור, נמצאת השאלה האמיתית. "עצתי לקובעי המדיניות בישראל היא לחשוב טוב מאוד איך תיראה שרשרת הערך, מי עושה מה ומה התועלת והעלות בכל חוליה בשרשרת".

בתור כלכלן הולנדי דה־יודה מתמצא בכל הנוגע להתמודדות עם תופעת "המחלה ההולנדית" שהתרחשה בהולנד לאחר תחילת הפקת הגז בשנות השישים. כתוצאה מיצוא מוגבר של גז התחזק מאוד המטבע ההולנדי על חשבון מטבע חוץ ופגע עקב כך בתעשיות המקומיות האחרות. כדי להתמודד עם התופעה, דה־יודה ממליץ לקחת דוגמה מהמודל הנורבגי ולהקים קרן ייחודית לקליטת וניהול רווחי הגז, דבר שמתוכנן גם בישראל. "הקמה של קרן כזו שתוודא שהכסף לא ינוצל בתקציב המדינה תוך זמן קצר, אלא ישמש להשקעות שונות במשך שנים, גם בעתיד כשכבר לא יהיו הכנסות מגז, תמנע גם היווצרות אינפלציה כתוצאה מהזרימה של רווחי הגז לכלכלה. נורבגיה פעלה נכון במקרה הזה", אומר דה־יודה.

אוסטרליה דאגה שעסקים מקומיים יפיקו מהגז תועלת

העיתונאית האוסטרלית אנג'לה מק'דונאלד־סמית', שמסקרת את תחום האנרגיה והמשאבים כבר למעלה משני עשורים, משמיעה דברים ברוח דומה. "אני חושבת שכדאי לייצא, אבל זה תלוי גם במדיניות הפיסקאלית של הממשלה שלכם בנוגע לרווחי הגז", היא אומרת.

יורון דה-יודה

באוסטרליה הממשלה המרכזית תלויה בהחלטות שמתקבלות בממשלות אזוריות. המדינה היחידה עד כה שהחליטה לחייב את חברות הגז לשמור חלק מהתפוקה עבור תצרוכת השוק המקומי היא אוסטרליה המערבית. ניקי קאסוורת', סמנכ"לית משרד הפיתוח של ממשלת מערב אוסטרליה, מספרת בראיון כי רק לפני חמש שנים החליטה הממשלה לקבוע אסטרטגיה שתסדיר את התנהלות חברות הגז מול המדינה. קאסוורת' מודה שהדבר נבע בין השאר מלחצים שהפעילו נציגי המגזר התעשייתי במדינה. לדברי קאסוורת', חלק מהאג'נדה הממשלתית היא לדאוג לכך שהעסקים המקומיים יפיקו תועלת ממאגרי הגז שנמצאים מול חופי אוסטרליה המערבית. מסיבה זו חייבה הממשלה את החברות הבינלאומיות המפיקות את הגז להקצות 15% מהתפוקה בכל פרויקט קידוח לצריכה מקומית.

לטענת העיתונאית מק'דונאלד־סמית', יצוא הגז הוא כורח המציאות. "התעשייה כאן מתבססת ברובה על יצוא מכיוון שהשוק הפנימי כל כך קטן", מסבירה מק'דונאלד־סמית'. לדבריה, "כל התעשייה התפתחה בצורה מאוד שונה ממה שקורה בישראל משום שההשקעה שנדרשה כדי להקים צינורות שיזרימו את הגז אל החוף היתה אדירה. היה צריך להצדיק אותה עם יצוא והכנסות מיצוא".

קרן תמלוגים להשקעה בפרויקטים של בריאות וחינוך

המדיניות של ממשלת אוסטרליה המערבית הביאה טריטוריות נוספות לבחון מחדש את מדיניות הפיקוח שלהן על גז טבעי. מק'דונאלד־סמית' מספרת שכעת מתקיים דיון ציבורי ער על מדיניות הפיקוח על הגז משום ש"בפעם הראשונה הולך להיות צינור גז מאוסטרליה לאסיה, ומחיר הגז הולך להיות גבוה יותר עבור הצרכן האוסטרלי. אז יש ויכוח על זה עכשיו. צרכני הגז בתעשייה מתלוננים על המחיר שגובים מהם וגם על אספקה נמוכה יחסית לצרכים שלהם בגלל שיצרניות הגז מרוכזות הרבה יותר בשוקי היצוא הרווחיים יותר. יש ויכוח אם הממשלה צריכה להתערב ולקבוע מכסה של גז לשימוש פנימי בלבד", היא מספרת.

באשר לשאלת יצוא הגז הישראלי, מק'דונאלד־סמית' אומרת כי היא חושבת שישראל צריכה לייצא, אבל מתלוצצת ואומרת שהיא "משוחדת", בגלל העניין של חברת האנרגיה האוסטרלית וודסייד בקידוח לווייתן. גם היא חושבת שהשאלה העיקרית היא שאלת השימוש בכסף שתכניס המדינה מהגז. "באוסטרליה המערבית, למשל, יש להם מיליארדים בקרן התמלוגים שהם משקיעים בפרויקטים של בריאות וחינוך", היא אומרת.

קאסוורת' מאשרת גם היא את חשיבות הנושא עבור האוסטרלים. "יש עכשיו, למשל, פרויקט גז גדול באזור עם ריכוז של אוכלוסייה ילידית מוחלשת. הממשלה חייבה את החברות המעורבות להשקיע חלק מהרווחים בקידום האוכלוסייה המקומית", היא מספרת.